במלאת חמישים שנה לכיבוש הר הבית במלחמת 1967, מבקשים המאמרים המקובצים בספר הנוכחי לבחון בחינה היסטורית, מחויבת ואמיצה את מעמדו של הר הבית כאייקון חזותי מרכזי בזירות תרבותיות שונות בישראל. דרך ניתוח תצלומים, כרזות, גלויות, דגמים, תרשימים ואתרי מורשת, הם מבקשים לחשוף את מרכזיותו של הר הבית, לא רק בקרב […]

הרואה את המתים, אין לו מלים להגיד הוא הולך הצידה וממשיך לחיות, כמי שהפסיד חנוך לוין – את ואני והמלחמה הבאה ‏[…]‏ חוֹשֵׁב עַל מַסַּע הַמַּחֲשָׁבָה מֵעֵבֶר לַגְּבוּלוֹת וּמֵעַל הַמַּחְסוֹמִים ‏[…]‏ ‏[…] הַאִם אוּכַל לְדַבֵּר עַל שָׁלוֹם וּמִלְחָמָה בֵּין הַקָּרְבָּנוֹת וּבֵין קָרְבְּנוֹת הַקָּרְבָּנוֹת, בְּלִי מִלִּים עוֹדְפוֹת וּבְלִי מַאֲמָר מֻסְגָּר הַאִם […]

כשראיתי את רכס ההרים במדבר אטקמה בשנת 2012 חוויתי התעוררות נשגבת ממש, כמו אושר שהתגשם בצורה של הטבע – נבלעתי על ידי כוחו. רק אז, אחרי שנים של חיפוש, סגנון הציור שלי הגיע לאסתטיקה שהרגשתי מרוצה ממנה, יכולתי לבטא את עצמי בכנות. הייתי די רומנטית עד אז, יכולתי לראות את […]

ואולי אין כלל קלאסיקונים או יצירות מופת? אולי כל אדם רשאי להרכיב לו קאנון משלו, להחיל בו שינויים ולפרקו, כפי חייו הפנימיים והשינויים המהירים או האיטיים המאפיינים אותם? אולי אין כלל יצירות מופת אלא רק ספרים מעולים, אשר מה-זה-בעצם-משנה מה אנשי הדורות הקודמים חשבו עליהם, והיכן למדו אותם. העיקר הוא […]

בניגוד לכתיבה, שהיא נוכחות מלאה, כפולה, ולפעמים משולשת, מעשה הציור אצלי הוא כמעט בהיסח דעת. בכמעט שינה. כמעט שאין בחירה כאן. היד מושכת משטח כלשהו מאיזה מדף או מגירה, עט ישן, רצוי כזה שכמעט דהה, העיניים משוטטות, הרוח רחוקה. המושא אינו מחשבה או דימוי, אלא פני המשטח, עץ הבלזה הדקיק […]

אני שייכת למה שנקרא דור 1.5, תופעה חברתית בדמות ילדי מהגרים, אלה שבעקבות תנועות הגירה ושינויים באקלים הפוליטי מצאו את עצמם בגיל צעיר מאוד במדינה אחרת. המעבר הזה, בהיעדר אישיות מגובשת הוא סוג של רעידת אדמה בה את מאבדת חתיכה מהזהות שלך ומבלה את שארית חייך בחיפוש. ברוסיה ביקרתי פעמים […]