Coal Power Plant Series

סדרת הצילומים מתעדת תחנת כוח פחמית בדלהי, רגע לפני שנהרסה ב־2014. תחנת הכוח הזו היתה אחת מהראשונות שהזמין ראש ממשלת הודו דאז, נהרו, ב־1954 – כמה שנים לאחר עצמאות הודו – בשיתוף פעולה עם ארצות הברית. תחנת הכוח היתה חלק מסדרה של פרויקטים טכנולוגיים, עתירי הון, שכללו סכרים גדולים, תעשיות פלדה ונשק, תוכניות גרעיניות ואפילו בנייה של ערים כמו־אירופיות (צ'אנדיגאר) – מודרנה שאחרי העצמאות, "מקדשים של הודו החדשה". רבים מהם נוצרו בשיתוף פעולה אמריקאי. הם סללו את הדרך על נתיבים מבוססי טכנולוגיה עבור מדינת הלאום העולה. במהלך הזמן היו לרבים מהפרויקטים האלה השפעות סביבתיות חמורות.

תחנת הכוח הזו נסגרה בשל פליטות פחמן, ומייצגת את הדאגה האקולוגית מהתפתחויות כאלה כיום.

בנימה אישית, החיים שלי חפפו במידת-מה לזמנה של תחנת הכוח, והיא היתה עדה לאותם אירועים בעיר שגם אני הייתי עד להם. הטקסט ביומנו של האמן משקף את ההיסטוריה הזו ואת חוויותיו האישיות.

זמן

היא נבנתה בערך באותו זמן, רק כמה שנים לפני שנולדתי – סמן של מדינת לאום עצמאית חדשה. שיתוף פעולה בין ארצות הברית והודו שנחנך על ידי השגריר האמריקאי, זמן שבו מדע וטכנולוגיה היו אמצעי למודרניות – שוויון וחירות.

קדמה. עתידים.

מעבר לקסטה, לדת ולקולוניה – שחרור מעבר דביק.

התחלה חדשה, שתגיע לסופה שבעים שנים לאחר מכן באופן שונה מאוד מזה שדמיינו אז. היה זה גם חלום הידע כעתיד, אינטרנציונליזם כסדר עולמי ושוויון וחירות כקדמה אנושית…

בית

פחם. החיבור בין תחנת הכוח לבינינו. מחסן הפחם היה בקרבת מקום. היתה זו חצר עם פחם עץ ועוד סוגים של פחם "קשה" שהונחו בערימות. הבעלים, לבוש בבניאן, חי וסחר כאן. שכוב על צ'רפאי, או מיטת עץ קלועה, נרגילה ביד, מודלקת באמצעות פחם מוצת במכל טרקוטה. כאן אספנו שקי פחם לשימוש יומיומי.

בפנים, דרך דלת שנפתחת אל חצר גדולה – בית משתרע. המטבח גדול, מטויח בוץ, שני תנורים, אח פחמים, פורסים את נשימת החדר… על שני חורי האש או תנורי האח הצמודים התבשלו ארוחותינו מדי יום. בכל אחד מהם היתה רשת שעליה הונחה ערימת הפחם להדלקה – ריטואל שנערך פעמיים ביום. כשנהיו חמים ואדומים, הם חיממו את סירי הפליז עגולי התחתית שהכילו את הדאל והירקות… כאן נאפו מעט לחמי הצ'אפטי, ואז הורמו בעזרת זוג מלקחי פלדה והונחו ישירות על האש… הצ'אפטי התנפחו. מעט פריכים – ומשוחים חמאה מזוקקת, או גהי. טעים, הניחוח של גהי ושל פחם מעושן… הדאל והסבזי גם הם טבולים בעשן פחמי – כמו סינגל מאלט מעושן, רק יותר טוב, ממלא יותר ומזין.

זיכרון / לזכר / מצבת זיכרון

אני מסתובב במפעל. שקט. ללא מונים מהבהבים. ללא המהום הטורבינה. היופי הנורא של מכונות שקטות. כאב. קורי עכביש. פחם לא משומש – יומן עבודה זרוק – תאי פלדה עם שעון ישן, נטוש. אולי נשכח. ספל וצלוחית. לוח שנה משנות האתמול, עם אלת השפע – לקשמי – שמברכת הכול. מה קרה?

השקט.

ההמהום הנוכח־תמיד של המכונות המושקטות. כאילו אפשר להשתיק אותן אי פעם, הרעש המוטמע של ששת העשורים האחרונים מהדהד. גנרטורים מזמזמים, מייצרים חשמל בקו מתח גבוה עבור העיר, האומה, העולם החדש. פאראדיי. פרנקלין. קולות של אלימות בהפוגות. מרווחים דקים – עולמות משל עצמם. הזמן מסתיר כאן זיכרון. לזיכרון יש צליל, הוא מהמהם. באופן קריא. מדבר אפילו. על זה. על כאב, על חוסר צדק.

קולות של דממה אחרת. נוכחות של היעדר. של יערות קצוצים. של אנשים הרוגים. יותר מאנשים שנכחדו. עקורים, מחוסרי בית. כוכב הלכת משנה צורה. מגולף החוצה. בהמהום השקט של המכונות – הדממה מחרישת האוזניים של הנעדר…

ראינו – ביחד!

גרנטה 11 – אדמה אחרת: כתיבה הודית חדשה | חורף 2022
דימוי ראשי: Coal Power Plant Series, 2016 – הדפסת הזרקת דיו, 45×60 ס"מ