گھر میں تھا کیا کہ ترا غم اسے غارت کرتا
وہ جو رکھتے تھے ہم اک حسرتِ تعمیر سو ہے
מָה הָיָה שָׁם בַּבַּיִת, שֶׁמִּיִּסּוּרֶיךָ בָּא חֻרְבָּנוֹ?
כָּךְ הוּא מָה שֶׁנָּצַרְנוּ, עֶרְגָּה לִתְקוּמָה
(מירזה אסדאוללה גָאלִיבּ, דיוואן אוּרְדוּ, גאזאל 135)
“אדמה אחרת” הוא אוסף המכנס בתרגום יצירות פרוזה, שירה והגות מתת-היבשת ההודית. רוב הטקסטים מציגים נקודות מבט מן השוליים ומעולמם של מיעוטים, כאלו שבדרך כלל אינן נגישות בקלות לקוראים מחוץ להודו עצמה. הקו הראשי שהנחה את כינוס הטקסטים הוא אפשרות כינונו של דיאלוג אחר עם הודו – אמנותי, חברתי, פוליטי – כזה שיוכל אולי “להישאר” באסיה ולא יידרש לעבור דרך המערב לשם בירור ערכו ומשמעותו. היצירות הטקסטואליות זוכות גם לחיזוק מעבודותיהם של אמנים חזותיים מעניינים הפועלים היום בהודו, ששובצו ביניהן.
גם לידתה של הודו המודרנית, בעיקר בחלקה הצפוני, נטועה בחוויות של הגירה ועקירה, של אובדן בית אחד וכינונו של אחר, לצד תחושה מתמשכת שהפרויקט הלאומי טרם הושלם. ואכן, רבות מהכותבות ורבים מהדוברים כאן מתארים תחושות של גלות ושל אי-שייכות – בזמן ובמרחב, מימין ומשמאל, בתוך המדינה ומחוץ לה. וכמו בכל חברה, גם המציאות העכשווית בהודו היא קלידוסקופית באופייה, והיה אפשר להמשיך כאן בתיאור פניה הרבות הניבטות מן הטקסטים – מבעד למאבקים פמיניסטיים, למאמצי ההישרדות של טרנסג’נדריות או למרידות בשלטונה של המדינה. ואולם, נדמה שכל אלה מתכנסים בגיליון הנוכחי למעין מפה של פריבילגיות ושל דרכי ההתמודדות עמן; פריבילגיות של מעמד, של הזדמנויות, של מגדר – שטקסטים רבים כאן עוסקים בו – ואולי מעל הכול, של הריבונות על הקרקע: לאיזו קבוצה תחומה ומוגדרת מבין כלל יושבי המקום היא נתונה.
הדינמיקה המורכבת של הפריבילגיה – לא רק עובדת קיומה, אלא גם חרדת הגילוי של יתרונותיה אצל כותבות מהשמאל, לצד תחושת העוול והקורבן לנוכח האיום באובדנה אצל פעילי ימין – עולה מרבים מדפי הגיליון, עד שהיא נצרפת לבסוף כמעין משל בלהות מודרני בסיפורו הקצר של סעאדת חסן מַנְטוֹ, שבו הכוח לעצום עין מתפרש כמהותה היסודית.
בין השאר, כחלק מההתמודדות מרובת הפנים הזאת, רבות מהכותבות כאן הן גם פעילות חברתיות, וכתיבתן מעמתת אותן בהכרח עם שאלת היעילות שלה – ליידע במה שקורה, לדחוף לפעולה, לחולל שינוי. כאן ניכרת בבירור עוצמתו העליונה לעתים של הבדיון על פני הדיווח העובדתי הפשוט, ומתעוררת השאלה כיצד תימצא, אם בכלל, השפה שתצליח לפרוט את המציאות לסיפור דמיוני שיוכל אז אולי להניע ביתר שאת לפעולה בה. דוגמה קיצונית מעט לגילוי כזה של שפת-פעולה אפשר לפגוש בסיפורה של מָהַשְׁווטָה דֵווי בסוף הגיליון, שבו נדמה שעלה בידי המחברת לזקק סיטואציה מורכבת מאין כמוה בדמותה של אישה חזקה אחת בעזרת מפץ אוונגרדי של נקודות מבט, סגנונות דיווח וזרם תודעה.
תת-היבשת ההודית היא מקום מושבה של הקהילה המוסלמית הגדולה ביותר בעולם, וזו מתחלקת היום בעיקר בין פקיסטן, בנגלדש והודו, שכחמישית מאזרחיה הם מוסלמים, וקיים בה שיח מסית הרואה בהם גיס חמישי. בדומה למדינות אחרות, עליית הימין ההינדואי הפופוליסטי בעשורים האחרונים הסיטה את הגדרת הזהות של תומכיו מאנטגוניזם כלפי לא-הינדואים לאנטגוניזם המופנה גם כלפי הינדואים הדוגלים בעיקרון של “מדינת כל אזרחיה”, וזוכים משום כך לכינוי “אנטי-לאומיים”. כעת, כשמושכות השלטון בידיו, הימין הזה מבקש להגדיר מחדש את הפופולוס, הקבוצה העממית הזכאית לכאורה לריבונות בלעדית על הקרקע, ופעילותו הזאת מלווה באופן גובר בהתארגנויות עממיות, כמעט מיליציות לפעמים, המקדישות את מרצן לקידום סדר היום שלו באזוריה השונים של המדינה. התהליכים האלה ניכרים היטב בטקסטים של אָמָאן סֶטְהִי וסְנִיגְדְהָה פּוּנָאם ובריאיון עם ארונדהטי רוי.
הודו גם מתמודדת, כבר מאז הקמתה, עם התקוממויות פנימיות הקוראות תיגר על ריבונותה – מהמאבק העממי לעצמאות בקשמיר ועד ניסיונות ההתנערות של האדיווסים, אוכלוסיות מופלות ונחשלות באזורי הספר של מדינת הלאום, המודרות בדרך כלל מהחיים האזרחיים בה. הריבונות המסוכסכת הזאת – שבקווים כלליים אולי אינה מאפיינת רק את הודו אלא עוד רבות מהקולוניות הבריטיות לשעבר – מתוארת בכמה מהטקסטים המכונסים כאן; כאמור, מתוך תקווה שכמוסים בהם כמה קצות חוט לדיאלוג מסוג חדש עם המרחב הזה.
כדאי אולי לציין שאף על פי שהגיליון מתמקד ביצירה הודית, לפעמים הוא “מסיג” בהכרח את הגבול גם לפקיסטן ולבנגלדש, שתי מדינות הלאום הגדולות האחרות שצמחו מהקולוניה הבריטית לשעבר בדרום אסיה. כמו כן, לטקסטים העכשוויים, שתורגמו מאנגלית, צורפו גם שלוש יצירות מופת מעט ותיקות יותר משלוש שפות הודיות: הינדי (ורמה), אורדו (מנטו) ובַּנְגְלָה (דווי), וזאת בעיקר מאחר ששפות אלו, שיש בהן יצירה ספרותית ענפה ושמספר הדוברים של כל אחת מהן הוא מהגדולים בעולם, כמעט אינן מתורגמות לעברית.
לסיום ברצוני להביע את תודתי למשוררת גָאגָן גִיל, אלמנתו של נִירְמָל וֶרְמָה, על שנתנה את הסכמתה להביא כאן בתרגום את סיפורו הקצר, וכן למתרגמת של ורמה לגרמנית וחוקרת הודו הנלורֶה לֶצְקֶה, שהגיליון הזה מוקדש לזכרה. תודה גדולה לחבריי, על שהעניקו לי אוזן קשבת ועצה טובה בשעות הצורך: לטלי קונס, אורי מור מלאך ונעה לוי מלאך בישראל ולאורן ניצן, רעות שמואלי ומתיאס בֶּר בגרמניה. תודה חמה לניסו קדם, על שתמך בצורה מכרעת כל כך בפרויקט בתחילת דרכו. תודה גם לרוני קרמר, לחנות הספרים סיפור פשוט ולהוצאת אסיה, המוציאות לאור, וכן לנגה רש, לשחר קרמר, למורג סגל וליואב פרי, שמקצועיותם ומסירותם ניכרו בכל שלב. אך יותר מכול, תודה מקרב לב למירה רשתי ולמרב שאול, שרק בזכות האמונה, הנחישות והמיומנות מעוררות ההשתאות שלהן עלה בידיו של הפרויקט הזה, לא רק להתממש סוף-סוף, אלא גם להתהדר בגלימת נייר ראויה מאין כמוה למען צאתו לאור.
ניב סבריאגו,
תל אביב – ברלין 2022
