סדרת הצילומים המיקרוסקופיים 'שארית היום' כוללת אוסף של שאריות שאספתי לאורך זמן והקפאתי במקפיא הביתי שלי: עלי כותרת של צמחים שהתייבשו, שאריות של דג, חתיכה מהעור שלי ועוד. את הבלוקים/קרחונים הקפואים הכנסתי מתחת למיקרוסקופ וצילמתי מה שהעין העירומה לא יכולה לראות. גיליתי שם עולם שלם שלא ידעתי שהיה חלק מחיי. […]

הייתי ילדה מגמגמת אבל לא תמיד גמגמתי. הייתי עם אחי בגן המשחקים, הוא הלך לשחק עם הבנים ואני אספתי חלזונות יחד עם ילדה אחת שדיברה רק יידיש, אספנו חלזונות לתוך השמלה שלה. ואז הגיע איש שהחזיק צב ודיבר אלינו בשקט. חשבתי שהוא אבא שלה כי הוא דיבר יידיש והיה לבוש […]

מהתחנה אני רואה שקו 615 רבע שעה לפני חצות כמעט ריק. תאורת הלילה הכחולה דולקת בו שעה שהוא שועט בכביש מספר אחת. קר לי, אני עייפה וראשי כואב; כל מה שאני רוצה הוא להגיע הביתה. אני מנופפת לנהג האוטובוס כדי שיראה אותי (התחנה במחלף חמד ריקה בשעות האלה), והוא רואה […]

נדמה לנו לעתים כי הבריאה נשלמה, וכי כל שינוי שחל בה כעת הוא רק בגדר התחסרות. היעלמות המינים, כריתת היערות, הכחדת רחובות העבר וזיכרונות ילדותנו תחת שעטת ההתחדשות העירונית. מיני המראות והגוונים נשחקים ונשחטים בכיבוש האסתטיקה הגנרית והפונקציונלית שקנתה שביתה בעולמנו. אלא שהאל-האמן עודנו שרוי במלאכתו הקדמונית, והוא רוכן את […]

כשהתעורר יונתן פיינגולד בוקר אחד מחלומות טרופים הוא שמע אזעקה עולה ויורדת, וכשהתכוון לקפוץ מהמיטה ולרוץ לאנשהו גילה שהגוף שלו לא זז. הוא הרגיש את הבטן שלו מתכווצת מתחת לצלעות, ראה את השמיכה גולשת מגופו לרצפה ואת הירכיים העירומות שלו רוטטות על המזרן. יונתן צעק – אבל במקום צעקה שמע […]

הוא לא ידע כלום ממה שתכננתי. אני זוכרת את היום שטסנו – הופתעתי שהתורים בבן-גוריון היו רגילים לחלוטין למרות המלחמה. לבשתי שמלה קיצית, אדומה. התכוננתי לאיטליה. הגשתי לאיש הביטחון את הדרכונים של שנינו כאילו הוא עדיין היה הילד הקטן שלי. אבל הוא באמת היה הילד הקטן שלי. פשוט בן שמונה-עשרה. […]