קרטון נשאר קרטון
את כותבת שהטיפול בחפץ הופך ל"פעולה הישרדותית" ול"אחיזה": האם יש רגע שבו את מרגישה שהחפץ מחזיק בך בחזרה, ולא רק את בו?
בטח, העבודה שנעשית על החפץ הופכת הישרדותית, היא בעצם מייצרת גם תלות שלי בו, כי ככל שהקדשתי יותר זמן, מחשבה, מאמץ, הסיכוי שכל זה פשוט לא יצליח הופך למסוכן הרבה יותר. כאילו אם לא אצליח בפעולה הספציפית שהגדרתי, משהו יקרה. זה חייב לעבוד, ובכך הופך למעין כורח. אולי נכון יותר לומר שהפעולה מחזיקה בי ולא החפץ, או הצורך ליצור משהו בעל משמעות.
ב"הצטברות" (2025) יש כמעט ארכיון של שאריות: גלילי דבק, נייר טואלט חתוך, חוט, לבד, במגירת עץ. איך את מחליטה מתי תהליך של אגירה הופך לעבודה ומתי הוא נשאר "רק" אגירה?
העבודה נוצרה בעקבות רגע שבו הסתכלתי סביבי בסטודיו ופתאום שמתי לב שיש שם סוגים שונים של הצטברויות, כולן לבנות, ורובן עגולות. זה תפס את תשומת הלב שלי ועניין אותי במקביל לעבודה על גליל הטישו הגדול. הבנתי שיש לי משיכה כלשהי להצטברות הלבנה, שהצורה העגולה שהיא חפץ אחד שהוא בעצם הרבה (שזה דבר שמעניין אותי גם רעיונית בצורה מופשטת יותר – איך החומר יכול להיות הרבה פרטים וגם בעצם אותו דבר) זה דבר שמושך אותי באופן צורני. לכן התחלתי לאסוף את כל מה שענה על ההגדרה הזו סביבי וריכזתי את הכול במקום אחד.
יש בעבודה שלך גם חמלה וגם דחיפות ושליטה. איפה הגבול אצלך בפועל – מתי את מרגישה שהעבודה "עברה צד" מטיפול לכפייה?
זו שאלה מעניינת. אני חושבת שלרוב זה מנעד שמתקיים רוב זמן העבודה, בהתחלה אולי נוכחת יותר החמלה, הסקרנות כלפי החפץ, בעצם הפניית המבט ותשומת הלב אליו. אחרי שאני נכנסת לעבודה יותר אינטנסיבית, כזו שבדרך כלל לא לגמרי מתאימה לאופיו של החפץ, ואני מנסה גם להתאים אותו לפעולה (כמו לייצר שיטת עבודה, מעין מכשיר שיאפשר לי לרקום על נייר מגבת למרות שבאופיו הוא לא עמיד מספיק ומתרכך בכל מגע יד ממושך, נקרע מכל מתיחה), אז אולי נוכחת יותר כפייה, אבל גם היא מתרחשת תוך תשומת לב לחומר, לחפץ, בעדינות ובמחשבה על פתרונות מותאמים.
"טרה" (קרטון מטופל) ו"שמונה שכבות"עשויות קרטון, חומר שאמור היה "להגיע לפח". מה קורה לחפץ ברגע שהוא "נגאל"? הוא עדיין קרטון, או שהוא עוטה על עצמו רוח חדשה והופך למשהו אחר לגמרי?
הדברים מתקיימים במקביל, הקרטון הפשוט הפך לעבודת אמנות, מה שלכאורה אמור לרומם אותו ולהפוך אותו לחפץ שונה לחלוטין, בעל ערכים חדשים וחשיבות חדשה, אבל במקביל הוא לחלוטין נשאר קרטון – פשוט האחד שבחרתי ושמתי לב אליו, עבדתי עליו. פעמים רבות החפץ הסופי הוא אפילו לא יפה במיוחד, או הפעולה שלכאורה ניסיתי לעשות לא ממש מצליחה (כמו הניסיון להחזיר את הקרטון למצבו המקורי – הוא לחלוטין לא נראה חדש בסוף, זו לא איזו אשליה מוצלחת ופנומנלית של שחזור, אלא יותר עדות למאמץ). דרך החומרים הפשוטים, אני חושבת שקל יותר לראות את התהליך, או הפעולה, שבהם הבחירה והמאמץ, העמלנות, הופכים חפץ לחשוב, כי הוא לא נושא בכלל את הערכים האלה מההתחלה. ההצלחה הכי גדולה של הפעולה שלי היא בעצם שלא יצא ממנה כלום בסוף, שהקרטון יישאר קרטון סתמי לחלוטין כמו שהיה בהתחלה. אבל יש בניסיון הזה משהו שמתנגד לצורך בסיסי של תנועה שיש בבני אדם; אני לא באמת מסוגלת להשקיע כל כך הרבה זמן ומאמץ בכלום, ולכן אני גם לא מצליחה. אבל בעצם בחינת המתח הזה יש משמעות דווקא לחומרים האלה, ולתוצאה בסוף, שלא תהיה קרטון שגאלתי מהיותו קרטון פשוט, אלא שתהיה עדות לניסיון, שתהיה עדות לדרך שבה נוצרת משמעות, הרבה פעמים פשוט בבחירה ובעבודה קשה.
בעבודות עם התיונים המשומשים ("אהל", "תיון", "ללא כותרת" עם התה שנאסף) יש פעולה של תיקון עדין וגם של איסוף שריד (התה עצמו, לא רק השקיק). האם זה אותו סוג של "הכשרה" או שאת מבחינה בין ריפוי החפץ לבין שימור השריד שבתוכו?
אני לא יודעת אם המילה הכשרה מתאימה בהקשר הזה. הפעולות והעבודה לא מתחילות במטרה מוגדרת מראש של שינוי ייעוד או מעמד החפץ, אלא כסקרנות ומשחק. כחלק מזה כל חלקי החפץ שייכים לפעולה ולמחקר. זה נכון שאני נמשכת בדרך כלל לעבודה על חפצים שהם מעין עטיפות, או דו-ממד, ובמקרה הזה יש משהו קצת שונה בפעולת האיסוף. אפשר להתייחס אליה גם כתיעוד נוסף של הפעולה שקרתה, דבר שגם הוא מעניין אותי. ככל שהכמות גדלה, יותר תיונים נתפרו וטופלו. בכלל, תיעוד של משך הוא דבר שמעניין אותי בעבודות שלי, דימוי חזותי לזמן.
ההצהרה מזכירה הגדלת יחידות זמן משעוני שבת. "מצולע משוכלל" בנוי מגלגלי כביסה ומחוטי ניילון שיוצרים תנועה מעגלית-שעונית. איך זמן ביתי-שגרתי (כביסה, שבת, ניקוי) הופך אצלך למבנה כמעט מכני?
יש משהו מתבקש בהקשר של פעולות תחזוקה של החיים כמכניות. יש בהן משהו מאוד חזרתי, בלתי נגמר. אפשר לראות בזה משהו סיזיפי ומתיש, מעגליות כולאת, אבל אני דווקא חווה את הדברים אחרת: אני בוחרת שוב ושוב, בהקשרים ביתיים ולא ביתיים, בפעולות חזרתיות, אני מוצאת בפעולות האלה משהו שנותן שקט, ביטחון. הצעד הבא ידוע כבר בתחילת הפעולה, לזמן קצר אפשר להתמסר למשהו בלי להמציא דבר חדש בכל רגע, ועדיין להרגיש התקדמות (זה מתחבר לדברים שכתבתי קודם על חיפוש המשמעות-אי-משמעות שיש בעבודות שלי). גם בפעולות ביתיות של סידור יש מבחינתי התכנסות וביטחון של בית, והפעולות החזרתיות-מעגליות האלה מגבירות את השליטה במרחב.
את חוזרת לאותם חומרים (תיונים, קרטון, נייר טואלט) בעבודות נפרדות במרוצת השנים. האם זו סדרה מתמשכת אחת מבחינתך, או שכל עבודה "משחררת" אותך מהחומר עד שהוא חוזר ותובע ממך טיפול נוסף?
אני פחות מתחברת לטרמינולוגיה של החומר שמשחרר אותי. אני בכל פעם מתחילה כמו מחדש, נמשכת למשהו אחר ומתחילה, ובכל פעם מגלה שוב שאני מסתובבת סביב אותה נקודה, פשוט כי אני פועלת מתוך עצמי, ומעניין אותי לחקור ולבדוק דברים דומים. יש לי בהחלט משיכה לחומרים בטווח שבין בד לנייר ולחומרים פשוטים ויומיומיים. הם זמינים, נמצאים בכל מקום שאסתכל, יש בהם משהו מאוד מאפשר, מתחילים ממשהו מאוד לא חשוב ואפשר לשחק בחופשיות בלי לחשוש להרוס. וכן יש בחומרים כמו בד, נייר קרטון, משהו מאוד מינימליסטי, זה חומר אבל כמעט דו-ממד, כאילו הכי מעט חומר שאפשר לתפוס. ויש בזה משהו קרוב מאוד להפשטה, פשטות גם בצורה וגם בתוכן של החפץ.
מהדורה מקוונת | ספטמבר 2026
דימוי ראשי: ללא כותרת, הצבה מחודשת, תיונים משומשים וחוטי תפירה, 2020
