הייתי הולכת לספרייה הציבורית מדי שבוע. זה היה הסניף המרכזי בדנוור, מבנה רחב ידיים בפאתי מרכז העיר, על יד בניין הממשל, המוזיאון לאמנות, ובית המשפט שבו נישאתי. תמיד עברתי שם, לאסוף ספרים שהזמנתי, או להציץ בחדשים שהגיעו, או לשוטט בין כונניות הספרות היפה בקומה השנייה, או לבדוק מה התחדש בחנות […]

יש שכל מופע של געגוע מגלם דאגה? (אני יודע) יש שכל מופע של דאגה מגלם געגוע? (אני חושב) מישהו שואל: האם יש סיכוי לעיר וליושביה אחרי המלחמה? (אם יש דבר כזה, "אחרי המלחמה") [א] יהושע מספר למישהו על הקטגוריה של המוסר. היא תופסת לגבי יחסים בין בני אדם. והמדינה איננה […]

התיישבתי ליד החלון, אוחז במשענת היד קצת יותר מדי חזק. הרגשתי שדהירת הרכבת לא מתקדמת בכיוון אחד אלא מסתובבת סביבי בזרות מפתיעה. לרגע איבדתי תחושת זמן ומרחב. לא הבנתי איפה אני. לאן אני הולך. נאחזתי בידיעה שלפני העלייה לרכבת אכלתי רק ביס אחד מהבראוניז. זה כל מה שהרשיתי לעצמי. ידעתי […]

כשאנחנו פעוטות אנחנו חסרי בושה בצורה הנאיבית ביותר. הגבולות הגופניים הפיזיים שלנו מטושטשים ואנחנו בחיבור טוטאלי וסימביוטי עם דמות האם. הגוף העירום והמופשט מתפקד כמצע משחקי – תינוקות יכולים לבהות ביד שלהם במשך שעות מהופנטים מהפוטנציאל, הגילוי המרעיש שזה מחובר אליהם לגוף, הגילוי המטריפ של הגוף שמחובר לתודעה. לאקאן קורא […]

הגענו לפנות ערב, כמה ימים אחרי כריסמס, והעיר היתה לבנה. שכבת פתיתים דקה ושלווה כיסתה את הרחוב, ועל אדני החלונות עוד נותרו פסלוני סנטה סמוקי לחיים, סבוכים בתיל של נורות צבעוניות. מאחוריהם, בצדה הפנימי של הזכוכית – משום מה מוקמו החלונות בגובה מושלם להצצה – נגלה מראה הפנים החם. מסעד […]