״השטן המרקד בינינו ניצח הפעם״: צלילה חוזרת אל מכתב גנוז של ביאליק
לזכר בֶּני שילה
שידע להקשיב לצרצר, משורר הדלות
I
מהי העברית של שנת תשפ״ד-תשפ״ה? בבית הספר הממלכתי-דתי שבו למדתי הקפידו להשתמש בשנה העברית באותה אדיקות שבה דאגו לכתוב ״בס״ד״ בפינה הימנית העליונה של הלוח. לא, אדיקות זו לא לוותה בחיבה יתרה לגימטריה. שנת תרצ״ח, הסבירה המורה: המרד הערבי בארץ גובה מחיר דמים כבד, ובעוד רגע תיפתח מלחמה אימתנית באירופה, ואיתה השואה. שהרי השפה טומנת בתוכה משמעויות נסתרות גם בלי המרה למספרים. ועתה? אנא באנו ולאן אנו הולכים? נשפד נא את אויבינו? נצא לחפש את שפתנו?
II
נוהגים לספר בפאתוס מוגזם על משוררי התחייה. הם נביאים חילוניים. שיריהם עמוסי זעם ותוכחה.
את חיים נחמן ביאליק אני תופס אחרת לגמרי. ילד יתום מאב. תוגה עמוקה מגיל מוקדם ממשיכה להדהד לאורך חיים שלמים. מזיכרונות ילדות מבית אבא רואים שהמסכן חש עלה נידף ברוח. זו ליריקה עם מנה גדושה של מלנכוליה. גם כשיש לך חצר של חסידים ומעריצים, גם כשמכריזים עליך כמשורר הלאומי, אתה מתעקש ומכריז: איני אלא גוזל רך שנשכח מלב. צליל עצוב שנשמע בילדות ממשיך לרטוט גם מתחת לחזות השלווה ולמכובדות המאוחרת.
הרומנטיקה העדינה שלו נטועה בחוויה דתית, גם אם ״התפכח״. תלמיד הישיבה מוולוז׳ין עזב את בית המדרש, אך מעולם לא הפסיק לחפש נוכחות אלוהים בשיטוטיו בשדות וביערות. זה לא ״ההלך״ של הרומנטיקה הגרמנית אלא ״התלוש״ המבולבל של מזרח אירופה. הטבע מנחם אותו, ומרגיע. וכאן גם הפרדוקס המובנה: אם השהייה בטבע היא סוג של חוויה דתית, הרי שאין מילים היכולות לתאר אותה; אך זו בדיוק משימתו של המשורר.
אה, כן: וביאליק אהב להתלונן. הו, איזה קוּטֶר הוא היה! כולם היו לא בסדר, וכולם היו מושא לביקורת. היהודים שבקרבם חי בעיירה סוֹסְנוֹביץ' שבדרום פולין? הם לא היו אלא ״חציר העם״, משום שלא הניחו להכנות הקדחתניות של הקונגרס הציוני הראשון להוציא אותם משלוותם והעדיפו להישאר בשלהם: בעלי בתים צרי-אופקים העסוקים בטרדות היומיום. ואילו הרצל ומעריציו? גם הם לא היו אלא ״אנשי פלאות״, קוסמים ומאחזי עיניים, המספרים להמונים הפְּתָיִים ש״באצבע קטנה יעשו מדינה״. ככה, הוקוס פוקוס כזה – ופּוּף: מן השטעטל נוצר ה-Staat. הוּדִינִים של ריבונות.
גאונותו של ביאליק היא ביכולתו לגייס את תחושת המיאוס האישית, לקחת את האמביוולנטיות התמידית שלו, לערבב אותה בסמלים ובציטוטים מן התורה והמשנה, להוסיף קורטוב של סימבוליזם רוסי ורומנטיקה וליצוק שירה מן התערובת הזו.
III
יש גם סיפורי ומעשיות ביאליק. לא, כוונתי אינה לסיפורים שכתב, ולא למעשיות והאגדות שאסף, איגד וערך, אלא לסיפורים העממיים שמספרים עליו. פולקלור של ציונות מוקדמת. למשל הסיפור החביב על אחד מחברי ״גדוד מגיני השפה״ שתפס את ביאליק ואת י״ח רבניצקי על חם כשהם מפטפטים ביידיש במרכז תל אביב, וביאליק שלח אותו לעזאזל. או הסיפורים על חיבתו של ביאליק לסיגריות, שעליהן לא היה מוכן לוותר גם בשבת. את הקיבוצניקים שעבדו בשבת ביקר על שאינם מקפידים לשמור על יום המנוחה, אך הוא עצמו לא ויתר על הפַּפִּירוֹסָה המרגיעה, וראה בה חלק בלתי נפרד מן המנוחה. הוא רק הקפיד לא לעשן ברחוב, בפרהסיה.
אגדה אורבנית שהתגלגלה אל רשת האינטרנט מצטרפת למעשיות הצובעות את דיוקנו:
כשלמד ביאליק בישיבת וולוז'ין, עישן עם שניים מחבריו בשבת. אך החלון היה פתוח והעשן יצא החוצה.
נכנס הרב וזעם לנוכח מה שראה.
אמר אחד התלמידים: ״סליחה ומחילה כבוד הרב, שכחתי ששבת היום״.
״אבוי, אני כה מצטער: שכחתי שאסור לעשן״, אמר השני.
ורק ביאליק לחש בפשטות: ״שכחתי להגיף את החלון״.
מקור ההלצה בספר הבדיחה והחידוד של דרויאנוב, ולא ביאליק הוא הלץ המתחכם בגרסה המקורית כי אם איש ההשכלה הנשכח ראובן אבי״ב (ראובן-אשר בּרוֹדֶס), שנודע בלשונו הצולפת ובשנאתו לקלריקליזם. ביאליק, רך הלבב, לא היה מסוגל להתחצף כך אל הסמכות הרבנית וללעוג לחרדים. אך לא מפתיע כי הסיפור הודבק לו בדיעבד. שהרי מבקריו נהגו לדון אותו ברותחין ולומר שעשה הנחות לעצמו, שהיה אדם צבוע אשר נאה דורש אך לא נאה מקיים. ועל אותן תכונות אופי ממש התבוננו אחרים בהערצה והכריזו: המשורר הלאומי איש של פרגמטיות ושכל הישר.
ביאליק אכן לא אהב קנאים, גם לא קנאים לשפה העברית. סיפור שהיה כך היה: כשביאליק נתבע להסביר בפני בית משפט השלום מדוע קרא לקנאי השפה העברית ללכת לעזאזל, הוא ביאר והסביר כי מדובר בשמו של הר במדבר יהודה והמליץ על טיול להרחבת האופקים התרבותיים והגיאוגרפיים. שנון. המשורר שהעניק את חייו לעברית המשיך לאהוב את היידיש, ולא הכחיש שהוא בן לעולם פוליגלוטי, פוליאמורי. זה לא או-או. במאמר להארץ הכריז המשורר שיש ״לעבר את היהודית״ אך מיד הוסיף לכך – ״ולייהד את העברית״.
IV
יש משוררי זעם קדוש, נביאי חורבן, ויש נביאי נחמה. אך ישנם גם אלה שנופלים בין הסדקים. מחאה שקטה ונרגנות המתערבבת במבט חודר לתוך נפש הבריות ויכולת להלל את יפי העולם לצד האכזבה מהאכזריות שבו. אני אוהב משוררים והוגים מייבבים מהסוג הזה. על פי רוב, אולי תמיד, אלה משוררים גברים, שכן בתערובת הליריות והטרוניה השקטה הם מפתים את קוראיהם. הדבר דומה לאופן שבו אחת הגיבורות של סיפוריה הקצרים של מרגרט אטווד מתארת גברים אנגלים שאיתם נהגה להיכנס למיטה: הם מפתים ומקסימים אותך בתנועות גופם העדינות, בהפגנת הלמדנות והשנינה, ואז, בחדר השינה, לאחר שהורידו לך את התחתונים, הם נבהלים ובורחים, או שהם מתחילים להתבכיין. זו מחמאה לקבל יבבות שכאלה. ״זו היתה דרכו של גבר אנגלי לסמן לך שהוא בוטח בך, הוא העניק לך את הזכות להכיר את העצמי האמיתי. את הפנימיות המייללת. כך גברים אנגלים חשבו על נשים, למען האמת: כלי קיבול של בכיינות״. וכך ביאליק חשב על קוראיו.
V
בימים שבהם העתיד לוט בערפל וההווה קורס אל מול עינינו, הופך העבר, תם ונשלם, למושא הרהור וחשיבה מחדש. במסגרת שיטוטיי בארכיונים נתקלתי במכתב[1] שחיבר המשורר (ח״נ ביאליק) אל ״המנהיג״ (חיים ויצמן). התאריך: 20 באוגוסט 1931, כחודש לאחר נעילת הקונגרס הציוני ה-17. אודה ולא אבוש שהתרגשות מסוימת אחזה בי כשראיתי את כתב היד המוקפד של ביאליק ואת טיוטות המכתב שדאג להעתיק ״על נקי״ לפני ששיגר אותו אל המנהיג הציוני.
המכתב הגנוז, שלא נכלל במהדורת איגרות ביאליק או בכרכי נאומיו, נכתב מעט יותר מחודש לפני ששיר התוכחה המפורסם שלו, ״ראיתיכם שוב בקוצר ידכם״, פורסם בכתב העת הספרותי מאזנַים, באוקטובר של אותה שנה. השיר יוצא הדופן, שנקרא כתערובת מוזרה של שיר לירי, הטפת מוסר ומאמר דעה, עורר סערה ביישוב בזמנו, והטריד את מנוחתם של חוקרות וחוקרי ספרות רבים בשנים הבאות.
מִי הִזְנָה אֶת-בַּחוּרֵיכֶם וַיַּטֵּם מֵאָרְחוֹת נֹעַר,
לְכַלּוֹת כֹּחָם לָרִיק וּלְתִתָּם לְרַאֲוָה וּלְשִׁמְצָה,
וּמִי הִרְחִיב פִּיהֶם וַיְמַלֵּא בִּטְנָם קָדִים
וּלְהוֹרוֹת נָתַן בְּלִבָּם וּלְהַטִּיף – תַּחַת לְמֹד וְהַקְשֵׁב?
מדוע החליט המשורר להטיח גידופים בנמעניו? מיהם הבחורים המפגינים כוחם כבריונים, העסוקים בהטפה ולא בהקשבה? מהן הציפיות הכבירות שהיו לו, ומדוע התאכזב? הביקורת הפוליטית נוקבת, אולי ארסית מדי.
ביאליק היה הראשון לעמוד על אופיו ההיברידי של חיבורו כשתיארו במכתב ששיגר לי״פ לחובר בערב יום הכיפורים תרצ״א (אוקטובר 1931) כ״מין כּוֹי [היינו, יצור כלאיים], ספק שיר, ספק מאמר, מעין ׳עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ בָּשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה׳״ (הדהוד למסכת חולין) – כלומר, יצור מוזר או מיתולוגי שנוצר מן העפר, שלא ברור אם ניתן לסווגו כבהמה או חיה. מועד פרסום השיר, על רקע פולמוס פוליטי עמוק ולאחר תקופה ממושכת של שתיקה פואטית, שבמהלכה התמקד ביאליק בעבודות כינוס ועריכה ובפעילויות תרבותיות שונות, תרם למחלוקת שהשיר עורר גם הרבה מעבר למעגלים הספרותיים. ״אין זה שיר לשם שיר, לשם שעשוע, להאדיר את הספרות״, כתב על השיר ר׳ בנימין. ״זהו שיר-המשבר, תרתי משמע, משבר חמרי ומשבר רוחני, שיר-התפוררות: היה צור-סלע, חלמיש, והנה הוא מתפורר לאבני גיר, לאבק פורח, לחול נישא באויר. זוהי אנקת-שיר״.
המכתב נידון בעבר במחקריה של זיוה שמיר, אך דומה שיש הצדקה לצלול אליו צלילה חוזרת עתה. עבורי, הוא אינו רק מסמך ארכיוני מעלה עובש המספק ״רקע היסטורי״ על שיר התוכחה הידוע של המשורר הלאומי אלא טקסט העומד בזכות עצמו ודורש שנקרא בו קריאה צמודה. הוא נכתב ב-1931 אך הוא שופך אור על מבוכת ימינו אנו. הוא מספק שפה של מפח נפש ואכזבה. וגם מסַפר דבר או שניים על הקשר שבין ספרות ופוליטיקה; ועל עברית של ישראל, עברית של מולדת, ועל עברית כשפת תפוצה עולמית.
VI
אך לפני כן: מה מגולם במילה ״עברית״ שעליה אנו מתווכחים בלהט שכזה? תלוי בפרשן שבו אנו נתלים.
תשובת המילון ידועה: לפני היותו ״יהודי״, העִבְרִי הוא בן השבט או העם הקרוי על שמו של עֵבֶר, נכדו של שלח, אחד מבניו של נוח (נא לבטא ״עבר״ כראוי, בעין גרונית עמוקה!). אך רש״י ואחרים מפרשים שהמילה נגזרה משמו של עבר הנהר. הפרשנות הראשונה קושרת את השפה אל אב קדמון. הפרשנות השנייה מצביעה אל מרחב רחוק מעבר לנהר הפרת, המקום שממנו הגיע אבר(ה)ם. שתי הפרשנויות נוסעות אחורה בזמן ובמרחב. שתיהן קושרות בין שטף הזמן לנזילות המים. שתיהן מהדהדות סיפורים על אבות אומה קדומים. שתיהן מחברות בין שמה של השפה לבין הזמן שחלף ועבר, ההיסטוריה. אולם הפרשנות השנייה גם מדגישה את הזרות והאחרות של העברים. כפילות זו מוזכרת במילון התנ״ך של יהושע שטיינברג: ״ואולם בפי העמים האחרים שחשבו אותם לגרים מארץ נכריה, מעבר לנהר הפרת, נשאר השם ׳עברי׳״.
ומיד אתה נזכר בסיפור יונה המכריז ״עברי אנוכי!״ אל מלחי הספינה בשעת סערה (יונה א, ט). זהותו העברית מדגישה את זרותו. הוא האחר. הוא המאיים, ובגללו הספינה עשויה לטבוע. אותה מגילת יונה שאותה קוראים בכל שנה ביום הכיפורים. אחד משבועוני ההשכלה החשובים בגליציה נקרא עברי אנֹכי (1890-1865; ברודי ולמברג) על שמו של הפסוק המפורסם. לצד מיכה יוסף ברדיצ׳בסקי גם שלמה בובר, סבו של הפילוסוף מרטין בובר, פרסם בו מאמרים. במאמר המערכת שפתח את גיליון הבכורה של העיתון תוארה העברית כשפה שגם ״אחרי בלותה היתה לה עדנה, ותהי לשפה מדברת גדולות״. ולכך הוסיפו: ״היא השפה אשר תקשר ותאחר לבות בני ישראל מקצות ארץ ובה יבין איש את רעהו ממזרח עד ים״. זו העברית המשכילית, ערב פרוץ הציונות. שפה של האינטליגנציה שנרתעת מן החסידות, נמשכת אל רעיונות הנאורות האירופית, אך חקוקה בה תודעה עצמית עמוקה של נציגוּת עם המפוזר לכל ארבע רוחות השמים. תודעה של היותם מן המקום שמעבר, אנשים שבאו ממקום אחר, לא היתה זרה לכותבי השורות האלה. וביאליק מוסיף ומדבר על עצמו בגוף שלישי בפואמה ״המתמיד״ (1898): ״וּמָה אַתָּה שָׁמִיר, מָה אַתָּה חַלָּמִישׁ,/ לִפְנֵי נַעַר עִבְרִי הַחֹשֵׁק בַּתּוֹרָה!״
יש דמיון מסוים בין מיתוס "היהודי הנודד" לבין תפיסה זו של עבריות כאחרות שאינה נטועה במקום אחר. שתיהן עומדות בניגוד לסוג של הגיון נשיונל ג׳אוגרפיק המזהה בין חבל ארץ ואקלים מצד אחד לבין קבוצות אנושיות האמורות להיות נטועות בהם ומעוצבות על ידם מן הצד האחר. ההיסטוריון יאיר מינצקר מזכיר לנו שלפני הפיכתה לאלגוריה, האגדה על היהודי הנודד נולדה בגרמניה, ומקורה בקללה נוצרית: זהו עונשו של מי שלא הכיר באלוהותו של ישוע ונידון לחיות לנצח, כשהוא מהלך על פני האדמה ללא משפחה או בית. אולם את המילה ״עברית״, להבדיל, לא אימצו היהודים ״מבחוץ״. כל שהיה צריך הוא לקרוא בתנ״ך בשפתו המקורית. באירופה המודרנית שני הדימויים התערבבו, ויהודים ולא יהודים כאחד נעזרו בהם כדי להצביע על היעדר השורשים של העם המוזר. יוזף רות בחר בכותרת יהודים נודדים (1927) כדי להתבונן בנוסטלגיה על יהדות מזרח אירופה שהתעקשה להיות שונה כל כך מיהודי ברלין שבהם התערה. החל משנות השלושים החלה להופיע המילה ״еврей״ (עברי) בשורה החמישית של דרכונים סובייטיים, שכללו את הקטגוריה ״לאום״, מודל שאותו מחקה תעודת הזהות הישראלית. הדת, אופיום להמונים, אסורה ואיננה, אך אחרותם של היהודים נותרה. והיא מסומנת כעבריות.
VII
הרקע למכתב ששלח ביאליק לוויצמן דרמטי. אף שהמשורר הלאומי לא נכלל ברשימת הצירים לקונגרס הציוני, הוא שיגר את עצמו לבזל ודרש לנאום ״בשם הלשון העברית״. בפועל, ביאליק היה עסוק עד צוואר באותם חודשים בגיוס כספים לטובת הוצאת דביר ואגודת הסופרים. דרישתו של המשורר נענתה, ובתום הקונגרס ידע לספר על ״מאתיים וחמישים לירה״ שגויסו לטובת ועד הלשון ומפעליו התרבותיים.
מה שביאליק לא צפה מראש הוא שייקלע לסערה פוליטית ולמאבק בין-דורי: במהלך הדיונים אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, שחברו לאנשי תנועת המזרחי, פצחו במתקפה רבתי על מדיניותו של ויצמן. ראשה המכוער של ציונות מיליטריסטית התגלה ברבים, וביאליק נרתע מהקהל הרחב בקונגרס שהוקסם מנאומי כוח הזרוע. ואולי העובדה שהופתע כל כך מעידה על ניתוק מסוים של המשורר מההמונים, שאת רחש לבם היה אמור לדעת לתפוס? הזעזוע שחשו רבים מקיץ הדמים של 1929 (פרעות תרפ״ט) והאכזבה המרה מן הספר הלבן של 1930 (״הספר הלבן של פאספילד״), אשר המליץ על הגבלות בהיקפי ההגירה ומכירת הקרקעות ועל הקמתה של מועצה מחוקקת משותפת ליהודים ולערבים, שיחקו לידי יריביו של ויצמן. זאב ז׳בוטינסקי, שהחל דרכו כבן-חסות של ויצמן אך הפך לבן-פלוגתא מר, ביקש לנצל את ההזדמנות כדי להתגבר על יריבו. ז׳בוטינסקי גרס באותם ימים כי את ממשלת המנדט המקרטעת, המושתתת על הצהרה עמומה בדבר ״בית לאומי״, יש להמיר במדינה המשתרעת משני עברי הירדן, המשוחררת מפיקוח חבר הלאומים, שתצורף כדומיניון אל חבר העמים הבריטי. במהלך הקונגרס ז׳בוטינסקי תבע נחרצות שזו תוגדר כ״מטרה הסופית״ של התנועה, ומשלא נענה – קרע בפומבי את כרטיס הציר שלו ועזב את אולם הקונגרס בטריקת דלת.
הרחש והגעש, הרכילות והגידופים במסדרונות הקונגרס ובבתי הקפה חרו לביאליק. אף שז׳בוטינסקי הצליח לסחוף אחריו רק מספר קטן מצירי הקונגרס (ולמעשה גם יצר פילוג בתנועתו שלו), הביקורת הקשה על האסטרטגיה הציונית של ויצמן ומעגל תומכיו קנתה לה חזקה. ״לא קונגרס היה זה, כי אם ביצה עמוקה וסרוחה, אשר כל שוקעיה לא ישובון״, כתב ביאליק לרבניצקי עם נעילת הכינוס. בפרט צרמה בעיני ביאליק העובדה שהרבה מן ההתקפות על ויצמן נשאו אופי של ביקורות אד-הומינם, שעסקו באופיו ובקווי אישיותו של המנהיג יותר מאשר במדיניותו (אף שגם ויצמן, יודעים הביוגרפים לספר, סבל מנטייה זהה לנטור טינה אישית). אך נוסף על כך, הביקורת על הפוליטיקאי היתה קשה מנשוא עבור המשורר כי הוא ראה בו את בבואת עצמו: גם ביאליק סבל מכאב ומתחושת דחייה שנבעו מביקורות הולכות ומתגברות שהגיעו מכיוונם של משוררים צעירים שסירבו לראות בו את קברניט השירה. החבורה שהתגודדה סביב יוסף קלוזנר סברה כי טשרניחובסקי, איש השירה האֶפית המהללת מנצחים ומעריצה את גיבורי יוון המשוחררים מכבלי תפילין, הוא המשורר הראוי של המהפכה הציונית, וכי הגיעה העת להשתחרר מתלמיד הישיבה לשעבר מוולוז׳ין. אברהם שלונסקי ביקש גם הוא להשתחרר בזעם מן ה״ביאליקיזם״ מטעם אחר, בניסיון ליצור שירה חדשה היונקת ממציאות החיים הקרועה של החלוץ הארצישראלי במקום מלנכוליה מהורהרת וליריקה רומנטית.
הגדיל לעשות מכולם אורי צבי גרינברג, שמיצב עצמו כפייטן-בריון אקספרסיוניסטי, אשר שילב את הפולמוס הפוליטי בזה הספרותי ולעג בסרקזם למשורר המבוית, ״כלב הבית״. את מקומה של השירה הלירית-מלנכולית החלה דוחקת שירה העוסקת בכיבוש הארץ בדם, המתגעגעת לקנאים ולסיקריקין. דומה היה כי מכל עבר נשמעו זמזומי ״זמנך עבר״, וכי הזלזול בזקני השבט הפך, כפי שתיארה זאת זיוה שמיר, ל"בון טון" בקרב צעירי המודרנה. אל תוך המאבק הפוליטי השליך ביאליק את חילופי הדורות הספרותיים.
גם חיים ויצמן סיפר בזיכרונותיו, מסה ומעש, על מפח הנפש שחש. ״היתה לי הרגשה, כי במקום זה ובשעה זו יש לשבר את לוחות העדות, אף כי לא היה לי לא הכוח ולא שיעור הקומה המוסרי של המחוקק הגדול״, כתב ויצמן, ודאג לציין כי ביאליק היה הראשון שניגש אליו ואל רעייתו וניסה לעודד את רוחו במילה טובה ובחיבוק. כדי לרפא את עצביהם הרופפים מהלוך הרוח המתלהם בקונגרס, פנו הברהמינים הישישים אל עיירות הנופש האירופיות, ומשם גם נכתב המכתב. בעוד שוויצמן הסתגר בעיירת המרפא האוסטרית באד גאשטיין (Bad Gastein), ביאליק נמלט אל וילה אליזבת (Kurhaus Elisabethbad), ״ספא״ ובית מרחצאות יוקרתי שנקרא על שמה של הקיסרית אליזבת (״סיסי״), שבקרלסבד (מחוז קרלובי וארי שבצ׳כיה של ימינו). משה אוּנגֶרפֵלד, מזכירו האישי של ביאליק שהפך לעורך כתביו ולמנהלו המיתולוגי של בית ביאליק, הכיר היטב את הסערה הפוליטית וכמוה את סערת הרגשות. ברשימה שפרסם ב-1940 טען אונגרפלד כי ביאליק חיבר את הנוסח הראשון של השיר ״ראיתיכם שוב בקוצר ידכם״ כבר באחת מהפסקות הצהריים במהלך הקונגרס. אולם ברור שהשיר, שנחתם בתאריך ״תמוז תרצ״א״ (ספטמבר 1931), עובד ושופץ בשבועות שלאחר הקונגרס. סביר להניח שבווילה אליזבת, שם נכתבה האיגרת ששוגרה לוויצמן, ביאליק גם טרח על תיקון השיר ושכלולו. ביאליק נמנע במכוון מלנקוב בשמות בכתיבת שירו, בבחינת והמבין יבין. הוא פיזר רמזים עבים אך הותיר את השאלה אם כיוון את חיציו אל מבקריו הספרותיים או אל ז׳בוטינסקי וחברי בית״ר עמומה ופתוחה לפרשנות.
VIII
נוהגים לומר כי מחמוד דרוויש ידע לצטט בעל פה את ״שלום רב שובך״, שירו הראשון של ביאליק. כי שושנה (שם משפחה לא ידוע), המורה היהודייה שחשפה אותו אל המשורר בתקופת לימודיו בבית הספר, הדביקה אותו בחיידק. היא חשפה אותו למשורר דגול, לא לאייקון ציוני. המשורר כדוקטור דוליטל מלנכולי: הוא משוחח עם ציפור שגמאה מרחקים, מבקש שתספר לו על הארץ החמה, הקסומה, שבה כולם מאושרים. ומתאונן ומתלונן. חשוב לו לספר לציפור יותר משהוא רוצה להקשיב לה. חשוב לו שתדע כמה רבו שונאיו, כמה רבות תלאותיו.
המשורר הפלסטיני מצא עצמו משוטט במרחב פואטי שהוא גם פוליטי, שבו החיוּת העברית מתקיימת בדיאלוג, ובה בעת בתחרות, עם חוויית השורשיות והעקירה הפלסטינית. בתוך המארג הבין-טקסטואלי של שירת דרוויש זיהו החוקרים בשיר ״מכתב מהגלות״ דיאלוג עם ביאליק והציפור היהודית הנודדת. עבור ביאליק, הציפור מגשרת על הפער בין גולה למולדת, מבשרת אביב ותקווה. ב״מכתב מהגלות״, שדרוויש חיבר לאחר שלא הורשה לחזור ארצה, הציפור משמשת תחליף למציאות חסומה ומשותקת. במקום ציפור המספקת דיווחים מופשטים על גיא, עמק וראשי ההרים, הגולה הפלסטיני מקשיב לרדיו, דורש בשלומם של אביו, אמו, אחותו וביתו. המכתב הופך למענה מעורפל, לפרודיה. ליהודים יש מיתולוגיה ואסתטיקה מנותקות מן המקום. הפלסטיני חי חיי נתין קולוניאלי, וגלותו מוחשית וצורבת. ביאליק נתפס אצל דרוויש כמשורר בעל עוצמה ספרותית ובה בעת כסמל של כפייה תרבותית והכחשה.
IX
יותר משהמכתב ששיגר ביאליק אל ויצמן נועד לרומם את רוחו המושפלת של ויצמן, הוא נועד לעידוד עצמי. מטיוטות של המכתב בארכיון ניכר שהוא חיבר אותו בסערת נפש ואחר כך העתיק אותו מחדש, ״על נקי״. המכתב נפתח בציון העובדה כי ביאליק שפך את לבו גם במכתב ששיגר אל שמריהו לוין, שותפו להקמת הוצאת דביר. ״השטן המרקד בינינו נִצח הפעם. וכמה מכוער שטן זה!״, כתב ביאליק לוויצמן.
אף שלא מצא את דרכו אל השיר בגרסתו הסופית, דימוי השטן המרקד המופיע באיגרת הגנוזה הוא שצד את עיני. ביאליק, בוגר ישיבת וולוז׳ין, לא היה בקיא בתורה כפי שהיה בקיא בתלמוד, וממנו אימץ את הדימוי רב העוצמה. הוא מתואר לראשונה במסכת סנהדרין כשם נרדף ליצר הרע של עבודה זרה, אשר החריב את בית המקדש, שרף את ההיכל, הרג את הצדיקים והגלה את ישראל מארצו ״ועדיין הוא מרקד בינינו״ (סנהדרין ס״ד א). אותו כוח משחית שב ומופיע במסכת פסחים קיב ב (ברכות נא, א):
אותו השטן שנתגרש בימי עזרא ונחמיה ע״י אנשי כנסת הגדולה ״יצא מבית קֹדש הקֹדשים כאריה של אש״. עכשו שב אלינו ופניו פני כלב. חשבונות קטנים, נקימה ונטירה, כפיות טובה, בעִיטות חמורים, סכלות שאין לה גבול, רדיפה אחרי מעט כבוד מדומה […] ועל כֻּלם – רוח עִוְעִים! טרוף דעת גמור! – גם ״ה׳ הבוחר בירושלים״ ימאס בשטן הזה מגְעָר בו. אינו כדאי. יש רק לקצץ את זנבו ולגרשו כגרש את הכלב. אבל מי הם אנשי כנסת הגדולה בימינו אשר יעשו את המלאכה הזאת? אלה הבאים לבזל הם עצמם מרקדים מסביב לשטן.
האם ציפה המשורר כי ההנהגה הפוליטית (״אנשי כנסת הגדולה״) ידעו לגרש את השטן? הם שיקבעו סדרים ותקנות שיפרידו בין עבודת האל לעבודה זרה? או שמא הוא הודה, בינו לבין עצמו ובאוזני הפוליטיקאי שהעריץ, כי השטן לעולם חי בקרבנו, כי הפוטנציאל ההרסני שלו תמיד מפעפע על פני השטח? האם חשב כי ההנהגה הפוליטית היא מוגבלת, ואינה מסוגלת לבער את הרע שבקרבנו, אך ניתן לדרוש ממנה שתדאג להשאירו מחוץ לחדר, משל מדובר בכלב חוצות מוכה פרעושים, ולא לאפשר לו להיכנס אל תוך הבית, שמא יהפוך לאריה של אש?
כך או כך, השפה שבה עשה ביאליק שימוש במכתב, וכעסו על שהדור הצעיר אינו סר עוד למרות הקברניט ונוהה אחר תעמולה זולה, יתגלמו כעבור שבועות בשיר שיכלול שורות זעם המבקרות את ״זִרְמַת [ה]מִלִּים [ה]נְבוּבוֹת, מִזְרַת מוֹץ וּנְעֹרֶת״ שאחריה נוהרים הצעירים. ״הטעם הפגול״ שבפיו יתגלגל לתוך שורת השיר שגידפה את אלה אשר פיגלו ״כָּל-קֹדֶשׁ בְּהֶבֶל פִּיהֶם״.
ייתכן שמלבד הדהוד של הניב המשנאי ״פני הדור כפני הכלב״ (מסכת סוטה ט, משנה ט״ו), בהתייחסותו במכתב אל השטן המופיע מחדש ולו ״פני כלב״ ביאליק רומז לספרו של אצ״ג, כלב בית (1929). דימוי עוצמתי מעניין נוסף הוא זה של ״אריה האש״ המוזכר בפתיחת המכתב. מקור הביטוי בפרשנות מלבי״ם לסיפורם של נדב ואביהוא, בני אהרן, אשר חרגו מהוראות הקורבן כשהקריבו ״אֵשׁ זָרָה״ ולפיכך נענשו באש שיצאה משם ושרפה אותם חיים (ויקרא י, ב; אני מודה לפרופ׳ גדעון טיקוצקי שהסב את תשומת לבי לכך). ביאליק הקפיד להדגיש את המילים ״אריה של אש״ בקו תחתי, וייתכן שבחר לגנוז את הדימוי העז שכן הוא גוזר גזרה שווה בין נהייה אחר ז׳בוטינסקי לבין חילול הקודש עד כדי פגיעה בסדר אלוהי. עם זאת, שפה חריפה זו נרמזת בשיר, בשורה שבה הדובר מתקומם ומבקר את אלה שהפכו את הגיגיהם ל״שִׁקּוּץ מְשׁוֹמֵם וּלְתוֹעֵבָה״.
בין השיטין, הפולמוס הפוליטי נגע גם בשאלות עמוקות יותר על אודות השיח והשיג שבין ספרות למוסר, ובאופן ספציפי יותר – זיקת השירה העברית החדשה לערכי היהדות. בהספד שכתב לזכרו של ארלוזורוב כעבור כשנתיים חזר ביאליק ותקף את הרוויזיוניסטים מבלי להזכירם בשמם, כשהכריז כי ״לא נקדש את שם המת בקדושת שמשון אשר המית במותו״ – רמז עבה לרומן שמשון של ז׳בוטינסקי (1926) – וגם נדרש מחדש אל דימוי השטן, כשהפציר במאזיניו ״לגרש מקרבכם כל שטן. לבער את הרע ולעקרו מן השורש״. לכך הוסיף את רתיעתו מן המילים החדשות-ישנות שקנו להן אחיזה בשפה: ״נזרקו לתוכנו מילים טמאות שלא ידענו אותן, מילים עבריות אמנם, אך לקוחות מאוצר המילים שלהם. ׳אגרוף׳, ׳בריון׳ – אל יהא להם מקום בתוכנו, יהא מחננו קדוש. ׳אש ודם׳, וכל יתר הפראזות שאין מאחוריהן אלא נביבות, שום ממשות, אל יהא זכר למו. […] אַל דיבור בלתי זהיר, אַל תנועה בלתי זהירה! אין לנו עתה אלא חופש ההרהורים, הרהורי תשובה״.
X
זאב ז׳בוטינסקי הבין היטב כי חיצי הביקורת של ביאליק הופנו לעברו, ולא נגד איזה יריב ספרותי מסתורי. בתגובה, הוא פרסם מאמר זועף ביידיש תחת הכותרת ״ביאליק – דער פאלעמיקער״ (״ביאליק – איש הפולמוס״), שבו התקומם נגד השיר המכיל ״אוצר שלם של דברי גידוף עבריים, שנלקטו בשקדנות״. המנהיג הרוויזיוניסטי טען כי הביקורת הגסה של המשורר על עמדות הצה״ר מערערת את אמינות השירה שכתב בעבר. ז׳בוטינסקי ידע היטב כי ביאליק נרתע עמוקות מן הצבאיות ומשימוש-יתר בכוח פיזי שהוא וחבריו הרוויזיוניסטים העלו על נס, וכי שיר הקטרוג התפרץ על רקע שנים ארוכות של רתיעה מן האתוס הכוחני. אך גם כאב לבו של ז׳בוטינסקי היה כן. הרי הוא היה האיש שסייע להפצת שמו של ביאליק באמצעות תרגום שיריו לרוסית, והפציר בו בשנים מוקדמות יותר שיחדל משתיקתו ויתערב בזירה הפוליטית. הדרך היחידה של ז׳בוטינסקי לחלץ עצמו מן האמביוולנטיות היתה לדמיין שני ביאליקים העומדים בסתירה זה לזה: כך נותר על כנו ביאליק הנערץ של הפואמה ״בעיר ההריגה״, המגנה את הרפיסות הפחדנית של יהודי קישינב, בה בשעה שז׳בוטינסקי קרא לחסידיו לזלזל במשורר הסנטימנטלי, להתעלם מסיפורי האגדה והמעשיות ומן הספרות העשירה בהדהודים מארון הספרים היהודים, ולנסות לשכוח את שיר הזעם שנכתב כנגדו.
מי שביקש לטאטא את הפולמוס הפוליטי מתחת לשטיח היה אונגרפלד, מזכירו המסור של ביאליק, שהערצתו למשורר הובילתו לא אחת לייפוי המציאות. אונגרפלד הקפיד לציין כי ביאליק הצהיר בכמה מכתבים ששלח לאשתו ואל בן-ציון כ״ץ כי בשירו לא התכוון כלל אל ז׳בוטינסקי וחסידיו. היה זה ניסיון שלא עלה יפה לחלץ את מורו ורבו מן הסערה הפוליטית שפרצה מיד לאחר פרסום השיר באוקטובר 1931. על ז׳בוטינסקי כתב ביאליק לאונגרפלד:
למפלת ז׳בוטינסקי וסיעתו אני שמח, ואעפ״י שנאמר ״בנפול אויבך אל תשמח״ – במה דברם אמורים? ״אויבך״ ואני לא אויב לו מתמול שׁלשֹׁם, אלא אוהבו בלב שלם, אעפ״י שהקדיח את תבשילו ברבים ואעפ״י שסרח על כלנו. מאמין אנכי, כי מפלתו היא הצלתו ותקנתו. על כל פנים, תקנת הציונות היא. ומי יתן ויבוא מתוך כך לידי הרהור תשובה. השטן הטביעו בבוץ, אשר לא ידע איך להחלץ ממנו. הולך הוא מדחי אל דחי. – המקום ירחם על בן נִדָּח זה ויוציאהו מאפלה לאורה.
ז׳בוטינסקי אמנם התפייס כעבור שנים עם ביאליק, אך אב״א אחימאיר לא סלח לו מעולם. כששמע ביולי 1934 על פטירת המשורר כתב במחברות בית הסוהר שלו כי ״ביאליק היה גלותי טיפוסי בהשקפותיו ופי כמה בהליכותיו״, וכי כל הקריירה שלו עמדה בסימן שקיעה לאחר הפואמה ״בעיר ההריגה״. אחימאיר האשים את ביאליק כי לתוך אסופת המעשיות ויהי היום התגנב פלגיאט מאחד מסיפוריו של בנימין דישראלי (ביאליק טען להגנתו כי כלל לא ידע לקרוא אנגלית), ובתערובת אופיינית של הערצה ומשטמה ערך השוואה בין הבריטים ליהודים וקבע: ״הקריאה אופיינית ליהודים. הגויים אינם אוהבים לקרוא. באנגליה קוראות רק הנשים. לעומת זאת, כל היהודים אוהבים לקרוא״. היה זה רמז עבה ביחס לנשיות הרכרוכית וליהודיות הישנה שביאליק ושאר המושכים בעט ייצגו בעיניו. ״האם אני זורק אבן על ארונו של המשורר הלאומי? בכל אופן אני עושה זאת בשביל עצמי״, סיכם אחימאיר את הפרשה בינו לבין עצמו.
XI
התרגיל חזר על עצמו פעמיים. בפעם הראשונה הוא הופיע בטקס זיכרון לקורבנות טבח בית הספר היהודי "אוצר התורה" בטולוז, שאליו חדר מחבל חמוש שירה למוות במורה ובשלושה ילדים צעירים במרץ 2012. בנימין נתניהו פתח את נאומו בציטטה:
״נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן״, כך כתב המשורר הלאומי שלנו, חיים נחמן ביאליק, אחרי הפוגרום בקישינב ב-1903. וארבעים שנה מאוחר יותר טבחו הנאצים על אדמת אירופה מיליון וחצי ילדים יהודים. וב-2012, כאן בטולוז, רוצח שמונע על ידי אותה שנאה יוקדת, טבח שלושה ילדים יהודים קטנים.
״בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו״, המשיך ביבי בנאום, אך ״היום, אחרי 2,000 שנה, יש לעם היהודי את הכוח להגן על עצמנו, להגן על מדינתו מול אלה שרוצים למחוק אותנו מעל אדמתנו. זה מה שיש לנו היום!״
אל אותה תחבולה רטורית שב ראש הממשלה כעבור שנתיים, ביוני 2014. הימים ימים מתוחים: אירוע חטיפה ורצח של שלושה נערים שתפסו טרמפים בצומת אלון שבות בידי אנשי הזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עז א-דין אל-קסאם, מעלה את מפלס המתח והשנאה. בישיבת קבינט פתוחה לעיתונאים הכריז ראש הממשלה כי הנערים ״נחטפו ונרצחו בדם קר על ידי חיות אדם״ והבטיח: ״חמאס אחראי וחמאס ישלם״. הציטוט של ביאליק צף מחדש. ״נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן, וגם לא נקמת דם של נערים צעירים וטהורים, שהיו בדרך הביתה לפגוש את הוריהם ולא יראו אותם עוד״.
קשה לחשוב על צורה פואטית יותר להכריז כי דמה של אוכלוסייה אזרחית מותר, כי התגובה הציונית ההולמת היחידה היא לדאוג לכך שבמאזן הכאב והמוות תושבי עזה יסבלו יותר מאזרחי ישראל. הפעם הפרופסורים לספרות ולהיסטוריה לא נתפסו לא מוכנים. שהרי הציטטה של ביאליק חלקית ומקוטעת. חוקר הספרות אריאל הירשפלד נזדעק וכתב לעיתון הארץ, וההיסטוריון סטיבן זיפרשטיין, חוקר פוגרום קישינב, כתב באנגלית לעיתון Forward: נאומו של נתניהו, תעמולת נקם וקריאה לדם, מבוסס על עיוות מילותיו של המשורר הלאומי. שהרי ראש הממשלה השמיט ביודעין את פתיחת הבית:
וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא בָרָא הַשָּׂטָן –
וְיִקֹּב הַדָּם אֶת הַתְּהוֹם!
התרעת המלומדים לא עזרה. זמן קצר לאחר מכן פתחו כוחות צה״ל במה שנקרא בישראל ״צוק איתן״, שהיה המבצע הצבאי הנרחב ביותר בעזה עד שלהי 2023. המשורר הכריז כי ארור הקורא לנקמה, וראש הממשלה ותומכיו הכריזו כי ארורים אלה הצועקים שנקמה איננה מדיניות, שאת הכוח יש לרסן.
את ההצהרה הבהולה שנשא נתניהו ב-7 באוקטובר 2023 לאומה הוא ודאי כתב בחופזה. בשלב זה הציטטה כבר הפכה לקלישאה: ״מה שקרה היום לא נראה בישראל, ואני אדאג שזה לא יקרה יותר״, הכריז בתגובה לביקורת על היעדר המוכנות למתקפת הפתע של חמאס. ״הממשלה כולה מתייצבת מאחורי ההחלטה הזאת. צה״ל יפעיל מיד את כל עוצמתו להשמיד את יכולות חמאס. נכה בהם עד חורמה וננקום בעוצמה על היום השחור שהם עוללו לישראל ואזרחיה. כפי שאמר ביאליק, נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן״. עזה, הכריז המנהיג, היא ״עיר הרשע״ שתהפוך לעיי חורבות. ״נהפוך את כל המקומות שחמאס נערך בהם ומסתתר בהם לעיי חורבות. אני אומר לתושבי עזה – צאו משם עכשיו. אנחנו נפעל בכל מקום ובכל העוצמה״.
הבטיח. והפעם קיים.
XII
מהי העברית שלאחר חורבן עזה, לאחר שקריאות הנקם מחרישות האוזניים כבשו את הבמה? ישנה העברית המגונדרת, הנטועה במקורות היהודיים ומלאה שלהבת של הציונות הדתית. פרץ שעולה על גדותיו של מסות, שירים, סיפורים וממוארים של חיילים שלחמו בעזה. היהודי שמשון נעבעך, ״ששולף בטעות את חרב הברזל ממשיך להשליך עצמו אל הקב״ה ויודע שהגבורה נמצאת בידיו, יודע שכבר אין דרך חזור״, כתב ידידה גזבר במסה על חוויותיו מהמלחמה. הוא אינו חייל. הוא אינו עברי. הדובר במסה של גזבר, תושב תקוע, הוא יהודי. ״הוא לא נשען על חרב הברזל שלו: הוא משלים עם הדין – והנס – שאירע לו בשליפתה״. הוא משחיל פנימה סיפור קצר על ר׳ נחמן מברסלב; ״היהודי הבוטח באמת שולף את החרב הטובה ביותר שלו, ומשאיר לקב״ה להחליט מה לעשות בה״. זו מסה ספרותית עברית. אין בה פלסטינים. יש בה ריבון עולם יותר משיש בה ריבונות. היא נעדרת רחמים וחמלה, שאינם רחמים עצמיים. אין בה אמפתיה עמוקה לגורלם של העניים, הזקנים, הנדכאים והנרדפים. זו עברית ללא אמביוולנטיות ביאליקית, וגם אין בה פוליאמורה. עברית המסוגרת בעצמה, מפנה גבה לספרות עולם. אין Weltliteratur, שהרי אין עולם. הרי כך או כך, מסביב כולם אורבים לנו ומייחלים למותנו.
וישנה גם העברית של בן הארץ, הפלסטיני. ״אתם אדוני הארץ, אתם אדוני הכול, בידכם החיים והמוות, ממש כמו אותו אל שכולם רבים עליו״, כותב תאופיק דעאדלה, היסטוריון של אמנות וארכיאולוגיה המלמד באוניברסיטה העברית. איך נשמע הפלסטיני המתחנן על נפשו? ״אומרים אין אלוה מלבד אללה. אני אומר אין אלוה מלבד ישראל, ישראל בשר ודם, תותחים, טילים ופלדה. היא האלוהים שלי, ממית ומעניק חיים כהרף עין. אין צורך בלחיצת כפתור מהקריה או מטיז אל-נבי, הרג והרס תורתכם, אני רואה אותה ועימה אלך לקבר, ייאוש, מוות ושְׁחור. ועכשיו, אדונים, פתחו שערי שמים לחסד, תחת שערי גהינום שקוממתם ושכללתם״.
את המילה האחרונה נשאיר לביאליק[2]:
יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,
וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם
כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.
מהדורה מקוונת | יוני 2026
דימוי: מתוך צילום המכתב המקורי
Kurhaus Villa Elisabeth
Karlsbad
Westend 20/VIII 1931
כ' הד״ר ר' חיים ויצמן
כעת בקארעצצא אל לאוג׳
ידיד נעלה,
אך שלשום מסר לי ר' שמריה [לוין] שלנו את כתבתך, ובמֹצאִי היום שעה קלה פנויה מ"טרדות קרלסבד" הנני ממהר לכתוב אליך, כהבטחתי בבזל. "הקונגרס האחרון השאיר בפי טעם פגול אשר לא ישטפוהו כל מעיינות קרסלבד, שמימהם אני שותה יום יום זה ארבעה שבועות". כדברים האלה כתבתי לר' שמריה, ואני כופלם כאן. השטן המרקד בינינו נִצח הפעם. וכמה מכוער שטן זה! אותו השטן שנתגרש בימי עזרא ונחמיה ע"י אנשי כנסת הגדולה "יצא מבית קֹדש הקֹדשים כאריה של אש". עכשו שב אלינו ופניו פני כלב. חשבונות קטנים, נקימה ונטירה, כפיות טובה, בעִיטות חמורים, סכלות שאין לה גבול, רדיפה אחרי מעט כבוד מדומה, [מילה מחוקה] ועל כֻּלם – רוח עִוְעִים! טרוף דעת גמור! – גם "ה' הבוחר בירושלים" ימאס בשטן הזה מגְעָר בו. אינו כדאי. יש רק לקצץ את זנבו ולגרשו כגרש את הכלב. אבל מי הם אנשי כנסת הגדולה בימינו אשר יעשו את המלאכה הזאת? אלה הבאים לבזל הם עצמם מרקדים מסביב לשטן.
ואתה יָקַרְתָּ בעינַי בקונגרס הזה שבעתיִם. אִלו באת אליהם ממרחק רב, מחוץ למחנה ישראל ומעבר למחיצת היהדות, כזר וכנכרי, או כפליט השמד והטמיעה, היו כֻּלם מלחכים את כפות רגליך. אבל אתה הנה באת מקרוב ומבפנים, מתוכם גופם, מסמטאות מוטלי [מוֹטֵלֶה] ופינסק והעלית עִמך את יהדותך ואת אהבתך לציון מחיק אמא ומבית אבא ומחדר מלמדך, מתוך הסִדור והחומש, ולא עוד אלא שאתה איש כמוהם, עמיתם ומיודעם, אשר הכירוך מתמול שלשום ואשר גלגלו עמך יחד כמה שנים בעדשים, – והנה אתה הוא האיש אשר זִכוהו משמים להביא לישראל את שתי המתנות היקרות ביותר, את הכרזת בלפור ואת הסוכנות הישראלית [הסוכנות היהודית לארץ ישראל] – העל זאת לא תרע עינם בך? העל זאת יסלחו לך? – לא, בעון הזה לא יכֻפר לך. סוף סוף, נוחה להם, כנראה, האמונה ברחוק ובזר, בכח הבא מן החוץ – שיש בה מעין מעשה ניסים – מאמונתם בכח משלהם, הבא מבפנים, מתוכם עצמם, זה שיש בו, על כל פנים, כדי עֵדוּת של נחמה, כי גם המעין שלנו לא דלל עוד כלל וכי גם אנחנו עודנו חדש עמנו להקים לנו גואלים מקרוב לנו, מתוכנו ומקרבנו. "רוצה אדם בקב ומשלו, מתשעה קבים ומשל אחרים" – לפתגם הזה אין שליטה עלינו.
מתפלל אני, שתמצא כח בלבך להתגבר במהרה על מפח הנפש אשר הנחילך הקונגרס הזה. משער אני מה שבלבך – [מילה מחוקה] ובכל זאת עליך להתגבר. כסא הנשיאות נשמט הפעם מתחתך – אבל כבר נחקקה דמותך בכיסא הכבוד של האומה ודברי ימיה, וכל יד לא תמחקנה. עליך לחדש את כוחך ולצאת שוב אל המערכה במלוא קומתך. עוד דרכים ונתיבות רבים לאיש כמוך לבוא בהם אל הגדולות. חלילה לך מנטור איבה לחברי הנשיאות החדשה ולמנוע ממנה את עזרתך בימי כהונתה [נמחק: כהונתך]. הרק בשכר נשיאות שֵׁרַתָּ את הציוניות? – הנני כותב לך את זאת, יען שמעתי מפי ר' שמריה על פקפוקיך בדבר מסעך לדרום אפריקה, עפ"י הזמנת הציונים שם, מסר המבטיח עזרה מסוימת לציוניות, עתה, בימי המצוקה הגדולה. עליך, כמובן, לקבל את הזמנתם בלי שום פקפוק. מובטחני כי גם מסעך זה ינחילך כבוד רב ולא ימעט את דמותך. התמיכה שתבוא ע"י כך לאכסקוטיבה [הנהלה] החדשה תִּזָּקף לזכותך וכבודך ייקר ויגדל שבעתיים בעיני כל. ומה טוב כי תבוא אל הקונגרס הבא וזכיות נוספות על שכמך.
ר' שמריה דִבֵּר על לבי להִלוות עליך במסעך. הייתי רואה לי זאת כזכות גדולה, לוּ ידעתי כי אהיה לך למועיל. ואולם מלבד שאיני בטוח בכך – איש לא-יצלח אני למסעות מסוג זה – הנה גם העוונות מעכבים. כבר נשתעבדתי – בתוקף כתב התקשרות ובתנאי של קנס כספי חמור – למסע אחֵר בערי ישראל באירופה. (בעמדי על סף הזקנה הובאתי גם לידי ניסיון זה!). איך שהוא, המעשה כבר נעשה ואין להשיב. עצתי אפוא, כי ילווה עליך ר' שמריה בעצמו ובכבודו. אתם שניכם, בלכתכם בדרך, "תקראו בשם ה'" ותטהרו מעט את האויר מן העִפוש הריביזיוניסטי. אשמת כולנו היא, [ע' II] כי הפקרנו את המוני העם ואת בני הנעורים, התמימים והנבצרים כאחד, לתעמולה דימגוגית של תרבות אנשים שחצנים, מרדפי "מאורעות" ופושקי שפתיים, בני בלי כל רגש אחריות וניצוץ בושה, ולא העמדנו כנגדם כל כח אחר, אשר ירדף אחריהם ויכחיד את עקבותיהם ואת השפעתם. בינתיים כבשו "הנביאים" האלה את כל הבמות, ובהטיפם מעליהן יום יום, השכם והטף, את תורתם ואת חזון רוחם באזני [מילה מחוקה] שומעיהם – הרעילום עד לאין מרפא. ומה עוללו לנפש בני הנעורים? די לקרוא בעיתונים את [מילים מחוקות] פָּרָשַׁת הועידות של בני בית"ר ויתר האגודות מסוג הריביזיוניסטים למיניהן – כדי להבין עד מה פשה והעמיק הנגע. מין משחק אדיוטי בנציבים ובקצינים, בכפירים ובשועלים, – ממש מין "פורים שפיל". עוד מעט ונהפכה בידם כל הציוניות כלה "לפורים שפיל", והיתה לזועה ולמפלצת בעיני כל איש אשר טִפת מֹחַ בקדקדו. על מגלה לא ירפא הנגע הממאיר הזה. כדי לעקור אותו מן השורש – יש לעשות איזה מעשה רב, מעשה שיש בכוחו להפוך בבת אחת את לב בני הנעורים ואת פניהם אל מול פני [מילה לא ברורה] אחרת. יש לשנות את שיטת התעמולה והעבודה בגולה, להעבירה מקו הפראוזולוגיה [התנסחות] הפוליטית והכלכלית למסלול של עבודה תרבותית וחינוכית רחבה ועמוקה כאחת. במשך ימי קיומה והתפשטותה של הציוניות המדינית – מימי הרצל ועד היום – שממו כל שדות חיינו הולך ושמם. לא נחרשו ולא נזרעו. מעט היבול אשר הביא עוד – ספיח וסחיש, פרי הזריעות הקודמות – אותו קצרו שליחי הציוניות שנה שנה במגליהם הפגומים והקהים. עתה לא יצמיחו השדות בלתי אם קוץ ודרדר. ומה יקצרו הקוצרים בשנים הקרובות. הם ישובו ריקם. חייך, ר׳ חיים, הם לא יאספו מאומה. הארץ לא תבנה, ומי יודע, אם הקונגרס הבא לא יהי הקונגרס האחרון. השואה הרוּחנית אשר תבוא אחרי כן על היהדות בעקב היאוש ומפח הנפש – מי ישערנה! ואנחנו בקוצר ראותנו ובהסח דעתנו מן העיקר מכינים בעצם ידנו את השואה ההיא.
היש רפואה למכה? כנוח עלי לפרקים הרוח הטובה יש אשר אראה בדמיוני "ברית קדושה" של מתי מעט, חבר מתנדבים גבורי רוח, תקיפי רצון ואנשי שכל ופעולה, קשורים יחד קשר אמיץ בל ינתק ומלוכדים בחשוקי משמעת של ברזל. המה ירימו שוב את דגל תחית הרוח בישראל, זה המוטל עתה באשפה, ויחוללו בעם תנועה תרבותית גדולה וחזקה ומבוצרת היטב, אשר תֵּעָמֵד לאֹרך ימים. אל תחת דגלם יאספו כל הַכֹּחות היוצרים אשר בעם והיו למחנה אחד. המה יצאו אל המערכה ויפוצו בעם, ללמדו, לחנכו, להדריכו, והעיקר, לרפא את רוחו ולחזק את רצונו. הנושא לדאגתם ולהשפעתם של אלה יהי לא הקבוץ הארצישראלי, כי אם היהדות בגולה, שארית הפליטה, קהל הציונים כֻּלּוֹ, כל מי שיש לו זיקה כל שהיא לתקומתנו הלאומית באחת מן הצורות ובאשר הוא שם. המה יבנו את המוסד "אנשי כנסת הגדולה" של דורנו והם ייצרו מאחורי הפרגוד את "דעת הקהל" העליונה של התנועה כולה. והם ייצרו מוסד כספי מיוחד ושאר כלי שרת, לפרנס ולשמש את עבודתם הגלויה והנעלמה. הם יבצרו את מוסדות התרבות והחינוך בגולה לכל סעיפיהם. בכחם ובהשפעתם יש לבצר את מעמד אנשי הרוח במחננו, אלה הנמקים עתה בעוני ובחרפת רעב וחֹסר כל. יש לתת אפשרות של קיום למקום של כבוד בתוכנו לסופרים הטובים, היוצרים ובונים את ספרותנו. יש לבסס את קיומו של הספר העברי הטוב. יש לחזק את הבמות הספרותיות ההגונות הקיימות ולהקים חדשות, אלה שהעדרן מורגש לנו כמִכְוַת אֵשׁ בבשר החי, כפצע לוהט. יש להעיז ולגשת גם ליצירת מפעלים ספרותיים, מדעיים, אומנותיים, בעלי היקף רחב וגדול, הטעונים שתוף כחות של עבודה מקובצת בת הרבה ידיים – כאנציקלופדיה כללית וכו' וכו' – מפעלים שהעדרם משפיל את קומתנו בעיני עצמנו, וביחוד בעיני צעירנו…
סוף דבר, יש ויש ויש – ואולם המדבר אנוכי על אזן שומעת? האין אתה מלגלג עלי? העודך מסוגל להבין, על כל פנים, להרגיש, – כי בלעדי כל המעשים [?] והפעולות האלה לא תמוש העגלה ממקומה? לא תמוש, לא תמוש! [מילה מחוקה] הטרם תראה, כי אין לקלקל זמן רב אתו עם ה' באמרים ריקים ובגוזמאות בדרשותי על כסף ועל כסף ועל כסף? האין אנחנו מאוסים ושנואים כבר על הכל ובעיני כל? האין אתה מרגיש, כי עמנו, בכל הריאליסמוס המתגלה בתכונתו לפעמים בצורה צינית – הנהו סוף סוף עם הרוח, ונִתַּן להשפעה תרבותית רוחנית יותר מלשאר השפעות? האין אתה מודה, כי בהוכיחנו לכל את כוח יצירתנו בשדות התרבות לכל גלוייה ובהביאנו לעולם – בעזרת [מילה מחוקה] הציוניות ובגרם שלה – מפעלים תרבותיים ממשיים והצריכים לגופם – כלו׳ [כלומר] שאינם משמשים אמצעי לתעמולה [מילה מחוקה] – בזה בלבד נרכוש כבוד, הוקרה והכרה לציוניות בכל תפוצות ישראל ונרשם [?] אחריה אדם רב [מילה מחוקה] ונרבה לנו ידידים בתוך חוגים חדשים, שהיו נעולים בפנינו עד עכשיו, וממילא יהפכו המפעלים האלה שלא בכונה גם לאמצעי תעמולה המעולים ביותר. האין אתה מודה, שמפעל תרבותי הגון, הבא לעולם בכוח הציוניות, כח השפעתו יותר יפה וחזק ומושך ומתפשט למרחוק, וגם עולה – בחשבון אחרון – בזול יותר מכל שאר אמצעי תעמולה המכוונים להתחלה לשם כך?
לצערי אין שעתי פנויה להאריך ולפרש יותר, או להפך, אין שעתי פנויה לצמצם ולקצר, כדי להבליט ע"י כך את עומק מחשבתי וכונתי. אולי ימלא ר' שמריה בפיו את אשר החסרתי. (כמדומה, שהוא עומד לבוא אליך). חפצתי לומר לך, כי גם אתה בימי נשיאותך לא עמדת על השורש הגדול של תנועתנו הלאומית, ובימיך נסתמו צינורות הרוח האחרונים שפרנסו את התנועה בראשיתה. ובזה צפון הסוד של המשבר. בקונגרס היז' ראית בעיניך את פרי חטאנו – את הענש.
אני נשאר פה עוד כשלשה שבועות ומאוד אשמח לקבל ממך תשובה. ושלום לך ולגברתך בשמו ובשם אשתו.
אוהבך ומעריצך,
חיים נחמן ביאליק [חתימה]
כתבתי Ch. N. Bialik, Villa Elisabeth Parkstrasse
[2] המחבר מודה לליאור הכט יעקבי, מנהלת גנזך ויצמן, וליהודית דנון, מנהלת ארכיון בית ביאליק, על עזרתן באיתור המכתב, ולגדעון טיקוצקי, רעות בן-יעקב, נגה רש, שרי שביט ואופיר מינץ-מנור על הערות, שיחות ומחשבות שסייעו להנביט את המסה הזו. כמקובל, כל הדעות והטעויות במסה הן באחריות המחבר.
