על ספרים שהוחזרו לאחרונה
הייתי הולכת לספרייה הציבורית מדי שבוע. זה היה הסניף המרכזי בדנוור, מבנה רחב ידיים בפאתי מרכז העיר, על יד בניין הממשל, המוזיאון לאמנות, ובית המשפט שבו נישאתי. תמיד עברתי שם, לאסוף ספרים שהזמנתי, או להציץ בחדשים שהגיעו, או לשוטט בין כונניות הספרות היפה בקומה השנייה, או לבדוק מה התחדש בחנות הספרים המשומשים שעל יד הכניסה האחורית, שהיתה פתוחה בשעות לא צפויות. אבל הפינה החביבה עלי היתה מדף על יד דלפק ההשאלה, שסומן בשלט "הוחזרו לאחרונה".
הבחנתי במדף הזה בפעם הראשונה שנכנסתי לספרייה כדי להירשם כמנויה, זמן קצר אחרי שעברנו העירה. הוא הכיל כמה עשרות ספרים – אותו מספר בערך שמונח לרוב על שולחן בחזית של חנויות ספרים, שם ספרים זוכים להבלטה כי הם חדשים וחשובים, רבי מכר או חביבים על עובדי החנות. אבל איש לא המליץ על הספרים שעל המדף הזה. לא היה שום רמז לכך שנבדקו או אושרו על ידי ספרנים או אפילו על ידי האדם האחרון ששאל אותם. זה מה שהקסים אותי. הם היו פשוט ספרים מקריים.
בספרייה הזאת אוסף הספרים משתרע על פני קומות רבות. היא היתה גדולה מדי לחיפוש יעיל, בייחוד אם לא היה לי בראש ז'אנר או נושא ספציפי. מדף הספרים המוחזרים הגביל את אפשרויות הבחירה שלי, והציג חתך רוחבי של אגפי הספרייה. לפעמים, כשמיהרתי, זה היה המדף היחיד שבדקתי. היו בו ספרי אמנות וספרי מאנגה, עזרה עצמית ופילוסופיה, ביוגרפיות ומותחנים, הפופולרי התערבב באזוטרי. אהבתי את האופן שבו צמצם את טווח האפשרויות שעמדו בפניי, בלי שכפה עליי את טעמו או את מטרותיו של איש, או את הטעם המוכלל של ההמון על פי האלגוריתמים. הספרים על המדף ההוא לא שוּוקו לי; הם לא בלטו בעמודי הרשת החברתית שלי. לעתים קרובות היו ישנים, ולרוב מכוערים. התחלתי לחשוב על המדף הזה כעל בריחה מהטרנדים החמים. זה היה הנגטיב של הטרנד. אנטי-אוֹצְרוּת.
כשנטלתי משם ספרים, היתה לי מין ציפייה לגלות שהם חמימים, כמו מושבי כיסאות שהתפנו זה עתה. כמה מהם עוד הכילו שיירי חיים של האדם האחרון שפתח אותם: סימניות מאולתרות עם מידע מזהה, כרטיסי עלייה למטוס, או קבלות; כתמי שמן או שוקולד (גם אני אוכלת כשאני קוראת); אפילו טיפות דם. ריס. לפעמים היה ספר שגרם לי להתגרד, וכך ידעתי שלאחרון ששאל אותו יש כלב. לפעמים היו מקבצים של ספרים באותו נושא, מן הסתם אותו מנוי החזיר אותם. הספרים האלה תמיד העלו בדמיוני שואל כלשהו – זר חסר פנים אך מוכר. כאילו קיבלתי הזדמנות להביט בשידת הלילה של מישהו. זו היתה שידת הלילה של כולם, ממוצע של כל שידות הלילה. גרסה פומבית של תודעה קולקטיבית.
לפעמים נוצרו צמדים מצחיקים: ספר מתכוני קינוחים בשם חגיגות החמאה עומד לצד פלאי הצום. ספר בשם גילוי הגבריות לצד המדריך לכישוף. אפשר שאחד העובדים חמד לצון וסידר אותם כך. אבל נדמה לי שהבדיחות הופיעו בצורה ספונטנית, ללא יד מכוונת. המקריות מעניינת. זאת הסיבה שמקצועני פוקר מוכנים לשלם כל כך הרבה רק כדי לראות את הפריסה. פתאום יש סיכוי שהקלפים הגרועים שקיבלתם ייעשו מעניינים, יהפכו לרביעייה מאותו רצף. פתאום אתם שמחים שלא התקפלתם.
שאלתי ספרים שמצאתי במדף הזה, ספרים שלא הייתי מבקשת אחרת. פעם אחת, ספר של רייצ'ל ריי, מן הסתם שלפתי אותו כי הייתי רעבה. אני לא תופסת את עצמי כמישהי שמתעניינת ברייצ'ל ריי. התברר שזה לא בדיוק ספר בישול, אלא מין יומן אוכל שמתעד את הארוחות שהכינה בכל יום במשך שנה, מלא בתצלומים חובבניים, בינוניים להחריד, בתאורה גרועה: מנות פשוטות שבישלה לבעלה שוב ושוב, דברים שאמה ביקשה שתכין בחגים, שפע גרסאות של ביצים ממולאות. לא כך היא מתארת את זה, אבל נוצר שם מעין מודל רקורסיבי של בישול, שבו חלק מן הארוחה של אתמול משתלב בארוחה היום, וחלק מן הארוחה היום ישתלב בארוחה של מחר, וכן הלאה – כמו להוסיף לאוכל ממד של זיכרון. קראתי את הספר פעמיים לפני שהחזרתי אותו, ושנים אחר כך אני עוד חושבת עליו. אוכל זה דבר כל כך אישי. הדברים שאנחנו עושים בכל יום – אלה החיים שלנו.
בפעם אחרת, מצאתי ספר כתום בכריכה רכה בשם מה צריך להדאיג אותנו?, שבו חוקרים ומדענים מהגגים על האיומים המסכנים את הקיום האנושי: מה הדחוף שבהם, מה הנורא מכול? כלל לא קראתי את הספר הזה, אבל השארתי אותו אצלי במשך חודשים, הנחתי למערכת האוטומטית להאריך את ההשאלה, הסתכלתי על השִׁדְרה ושבתי להרהר בכותרת: מה צריך להדאיג אותנו? מתישהו פקע מועד ההשאלה, והחזרתי אותו.
_______
בשבועות הראשונים של הסגר, באביב 2020, הספרייה היתה סגורה – לא שהיינו נכנסים אליה אילו נפתחה. בעלי ואני היינו זהירים מאוד – יותר מדי, כנראה – בכל הנוגע לחללי פְּנים, שם היינו נאלצים לנשום את אותו האוויר שנשמו זרים. אני זוכרת באיזה להט התגעגעתי לספרייה באותם ימים. התגעגעתי לשפע של חומרי הקריאה הזמינים, ליחס הלא מחייב כלפי ספרים שאני יכולה לעלעל בהם פעם אחת ולא להביט בהם שוב לעולם. התגעגעתי גם לזרים, ללא-בדיוק-זרים שגרים בעיר שלך, שאיתם את אף פעם לא נפגשת, אבל רואה אותם שוב ושוב.
החלטתי שלא אקנה כמעט שום ספר בשנה הזאת, אלא אנסה לקרוא את הספרים הרבים שעוד לא קראתי בספרייה הפרטית שלנו. בדירה שלנו בדנוור היה קיר ארוך ללא דלתות וחלונות, שכיסינו בטור של שבע כונניות בילי כהות של איקאה. הייתי גאה בקיר הספרים הזה, וכל מי שנכנס לדירה שלנו תמיד ציין את יופיו. כל איש תחזוקה שבא באותן עשר שנים, לתקן את השירותים או להחליף מכשיר כלשהו, אמר משהו על המדפים הללו.
לעתים קרובות מכרנו ספרים, אבל במקומם באו ספרים חדשים, והמדפים תמיד היו בתפוסה מלאה. גם במדף העליון היתה שורה של ספרים, בדרך כלל ספרי יעץ, אנתולוגיות וספרי אמנות. כל השאר – תערובת של ספרי קריאה ועיון, מסודרים על פי האלפבית של שמות המחברים. תמיד מפליא אותי שיש סופרים שלא מסדרים את הספרייה שלהם על פי שיטה מסוימת, או שמסדרים על פי צבע. בשיטה שלנו אני יכולה לגשת אל המדפים שלנו ולמצוא ספר שג'ון קנה בלי שידעתי, או שהיה ברשותו עוד לפני שהכרנו, גם בלי שאדע איך הספר נראה. אבל אני גם אוהבת את מראה שדרות הספרים המונחים בתבנית מקרית של צבעים. המקריות יפה בעיניי, אסתטיקה בפני עצמה.
כעת עולה על דעתי שהייתי צריכה לבקש מג'ון לשחזר את אפקט האקראיות המוצלחת של הספרייה ולשלוף בשבילי מבחר ספרים מן המדפים שלנו. זו היתה יכולה להיות מין גרסה תאומה למשחק שאנחנו משחקים לפעמים בבית על פי תוכנית הטלוויזיה Chopped, כשהוא מביא "סל" של ארבעה רכיבים לא צפויים שעליי לשלב בארוחה. פעם אחת הביא צלעות חזיר, צנונים, רוקט וריבה. צלעות חזיר זה לא רע, אבל אני אף פעם לא קונה אותן, ואני לא אוהבת ריבה. ובכל זאת זו היתה ארוחה טובה. הקפצתי חצי מן הצנונים בחמאה ואת החצי השני הוספתי לסלט. מן הריבה הכנתי ויניגרט.
ממילא עבדתי מהבית כבר שנים, אבל באותו חודש מרץ ג'ון עדיין לימד מחוץ לבית, כך שבכל פעם שיצא היה גם קונה מצרכים. רצינו מקרר מלא. באחד מימי שני קם מוקדם והלך למרכול מיד כשנפתח. הוא חזר רועד כולו מן החוויה, מאווירת הפאניקה. החנות היתה כל כך צפופה שאנשים נתקלו בו שוב ושוב, וכשחזר מיד השליך את הבגדים למכונת הכביסה ונכנס להתקלח. עדיין לא ידענו איך בדיוק הווירוס מתפשט ומדביק. כשהוצאתי את המצרכים משקיות הקניות, רציתי לבכות. זה כל כך דמה למשחק שלנו. החנות התרוקנה מעיקר תכולתה, כך שהשקיות הכילו תערובת אקראית של מעדנים אקזוטיים – אומצות בקר, מרק מיסו, הליבוט טרי. הוא זכר לקנות רסק עגבניות וצנצנת מיונז לגיבוי. שמן הזית היחיד שהיה להם נראה מסוג יקר, משהו ספרדי, בקבוק ירוק פקוק בשעם. כעבור זמן מה מצאנו שמן זית אחר, ומן הבקבוק הירוק הזלפתי רק פה ושם, בחסכנות. הוא עטה חשיבות מסתורית, והזכיר לי תמיד את אותם ימים טרופים, כשהעתיד נראה בלתי ידוע במפגיע. שמרתי את הבקבוק עוד הרבה אחרי שהתרוקן, לא יכולתי להביא את עצמי לזרוק אותו עד שעברנו דירה.
באותם ימים, רק כשבישלתי הרגשתי נורמלית. מההליבוט הכנתי קארי, ופיזרתי עליו את עלי המנטה האחרונים שנשארו במקרר. למחרת בערב הכנתי צלעות חזיר – בדיוק כמו במשחק שלנו! – עם פולנטה וקייל מאודה וצלוי, ובערב שאחריו טיגנתי תפוחי אדמה קצוצים יחד עם השאריות של צלעות החזיר. זו היתה מין חידה קטנה, למצוא מה להכין לארוחת הערב – להתחיל עם מה שאינו נשמר היטב, להגביל את עצמי מול המקפיא והמזווה, לשלב שאריות או רוטב מארוחות קודמות. רקורסיביוּת.
שבתי וחשבתי עד כמה ראיתי ב"חיים נורמליים" דבר מובן מאליו. לפני כן, כשהייתי צריכה משהו, או סתם רציתי, יכולתי פשוט לצאת ולהשיג אותו. אף פעם לא ייחסתי חשיבות לכך שהשגרה שלי נטולת סכנה. אני יודעת שזו אינה מחשבה מקורית – בעצם היא נראית לי לחלוטין לא מקורית. בעצם היה לי רושם שכל מי שאני מכירה הרגיש את אותן הַרְגשות, באותו הסדר. בהתחלה פחדתי שהוריי יקלו ראש בסיכוני הווירוס. התחלתי להתקשר אליהם יום יום – לחצתי על אבי, רופא פנימי, לסגור את המרפאה שלו – וכעבור כמה שבועות כבר התקשרתי פחות, כשאזלו נושאי השיחה. שום דבר חדש לא קרה. צפיתי בסרט במחשב הנייד שלי, במודעות מוקצנת לכך שהדמויות נוגעות לעצמן בפָּנים שוב ושוב. חלמתי חלום חֶרדתי שבו הלכתי בטעות למסיבה. חלום אחר מילא את משאלתי להסתובב במרכול ולמלא את העגלה במעדני בשר וזיתים מובחרים. יצאתי לסיבוב והרגשתי כאילו אני משחקת במשחק וידיאו חי, ומנסה לשמור על מרחק של שני מטרים מכל האחרים שהלכו ורצו סביבי, בה בשעה שאני מנסה שלא להידרס. כשסיפרתי את הדברים האלה לחברים, או כשחלקתי איתם תובנה שניסחתי לעצמי לאחרונה, או התרשמות כלשהי, הם תמיד אמרו, "גם אני!" או "בדיוק ככה". נאבקנו כולנו להתמקד בקריאה ובעבודה. חלמנו את אותם חלומות.
במשך אותו חודש ראשון, קראתי בפרקי זמן שהלכו והתארכו, כמי שמשקמת את כוחותיה אחרי פציעה. כשלא יכולתי לקרוא וכשלא עבדתי או ישנתי, שיחקתי "שבץ נא", משחק אחר משחק, בשרשרת, מין הפעלה מילולית ליחיד, תחליף צנוע לשיחה עם בני אדם. לילה אחד קראתי שעות על גבי שעות בלי להציץ בטלפון. באמצע אפריל כבר הרגשתי שיכולת הריכוז והקליטה שלי בקריאה חוזרת לתִקנה. כשהתקשרתי לחברה הכי טובה שלי, שגרה בברוקלין עם בעלה וילדם, גם היא כבר הרגישה טוב יותר; היא הגיעה לרמת השלמה כמו-זֵנית. אותן הַרְגשות באותו סדר. כאילו החיים הפנימיים שלנו, שנראו לנו פעם כל כך רבגוניים, כה יחידים במינם, היו רק תוצר של התנסויות שונות במקצת, בזמנים שונים. לא היינו ייחודיות כל כך כמו שחשבנו – או שהיינו זקוקות ליותר דברים, ליותר חיים בחיינו, כדי להיות כאלה.
מגפת הקורונה חפפה כמעט בד בבד את שנות הארבעים שלי, כך שקשה לי לאתר את הסיבות לשינוי. מה הגורם האמיתי – לחרדות חדשות שהופיעו, לכאבי גב חדשים – הגיל שלי, או הקריסה הנרחבת הזאת, האיום הזה, המתמשך כמעט ללא הפוגה? עוד שינוי הוא שיש פחות שינויים – על כל פנים, פחות שינויים רצויים. אני פוגשת פחות אנשים. נראה שיש לי פחות זמן לנסות דברים חדשים. לא פעם אני חושבת להתחיל ללמוד משהו, לקחת איזה קורס, אבל אני אף פעם לא עושה את זה. אני חושבת כמה שונים זה מזה היו החברים שהיו לי בקולג', כל אחד ועולמו. הם הפכו להיות עורכי דין או רופאים, אדריכלים או מתכנתים. עכשיו כמעט כל החברים שלי הם כותבים.
המונח "משבר גיל המעבר" תמיד נראה לי מיושן. אבל עכשיו כשאני בגיל המעבר, באמצע חיי, אני מרגישה את כל עוצמתה של המילה "משבר", כמו טרגדיה יוונית. לגרמנים יש מילה טובה לזה: Torschlusspanic, "פאניקת הדלת הנסגרת" – "הפחד להיות בצד הלא נכון של השער הנסגר". אני נזכרת במה שכתבה וירג'יניה וולף ביומנה, כשחזרה מלוויה של חבר: "כמובן, גם אני אהיה מוטלת שם לפני השער ואחליק פנימה". כל חיינו אנחנו יודעים שנמות, אבל זו אינה באמת ידיעה, עד שאנחנו חוצים את הקו הזה. זו חוויה של משבר אמונה, אבל אמונה במה? לא באלוהים, לא במקרה שלי. אולי אמונה שלא נתתי לה מילים ולא הבנתי שאני זקוקה לה כדי לתפקד, הנחה לא בדוקה שחיי יוסיפו להשתפר. שבחירות נכונות יַקנו לי יותר חירות. לא ידעתי, לא באמת ידעתי, שיהיו פחות אפשרויות בחירה. אמונה נשענת על אפשרויות, על ריבוי השבילים שיעדם אינו צפוי. על שערים פתוחים עדיין. זו אמונה, נכון? אמונה במה שאיננו יכולים לדעת? מקריות היא סוג של תקווה.
בקיץ 2021, בצירוף מקרים מצער, אמי ואביו של ג'ון אושפזו שניהם בשל אלח דם – אמי בטקסס, חמי בקונטיקט. במשך שבוע נערכתי לאפשרות שאטוס לכאן או לכאן. נצמדנו אל הטלפונים שלנו, מחכים לעדכון שיאלץ אותנו להחליט (המילה "משבר" היא גם מונח רפואי – נקודת המפנה בהידרדרותה של מחלה). בסופו של אותו שבוע אמי שוחררה לביתה, תשושה, אך חיה. זה מסוג הדברים שיכולים להחליש אותך לתמיד. חמי הועבר לבסוף אל בית חולים אחר, אך כבר לא שב לביתו. הוא מת בסתיו ההוא. נזכרתי בשנה שבה אמה של אמי ואמו של אביו של ג'ון, הסבתות שלנו שעוד חיו, הלכו מאיתנו, בשנות התשעים לחייהן. עד שהן מתו, לא באמת הבנו שגם הורינו יכולים למות – שגם הורינו ימותו. זו היתה אשליה – כאילו כל דבר יקרה בעתו. אחרי שמת אביו של ג'ון, הרגשנו שאנו עצמנו שבירים.
יש אימה באי-ודאות גדולה מדי, וישנה הזוועה של מי שיודעים יותר מדי. המדומיין לעומת הממשי. יש לי חבר שהמטפל שלו אומר לו, "אתה יודע יותר מדי מכדי להיות מאושר" – כלומר, קשה מדי לחיות כשאתה מאמין שאתה יודע איך יתגלגלו חייך מכאן והלאה. אל הדבר הזה בנעורים אני כנראה הכי מתגעגעת: אי-ידיעה חסרת פחד. העתיד נראה אז ארוך יותר, זה נכון – היה לי שפע זמן, יכולתי לבזבז אותו ככל שרציתי – אבל הוא לא היה רק ארוך יותר, הוא היה גם עלום יותר.
את כל השנים שלנו בדנוור העברנו באותה הדירה, כי בכל פעם שקרב מועד חידוש החוזה, התחלנו לחשוב כמה מאמץ יהיה כרוך במעבר והחלטנו להישאר באותו מקום. באביב 2022, בשנה השלישית למגפה, היינו סוף סוף מוכנים. ארזנו את כל חפצינו, שמונים או תשעים ארגזי ספרים, וחזרנו לניו אינגלנד; לזמן מה התמקמנו בעיר מולדתו של ג'ון. קיווינו שזה המעבר האחרון שלנו. היו לי ספקות וחרטות, אנשים הבחינו בזה, אבל אמרתי להם, "שינוי זה דבר טוב". אני לא באמת חושבת שכל שינוי הוא טוב. זה רעיון שווא. כנראה התכוונתי שהשינוי עשוי להיות טוב. ששינוי טוב אפשרי.
לא רחוק מן הבית שג'ון גדל בו יש חנות לספרים משומשים בשם "אסם הספרים", שם כילינו שעות רבות והרבה דולרים. זו שורה של בניינים עתיקים ששבילי גן קטנים עוברים ביניהם, וישנו דיר קטן עם כמה עזים שאפשר להאכיל. החלק הכי טוב בה, בייחוד במזג אוויר נאה, הם המדפים בחוץ, של הספרים שהגיעו לאחרונה, בדיוק מאחורי הדלפק שאליו מביאים ספרים למכירה. הספרים שהגיעו לאחרונה אינם מסודרים בסדר מסוים, והצוות קונה המון ספרים – חדשים וישנים, קלאסיקות וספרות זולה. פעמים רבות אלו ספרים שנמכרו ונקנו ונמכרו שנית. הדפים מנומרים כתמי גיל לרוב. זו חנות ספרים משופעת במזל. כמעט תמיד אני מוצאת בה משהו שחיפשתי, והמזל גדול במיוחד כשאני מוצאת אותו בין הספרים שהגיעו לאחרונה, כאילו הגעתי בדיוק בזמן.
לפעמים ג'ון הולך לבדו אל חנות הספרים ומביא לי משהו שהוא חושב שאולי אוהַב, ספר שאף פעם לא שמעתי עליו, סיכון של ארבעה דולר, וזה משמח אותי. אני זקוקה לזה בחיי. אני זקוקה למקריות כדי להיות שמחה.
מהדורה מקוונת | מאי 2026
תרגמה לאנגלית והביאה לפרסום: שירה סתיו
דימוי: A-House-with-a-Date-Palm-Will-Never-Starve-Michael-Rakowitz-Plinth-publication-2018, מתוך: קודקס ועוד: הארכיון החי