מדיטציה על מסכים

פכפוך המים במפל, בעירת האש במדורה, ריצוד האור במסך – לא יכולנו להסיר את המבט. עבורנו, ילדי מפנה המאה, כל אלו היו מן הטבע, ואנחנו היינו למי שגילו יסוד חדש בעולם. בנינו ארמונות מחול, מסדינים, מגרוטאות, וגם כבשנו אותם במחוזות הדיגיטליים של המחשב, הגיימבוי והנוקיה שלנו. בבוקר מוללנו עלים בידינו עד דק, ובערב הקשנו על כל הכפתורים החדשים שהחלו מוצאים את מקומם בביתנו. המכשירים האלקטרוניים נדמו לנו כאורגניזמים משונים המתקיימים לצידנו, גדלים יחד איתנו. כמונו, ראינו אותם משנים ממדים, תכונות, יכולות וגרסאות, סייבורגינים קטנים רבי-פנים. היינו מהופנטים. קילוחי הפיקסלים שטפו את עינינו, ואנחנו, מוכי אור, בהינו בהם מבזיקים, מהבהבים, מתהפכים שוב ושוב מלבן לשחור.

לרגע נדיר אחד היו המבוגרים שותפים שווים ועדים מהימנים בעולמנו, הילדים. חידושי הטכנולוגיה גאו והתנפצו אל תוך היומיום, הופכים את הסדרים, עד שלא יכלו עוד המבוגרים אלא להתפעל איתנו, להסתנוור איתנו, להתמכר איתנו, להיות ילדים איתנו, להודות באמת הפשוטה – בעובדה – שהקסם אכן קיים.

את הטלוויזיה קיבלנו כרכיב בבית שהגיע עם הרצפה, כיציקה אחת. ישבנו למרגלות המסך שלה, גדול ועגלגל, חוסים בהילת האור המזמזמת שאפפה אותו, אותנו, מחושמלים סטטית. אחריה הגיע המחשב, על אף שלידתו במרחב הביתי היתה כרוכה בצירי שיווק ממושכים.

רבים חששו להכניס מחשבים לביתם. הם נראו מסובכים, זרים, בלתי ניתנים לתפעול. עד אז היו ליצורים הממלאים חדרים שלמים, מוציאים פלטים עם מיני מינים של סימנים וסמלים, שפת סתרים שנראתה לועזת לאין שיעור. הקשר איתם היה שמור למתכנתים ולטכנאים, למתמטיקאים ולמהנדסים. אנשי המיתוג גויסו למאמץ להציג את המחשבים כישויות ידידותיות ואנושיות. המעצבים תכננו אותם שקופים, צבעוניים ונטולי פינות. הפרסומאים כתבו סביבם בגדול ״הכר את החבר הכי טוב שלך״, ״הקולגה היחיד שאי פעם תצטרך״ או ״בוא נמציא יחד״. כמו אח בוערת בסלון, בני הבית נראו נאספים סביב המסך, מחייכים לאורו הזרחני, ומעליהם הכותרת ״המחשב המשפחתי״.

כך החל המחשב להשתבץ בלב הבית, בסלונים ובחדרי הילדים, וכמובן בטריטוריה האסורה: ״חדר העבודה״ של הורינו. אנחנו לא נזקקנו למאמצי השכנוע. המחשבים, כמו הטלוויזיה, היו לכדורי בדולח ממוסגרים, בטן הזכוכית מבצבצת להם ממעטה הפלסטיק, אותה הילה לבנה קורנת מהם במרחק מה, ולכן החשנו אליהם באותה השתוקקות מתוקה. כמה כמוסים היו הרגעים בהם הרשה לי אחי הבכור לשבת לידו, בשקט, בשעת משחק מחשב. הוא היה שקוע בעולמו, וגם אני הייתי שקועה בעולמו, מתבוננת באישוניו זזים מצד לצד בין קירות העיניים, כחולם שנת רֵם. לפנינו היו מתרוצצות דמויות קובייתיות צבעוניות, מנופפות בחרבות, מקפצות מעל משוכות, רצות למערות. היינו יושבים ככה יחד שעות, קרובים כל כך למסך, אפינו כמעט נושקים לו, נשימותינו השטוחות משאירות בו אדים.

יום אחד גילנו הפך דו-ספרתי, ואל חיקנו הגיחו הטלפונים הסלולריים. כל מסך היה אז למסך מגע. הנחנו עליהם את ידינו, העברנו בהם אצבעות שמנוניות מסקרנות. בכפותינו הקטנות המסך היה לחומר גמיש, רך כמעט. גביש נוזלי. בכרית האגודל ליטפנו את קשקשי הקריסטל, סימרנו את עורו הירוק-אפרפר. מסכים אחרים עטו סביבם שריון שקוף, כמו בטמגוצ׳י ובגיימבוי. אפשר היה לראות איך הוורידים והעורקים שלהם מסתעפים, והם זרחו והבהבו כשלחצנו עליהם, במה שנרשם בנו כהתרגשות. הם היו חומר בידינו כי יכולנו להבין אותם, או יכולנו להבין אותם כי היו חומר בידינו. כן, אפשר היה לראות להם. אפשר היה לפרק אותם ולהרכיב מחדש בעצמנו, לחבר להם עוד ועוד חלקים ליצירה משלנו.

הטלפון היה קמע חדש בכיסינו. לא עשינו בו דבר, אחזנו בו. זה מה שאהבנו לעשות. אהבנו להרגיש אותו בידינו ואהבנו להרגיש שהוא בידינו. ענדנו אותו לבית הספר כמו התכשיטים איתם שיחקנו בלהיות גדולות. הדגמים השונים היו מעבר להצהרה אופנתית או לסמל סטטוס, הם היו הצצה אל מי שנגדל להיות: לירון התמירה, עם שערה השחור הארוך והמגוהץ, התהלכה עם BlackBerry שופע כפתורים ואיתו התחזית לקריירה משגשגת; נטלי הקטנטנה, עם אף הכפתור ותלתלי הזהב, החזיקה בסוני אריקסון מדגם ״Magic Mirror״, שהבהיק למרחקים בצבעו הוורוד מג׳נטה. כמה קינאתי בה ובעתידה הוודאי ורוד. במראת הקסם המטאלית הזו אפשר היה להביט ולשאול: ״מי תהפוך ליפה בעיר?״ ולדעת שיום אחד זו תהיה את. לי היה טלפון צדפה לבן של סמסונג, שהעבירה אליי מחמת מיאוס סבתי, בגימור פנינה עם מסך ירקרק קטן ומחוש אנטנה. מעלותיו העיקריות היו ללא ספק פני הפנינה שלו, ושהמשחק האלמותי ״סנייק״ הוסיף לזחול בו. וככל שהחזקנו אותם, כך השתכנענו שהעולם נמצא בהישג ידינו.

את נעורינו העברנו בביתן התמונות. מי שמשפחתה התחדשה ב״מאק״ הכירה את הטקס היטב: היינו מדליקות את המחשב, נכנסות אל מסך הבית, לוחצות על אייקון המצלמה ופוצחות באחר צהריים שלם של השתטות, המחזה והתחזות. המסך היה לאגם שלנו, ואנחנו התענגנו על דמויותינו הרבות שהשתקפו בו, שהביטו בנו בחזרה, מוקפות בבלונים ובלבבות מרחפים. נשבינו בדרכים הרבות שבהן בנות-דמותנו היו מתעוותות עוד ועוד באפקטים של התוכנה, בגילוי אינספור האפשרויות לקיומן. פניהן הוכפלו, גופן הולחם, ובמים ההזייתיים של המסך הוסיף העולם לשנות צבע ומרקם.

המסך היה לנו למוען ולנמען האולטימטיביים. הוא היה כלי הקיבול בו התרחשו מבחינתנו כל המחשבות כולן. שאלנו ונענינו. תמיד. אולי ישבנו והתבוננו בכדורי הבדולח שלנו מתוך אמונה אמיתית שאפשר לחזות בהם את העתיד. לכל הפחות את ההבטחה לעתידים הרבים שהתגלמו בו, וכל הבטחה היא חצי כישוף. האמנו שנוכל להמציא וליצור איתו את כל העולה על רוחנו, שנוכל לגלות ולדעת בעצמנו את כל מה שהמבוגרים ידעו, או ידעו ולא רצו לומר, או לא ידעו, או לא ידעו לומר. שנים אנחנו עוד אחוזים בהם, רדופים, בכל העתידים שפעם היו לנו.

כעת המחשבים והטלפונים החכמים הפכו יסוד של ממש בחיינו, כמו מים, כמו חלב. הם אקסטנציות של זרועותינו, תודעותינו, אולי נפשנו. הגלילה היא חלק בלתי נפרד מטקס הבוקר שלנו, ובאצבעותינו כבר משוננים היטב גבולות המסך. ייתכן שהמכשירים ואנחנו סימביוטיים משהיינו אי פעם, ועם זאת הכי מנוכרים. הענקיות חדלו מלנסות לקרב אלינו את החומר, והחלו להשקיע בהרחקתו מאיתנו – הפיכתו לקופסאות שחורות, אטומות, בלתי נגישות, בלתי ניתנות לפירוק והרכבה מחדש בידינו שלנו. בורים טכנולוגית, פיתחנו יחסי תלות מוחלטים עם המסך, שנותר המתווך הבלעדי בינינו לבין המכונות המכוננות את חיינו. מונחים כמו ״זמן מסך״ ו״ילדי מסך״ הפכו שגורים בפינו, שמות נרדפים לרודפנות הטכנולוגיה, מטונימיה לרעות החולות הפושות במרחב הווירטואלי שמעבר לו. מי שהיה לבן-בריתנו, שותף למסעות של דמיון, יצירתיות, חדוות גילוי והמצאה, נדרס תחת שיקולי ייעול של ייצור והפצה.

אבל לא שכחנו את ההרגשה. המסכים שדבקו לגופנו, לעורנו, לעינינו, צרבו בהם זיכרון חושי. הגעגועים לעולם דיגיטלי קדום הולידו גל חדש של ״מייקרים״, או יותר נכון ״מייקריות״ – נשים שמביאות את ה-DIY לעולם הטק, וכורתות ברית חדשה עם המסך. גיליתי אותן הודות לאורקל האלגוריתם, שבחושו השישי החל להציף עבורי ממעמקי הפיד סרטונים של מייקריות מכל העולם. צללתי אחריהן פנימה בלי היסוס. זה כבר יממות שלמות שאני צופה בהן מרתכות, מלחימות, מתכנתות ומחליפות את הלפטופ במיני מינים של ״סייברדק״ – מחשב קטנטן שהן מחברות למסך ולמקלדת בתוך תיקים דמויי צדפה, אותם הן מלקטות בחנויות יד שנייה ומשבצות בהם אצות, פנינים ומצפנים מוזהבים. אפילו את הטמגוצ'י הן החזירו לחיים, בדמות כוכבים כסופים בעלי עיניים גדולות רגשניות, או טיפות שקופות בגודל כף יד שהדפיסו בתלת-ממד.

רבים כבר סיקרו את הטרנד ודרשו בו על ניכוס מחדש של המרחב הווירטואלי בכלל ועל ידי נשים בפרט, על הצורך בהשבת ההנאה, הדמיון והמשחק למכשירים האלקטרוניים שנסגרו בפנינו, על ההכרח באוריינות דיגיטלית בעידן שבו שולטים בדאטה שלנו, ואפילו על המייקריות כשגרירות של סייבר-אקו-פמיניזם – זרם פמיניסטי המבקר את היחס שלנו לטבע, לנשים ולטכנולוגיה כמשאבים אינסופיים. אבל הדברים שמושכים אותי יותר מכול, שאני מוסיפה לדלות מזרם הפיד, הם השפה החזותית המובחנת המשותפת ליוצרות החדשות והשימושים המסוימים שבהם בוחרות כולן לאותם גאדג׳טים. המשאלה לאותו חיבור ראשוני, סופר-סנסורי, לאמצעים בלתי אמצעיים.

המכשירים האלקטרוניים שלהן מתקשרים, מלווים ומגוננים. הם מסייעים בניטור ובוויסות חושי כשהם משקללים בלוח האם שלהם את ״מצב רוחם״ דרך חיישני חום, רעש ואור. הם עוזרים להן לשמור על תחושת הביטחון האישי דרך תיעוד וידיאו וסאונד כשהן יוצאות למרחב הציבורי. הם מהווים מקור לנחמה ולתמיכה רגשית כחבר נאמן הנמצא איתן בכל עת. הן מתקשטות בהם כאביזרי שיער, שרשראות וצמידים, מחברות אותם לתיקים במחזיק מפתחות או מדליון ״צ׳ארם״. הם תמיד מעוגלים, עדינים, מבריקים, נוצצים, צבעוניים, תמיד נעימים למגע, להנחה בכף היד, לנשיאה. המייקריות חוזרות למקורות וממחזרות צעצועים איקוניים מילדותנו, כמו ערכות ״הלו קיטי״, נרתיקי פודרה של ״טוטאלי ספייס״ ותיקי אוכל של ״בנות הפאוור פאף״. הן משלבות בהם אלמנטים טבעיים מהים, מהאוויר ומהיבשה, יחד עם אלמנטים על-טבעיים מעולמות הפנטזיה, הקסם והכישוף. הן מסרבות לבחור בין הדיגיטלי והטבעי, ובמקום זאת מציעות סינתזה של השניים: טכנולוגיה אורגנית, מסכים שאורם מפציע מתוך פרחים, כוכבים, טיפות וצדפות.

אנחנו מחזיקים בסמארטפון בשתי ידינו, מתופפים במסך המגע, משאירים אחרינו אותיות, אבל דבר לא נוגע בנו בחזרה. בלבנה הקטנטנה הזו אפשר למצוא כל מה שצריך כדי לשרוד – מפה, מצפן, תחזית מזג אוויר, פנס, שעון. אפשר למצוא כל מה שצריך כדי לא להיות לבד – לצלצל, לשלוח הודעה, מייל, לעקוב ברשתות אחרי אנשים שזה עתה הכרנו או שלא נכיר לעולם. אפשר למצוא כל מה שיעזור לנו לא לשכוח – להקליט אודיו, לצלם תמונות, לשמור בגלריה, לכתוב בפתקים, בתזכורות. הכול, ובכל זאת כלום לא נשאר. אולי זו המשאלה. לשוב לאחוז בדבר אחד שיוכל ללוות אותנו במעברים, במרחבי הביניים, שיוכל לצאת איתנו לעולם, להיות בדוי באותה מידה שהוא ממשי. דבר שהוא אחד, שיהיה בהישג יד, שתהיה לנו בו יד, שירגיש יד ביד.

מהדורה מקוונת | ספטמבר 2026
דימוי: Untitled, archival pigment print, 140x210cm. דוריאן קרידו, מתוך חתך בעפעף התחתון-מדיאלי, בסמוך לפונקטום (2018)