נינה הקדושה

אם היו לנינה ימים יפים אי פעם, אני לא ראיתי אותם. כשהתוודעתי לקיומה היא כבר מזמן היתה ההומלסית שכל העיר הכירה: מצחינה וגיבנת, אגרסיבית עד כדי רתיעה, בזויה — ועם זאת גאה; מין מטרד עירוני שכולנו השלמנו איתו עם הזמן, כמו הצפות בחורף או בורות ברחוב העלייה. למרות כל התכונות הללו, ובעצם אולי בזכותן, היא היתה אייקון תל־אביבי אמיתי, חלק אורגני מהנוף, לא פחות מהסנטר או מעזריאלי: נדמה היה שהיא מתהלכת כאן מאז ומעולם, גומאת מרחקים מדהימים כל יום, מפיקה אנרגיה בדרך שהמדע טרם הכיר; מישהי אחת נכנעת וקונה לה בירה בשינקין, ובחור אחר נשבע שבאותו הזמן ממש ראה אותה מעולפת על הרצפה בסמטת עכו (וברוב נדיבות זרק לה שקל).

התגוררתי אז עם החבר הכי טוב שלי מהצבא, טל, בדירת שניים וחצי חדרים חסרת־כל־אופי בלבונטין. המחיר היה אסוני עבורנו, אבל ידענו שככה זה בעיר; בנוסף לא רצינו להתפשר על המיקום, ולבונטין היתה השכונה המושלמת עבורנו: תוססת עד כאוטית, במרחק שווה מרוטשילד ומנווה שאנן, שכונת עוני שעברה ג׳נטריפיקציה כמעט מוחלטת ועכשיו היא מוזנחת בדיוק כפי שהיא יקרה למחיה — כמו שתמיד דמיינתי את מנהטן. עצם המחשבה שברחוב שלי לבדו יהיו ארבעה בתי קפה, שלושה ברים, מועדון לילה שבור, שתי מספרות ומכבסה ציבורית — העניקה לי את התחושה שאני נמצא צעד אחד קרוב יותר למקום שבו אני צריך להיות, או לכל הפחות צעד אחד רחוק יותר מהעיר שבה גדלתי — וזה היה מספיק טוב עבורי.
ההומלסים היו מגיעים הנה מנווה שאנן — אחת השכונות האחרונות בתל אביב שטרם נולדו מחדש כנכס נדל״ני משגשג; נכון להיום, זה עדיין המקום שאליו אתה הולך עם החבר הבריון שלך כדי להחזיר את האופניים שדפקו לך.

תוך כמה שבועות אתה כבר מזהה ומבדיל בין ההומלסים השונים, משרטט את דמותם בדמיונך — שניים־שלושה קווים כלליים, ליותר אין מקום: הנרקומן העקשן שלא מוכן לקבל ״לא״, הזקנה שצורחת בג׳יבריש; האפריקאי המזוקן שישן לפעמים בכניסה לבניין וצריך לדלג מעליו באלגנטיות, פשוט כי הוא ישן תמיד כל כך עמוק ומתוק. שעות הבוקר המוקדמות הן הבעייתיות ביותר: הם מתעוררים עם שחר בקריז וחוצים את רחוב המסגר אל עבר בתי הקפה של לבונטין, שבשעה הזו כבר מלאים בגברים זחוחים ששותים אספרסו קצר בדרך לעבודה, פרילנסרים שקועים במק כשאיירפודס לאוזניהם, בחורות צעירות ורעננות־מראה בבגדי ספורט שמתענגות על מאצ׳ה־לאטה
לפני שיעור יוגה; אנשים עם עבודה, אנשים עם חיים, ובקיצור — אנשים עם כסף. וה״אנשים־עם־כסף״ האלה, יש להם הגנה הרמטית מובנית מפני הומלסים, ממש ראיית מנהרה: הם באמת ובתמים לא מבחינים בקיומם.
אני, לא רק שלא הייתי מסוגל להתעלם — לא הרגשתי שום צורך לעשות כן. להפך: מבחינתי, כל זה היה חלק מהאקלים האורבני הקוצני הזה של דרום תל אביב שאותו חיפשתי, תת־עולם אלטרנטיבי עם חוקים משלו; מתוך פיצוי־יתר נואש על ילדותי המשמימה, הייתי נחוש ללמוד את תת־העולם הזה ולחקור אותו, להבין, להפנים ולהחצין אותו; רציתי להיות חלק ממנו.

רוב הזמן הייתי יושב לבדי באחד מבתי הקפה שברחוב. רק ככה — בסביבה תזזיתית, גועשת מרוב גירויים — יכולתי לכתוב, גם אם לא יותר משתי שורות מסכנות שמיד הייתי מוחק בזעם. בדירה זה היה בלתי אפשרי בתכלית, כמה שלא ניסיתי: שם פשוט היה שקט מדי בשביל לחשוב.

הייתי מתעורר בצהריים, עייף משהייתי כשהלכתי לישון; טל כבר מזמן היה באוניברסיטה. שרוע ללא צורה על הספה בסלון, הייתי מעשן את ג׳וינט ה״בוקר״ שלי, בודד באופן פטאלי. שאבתי עונג ארסי, נקמני אפילו, מן הידיעה שאני הולך בדרך הבטוחה להרס המוחלט של עצמי — ואני עושה את זה בדעה צלולה ובכוונת זדון.
כבר ברגע הבא הייתי כה מלא בושה ובוז עצמי, שפשוט הייתי חייב להימלט מהדירה, לא משנה לאן.
לפעמים אפילו לא עצרתי לצחצח שיניים…

*

סוף הקיץ בתל אביב: שרב כבד מתסיס את היצרים, השמים חלודים וגרעיניים; שכבה עבה של אובך מרככת את השמש, מעניקה לה מראה חיוור וחולני.
מרגישים כאילו החום עולה מלמטה, נפלט מן האדמה, מליבת כדור הארץ; האספלט הרותח מבעבע כמו סיר המאיים לעלות על גדותיו. ביום מכוער כמו היום אפילו תל אביב מאבדת מיופייה, ופתאום היא סתם עיר ישראלית מתועשת, מזוהמת וחסרת כל חן. מזג אוויר שכזה לא נכלל בשום תוכנית בריאה של שום אל; הוא מעולם לא אמור היה להתקיים.

ביום כזה, גם הליכה של דקה וחצי מאתגרת את הגוף ומכבידה על הנשמה. נרגן ומיוזע נכנסתי לבית הקפה הקרוב ביותר. נעלתי את עצמי בשירותים לכמה דקות כדי להתייבש. החרדה מהבוקר עדיין לא דעכה לגמרי: שוב ושוב התזתי מים קרים על פניי, מצחי צמוד אל המראה.
תתאפס כבר.

שתיתי אמריקנו קר ועישנתי ג׳וינט, כך שהרגשתי השתפרה מעט.
בדיוק אז ראיתי את נינה מגיעה מרחוק בצליעה הייחודית שפיתחה במשך השנים. היא חצתה את המסגר באור אדום, מכנסיה מופשלים עד הקרסוליים; רק בנס נמנעה תאונת שרשרת מזעזעת. בעודה גוררת את עצמה לכיוון בית הקפה ולכיווני, נינה פלטה בלי דעת שרשרת ארוכה ועשירה של קללות עסיסיות: גם בלי להבין רוסית הנחתי שעובר עליה יום קשה. אולי זה החום.
נינה בטח חלפה על פניי עשרות פעמים בעבר, אבל מעולם לפני כן לא הקדשתי לה רגע של מחשבה. כל הווייתה נדחסה לפינה אפלה בשולי תודעתי, צוברת אבק, במקום שאליו אור השמש לא מגיע לעולם.

נינה נעצרה בקדמת בית הקפה והתאמצה להסדיר את נשימתה. היא עמדה ככה דקה או שתיים בלי לדבר: פניה היו מפויחות ועיניה נפוחות, מפרישות מוגלה. נדמה היה לי שהיא בוחנת אותנו, הלקוחות — סורקת אותנו, מעריכה את חולשותינו.

היא משכה את מכנסיה מעלה כמו שמושכים באף, ואז פתחה בקול רם וצרוד:
״חברים, בוקר טוב, זאת נינה!״
הלקוחות הצעירים צחקקו, המבוגרים ניסו להתעלם, אבל הריח של נינה — ריח מתוק וחריף שמותיר טעם לוואי בלתי מתקבל על הדעת של בננות — לא הותיר להם סיכוי. אל דאגה, צוות בית הקפה כבר מתורגל היטב: הבריסטה מתקשרת לרמי, הבעלים, ותוך חמש דקות הוא יגיע מהמשרד שלו שבדרך בגין הסמוכה ויעיף את נינה לעזאזל. בינתיים כל הכלבים משתגעים ונובחים בפראות, מותחים את רצועתם עד חנק.

אני בעצמי כמעט התעלפתי מהריח, אבל ראיתי בזה אתגר בריא, טקס חניכה; הזדמנות להוכיח לעצמי וגם לנינה שאיני כמוהם, שאני מסוגל לעמוד בזה.
״הבוקר חסר לי עשרים שקל, חבר׳ה", צעקה נינה. ״אני רק צריכה בירה מכבי… נו, חבר׳ה, מי קונה לנינה בירה מכבי?״
איש לא התנדב, גם לא אני.

״נו, מה קרה לכם, אנשים? עשרים שקל לצדקה! גברת, אין לך עשרים שקל? נו באמת, מה קרה לכם! יום שלישי היום, אנשים! אין לכם עבודה? גם נינה רוצה ליהנות! עשרים שקל, מה כבר ביקשתי…״ התייפחה.
היא ניגשת אל השולחנות ומתחננת לפני אנשים אחד־אחד, מתיזה עליהם רוק ונזלת; עכשיו הם כבר לא מתעלמים, הם קמים בגועל, הבריסטה עזבה את מכונת הקפה והיא מחכה בחוץ לרמי שיגיע כל רגע. הסדר הופר.

רמי, איש צבא לשעבר בן חמישים ומשהו, תמיד סמוק וזועף, מנהל את הקפה הזה כבר שנים; הוא בעל עסק מהסוג הישן, מהאנשים שהעבודה מעניקה משמעות לחייהם. יש לו טור דעה שבו הוא זועק בשמם של בעלי העסקים העצמאיים, לפעמים מתבטא פוליטית בתור נציג של ה״מרכז״ ה״שפוי״; למען האמת הכתיבה שלו קולחת ובעלת תנופה. מדי פעם אני מוצא את עצמי קורא את הטור שלו ואפילו נהנה למדי.

ברגע שנינה רואה אותו מתקרב בצעדי ענק היא משתטחת על הקרקע כמו בובה שחוטיה נקטעו באחת. רמי, שרגיל לדמעות ולצרחות, לא מתרגש, הוא נעמד מעליה מלוא קומתו, מטיל עליה את צלו: הרגשתי שאני חוזה בתמונה חזרתית, על־זמנית; פולחן קדום, המחול העתיק ביותר בטבע.
אפילו אני נבהלתי כששמעתי לראשונה את רמי שואג:
״נינה, עופי מפה!״
ונינה, פניה מרוחות כנגד האספלט הרותח, צורחת:
״תתרחק ממני, שטן! הצילו!״
הייתי מרותק.

בתנועה חדה רמי תופס ברגליה ומתחיל לגרור אותה במורד הרחוב.
נינה נאחזת במדרכה, מתפתלת בטירוף, אבל אין בכוחה להתנגד; רק בצומת הוא משחרר אותה, מתיז אזהרה אחרונה, ומסתובב חזרה, כמו לוחם החוזר משדה הקרב. עכשיו הלקוחות באמת מבולבלים, הם לא יודעים מה להרגיש: הם אמנם חשים הקלה ושמחים לחזור לשולחן שלהם, אבל בינם לבין עצמם הם תוהים, אולי היתה דרך ״נעימה״ יותר לסלק אותה…

מזיע ומתנשף, אבל בפירוש פחות זועם, רמי אומר לבריסטה הצעירה:
״אם היא חוזרת — ישר טלפון אליי, כן? לא לחכות״.
הוא טופח לה על השכם בחביבות, כולו אבהי, ומסתלק משם.

הסתכלתי על נינה, שרועה בקצה הרחוב, עדיין מתייפחת; אני לא יודע איזה נים בתוכי פקע פתאום ומדוע, אבל רציתי לבכות איתה. מסכנה, חשבתי לעצמי, זה הרבה יותר מבירה: היא צריכה שמישהו יקשיב לה! מי מאיתנו לא? החלטתי לגשת אליה ולהתעניין בשלומה. מתי בפעם האחרונה שאלו אותה איך היא מרגישה? חסר ביטחון אבל מחוזק בתחושת שליחות, קמתי והתחלתי ללכת לכיוונה. אנשים ממש דילגו מעליה, מדי פעם אפילו דרכו עליה כבדרך אגב; גם נינה, כך נראה, לא שמה לב.

נינה לא הבחינה בי. היא התייפחה בשקט, ממלמלת לעצמה בעברית וברוסית. מה אוכל לומר לה?
״נינה", אמרתי. ״מה קורה?״
היא התרוממה לאט־לאט, דמעות בעיניה, והביטה בי בבלבול עייף.
נדמה שהערתי אותה…?
״עשרים שקל", היא אמרה.
״האמת שאין לי מזומן… פשוט רציתי לשאול לשלומך״, אמרתי.
היא עיוותה את פניה.
״מה זה, כמה אתה מעשן?״
״את רוצה שאגלגל לך סיגריה?״ שאלתי בחיוך סתום.
״רוצה שתצחצח שיניים״, היא ירקה. ״כל היום מעשן במקום להיות בבית ספר… ילד, כל השיניים שלך צהובות, פּיזדוּק…״
נדהמתי לא פחות משנעלבתי.
״לא צריך", אמרתי וקמתי, גאוותי פגועה. באינסטינקט אינפנטילי באתי להגיד עוד משהו, אבל נינה כבר הספיקה לשקוע בשינה עמוקה, שמימית, כשהרחוב, העיר, העולם כולו — משמשים לה ככרית.

פרצתי בצחוק בזמן שהתיישבתי חזרה בשולחני, בוש ונכלם בהיותי מזויף; עכשיו גם הרגשתי רע לגבי השיניים שלי.

אחרי שהעלבון הראשוני דעך הבנתי שאני בעצם מחכה למפגש הבא עם נינה. איך פספסתי אותה עד כה? רציתי לחפש אחריה ברחובות, אבל התאפקתי; ידעתי שבסוף היא תמצא אותי. והפעם, כשזה יקרה — אני אקנה לה בירה מכבי.

*

עברו כמה ימים עד שראיתי אותה בפעם הבאה. זה היה מאוחר בלילה:
טל ואני התנודדנו שיכורים במעלה דרך יפו; בתקופה ההיא היינו שותים כמעט כל ערב. טל בדיוק התלונן על האוניברסיטה כשהבחנתי בצללית מוכרת מזריקה על ספסל ברחוב המקביל.
״הנה נינה!״ קראתי, ותפסתי את טל בכתף.
הוא צחק. ״מי, הנרקומנית?״
״חייבים לדבר איתה", אמרתי, מושך אותו לכיוונה.
״למה?״
נינה שכבה על הגב, עפעפיה רוטטים, מזרק עדיין נעוץ בזרועה השמאלית. נעמדנו מול הספסל והשתהינו דקה ארוכה.
״נינה", קראתי. ״נינה!״
היא נחרה.
טל הביט בה ובי לסירוגין, ספק משועשע, ספק מודאג בנוגע לשפיותי.
״כנראה באנו ברגע הלא מתאים", אמרתי לבסוף.
״פעם הבאה תקבע איתה מראש״, אמר טל. צחקנו בזמן שהלכנו משם.
באותו הלילה חשבתי על נינה ארוכות עד שנרדמתי.

בוקר אחד התעוררתי למשמע קללותיה של נינה מהרחוב. זו ההזדמנות שלך, אמרתי לעצמי. כבר היתה לי פחית מכבי במקרר מבעוד מועד.
מישהו בדיוק עצר ונתן לה קצת כסף. נינה בחנה אותו בחטף, ואז הטיחה את המטבע בחזהו של האיש:
״חמש שקל? נו באמת, אנשים, מה נהיה היום?״
״לא טוב לך?״ האיש התחמם, ״זונה, תגידי תודה…!״
אישה שעברה שם אמרה:
״תתעלם, זאתי כל יום ככה. אין, אין מה לעזור להם, זה מקרה אבוד״.
נינה קיללה בשקט ברוסית בזמן שהאיש הלך משם, מבלי לשכוח להרים את חמשת השקלים שלו.

התקרבתי לנינה בזהירות אבל בנחישות.
היא זכרה אותי מיד. ״עוד פעם אתה…?״
״הבאתי לך בירה״.
נינה הסתכלה בי בחוסר אמון. לאחר מכן חטפה את הפחית מידי.
״מכבי…״ אמרה, ורוקנה את הפחית בכמה שניות לפני שהשליכה אותה למרחק.
״לבריאות," חייכתי. ״אני יהל״.
״אייל?״
״יהל״.
היא השתעלה: ״זה שם של בחורה…״

מאז, בכל פעם שנינה ראתה אותי ברחוב היא היתה קוראת: ״אייל!״
כשהייתי יכול הייתי קונה לה בירה, מביא לה עשרים שקל; כשלא היה לי מה לתת לה היא גילתה הבנה מפתיעה. היינו יושבים ומדברים כמה דקות, ואז היא היתה ממשיכה בנדודיה; בכל שיחה למדתי קצת יותר על נינה, על חייה, על עולמה.

היא ישנה בפארקים או במאורות סמים בנווה שאנן. קיומה מתאפשר בזכות רשת של אנשים טובים ברחבי העיר שמכירים אותה ועוזרים לה, כל אחד בתורו. יש לה עובדת סוציאלית, אבל היא לא ראתה אותה שנים; פעם בשבוע היא מגיעה לבית מחסה לא רחוק, שם ניתן לה להתקלח ולאכול ארוחה חמה.
לא יכולתי שלא לשאול: ״למה רק פעם בשבוע? הם לא נותנים לך להישאר?״
והיא ענתה, כאילו זה מובן מאליו: ״נותנים, מה… אבל אסור לשתות שם…״

אחרי שנינה היתה מתקלחת היא היתה מתוקה וחיננית, בדרכה שלה: שערה היה ישר וחלק, עיניה נקיות ממוגלה; תוך לילה או שניים היא כבר נראתה והריחה כרגיל.

פעם נינה ניגשה אליי בזמן שישבתי בבית הקפה וביקשה להשתמש בטלפון שלי. היא רצתה להתקשר לאמא שלה.
״מה? יש לך אמא?״ הופתעתי, אבל ראיתי שהיא לא רוצה לדבר על זה.
נתתי לה את הטלפון והיא דיברה ברוסית במשך דקות ארוכות; לא הבנתי מילה, מן הסתם, אבל הוקסמתי מהעדינות הלא אופיינית שבה נינה דיברה עם אמה. נדמה היה שהיא מנסה להרגיע אותה, שלא תדאג לה.

יכולתי להרגיש את מבטיהם החקרניים של האנשים מסביבי לאחר כל אינטראקציה עם נינה, בייחוד כשהייתי נותן לה כסף. תמיד היה איזה גבר שניגש אליי ואמר, ״שמע, אתה ילד טוב, אבל חבל על הכסף שלך. הם הרי הולכים וקונים עם זה סמים״.
נו, ומה אני אקנה עם זה?

כשהיתה במצב רוח טוב, נינה היתה מתעניינת בי ושואלת איך זה שאין לי חברה, למה אני לא בבית הספר וכו׳. אמרתי לה שאני בן עשרים ושתיים ושקוראים לי יהל, אבל בשלב מסוים הפסקתי לתקן אותה.
פעם אחת היא עצרה אותי ואמרה שיש לה מתנה בשבילי.
״לא היית צריכה", הובכתי, בעוד היא מחטטת בכיסי הדגמ״ח הבלויים שלה.
״הנה, הנה", אמרה בהתלהבות, והוציאה חתיכת מברג חלוד ושבור עם פלסטיק אדום בקצה. ״זה בשבילך, אייל. מתנה. מתנה מנינה״.
היססתי, אבל בסוף לקחתי את המברג ושמתי אותו בכיס.
״תודה רבה, נינה. זה באמת יפה מצדך״.
היא חייכה חיוך רחב, מלא שיניים רקובות. רציתי לחבק אותה, אבל לא עשיתי את זה. היא נתנה לי אגרוף ידידותי בכתף ובן רגע כבר התרחקה עשרות מטרים, צולעת בכיוון נווה שאנן.

*

נדמה היה שהסתיו לעולם לא יבוא — אבל הוא הגיע, יום אחרי יום, גם אם בחוסר חשק ברור. באותו הזמן מענק השחרור שלי מצה״ל, שממנו התקיימתי, התחיל להיגמר; הבנתי שאני צריך למצוא עבודה, ומהר.
בעבר עבדתי כקופירייטר במשרד פרסום, אז באופן טבעי חשבתי בכיוון הזה. אווה, בת־זוגי לשעבר, היתה מעצבת גרפית; ביקשתי ממנה עזרה בעדכון תיק העבודות שלי, ומפה לשם גם חזרנו לצאת.

הגשתי מועמדות לכל מיני מקומות, בין השאר ל״יד ושם״, שחיפשו מנהל תוכן לרשתות החברתיות. אהבתי היסטוריה וקראתי עשרות ספרי שואה, אז החלטתי לנסות את מזלי; תוך כמה ימים שלחו לי מבחן בית במייל. בשבוע שלאחר מכן נסעתי באוטובוס לירושלים כדי להתראיין, ובנובמבר התחלתי לעבוד שם במשרה מלאה. אחרי חודש של נסיעות יומיומיות ברכבת החלטתי לעבור עם אווה לירושלים מבלי להקדיש לכך מחשבה רבה.

הבטחתי לעצמי שבפעם הבאה שאבקר את אמא שלי או את טל, אחפש את נינה; היא בטח תוהה לאן נעלמתי! אבל בפועל נשאבתי מיד אל השגרה החדשה, ושוב לא ראיתי שום דבר אחר…

*

בוקר אחד ראיתי בפייסבוק תמונה של נינה שהעלתה פעילת שמאל מוכרת; בפוסט היא תיארה, בתחילה בפשטות ולאחר מכן בפירוט גרפי מזעזע, את מותה של נינה. היא נרדמה מתחת לרכב בסמטת עכו. זה היה בבוקר, אנשים צרחו; הנהג, מן הסתם, היה נרקומן בעצמו.
הלוויה מומנה בידי ארגון חברתי שבו התנדבה הפעילה שהעלתה את הפוסט. הגיעו עשרות צעירים שהכירו את נינה מהרחוב; רמי צייץ פסקה די מרגשת.

במשך זמן מה הייתי המום, מזועזע. אחרי ההלם הראשוני, שנבע מעצם העובדה שנינה בכלל בת־תמותה, נמלאתי מוסר כליות: אם מאה איש היו נותנים עשרה שקלים כל אחד, רק פעם בשבוע, שאלתי את עצמי — האם לא היינו יכולים לממן יחד לנינה חצי שנה במוסד גמילה? רמת המגוחכות שבמחשבה הזו ברורה לי כמו שהיא טרגית בעיניי. עמוק בפנים ידעתי שנינה לעולם לא היתה מסכימה ללכת לשום מוסד.

עם הזמן הפסקתי לחשוב על נינה כמעט לגמרי. עד היום אין לי מושג מה עשיתי עם המברג ההוא.

*

לא מזמן חלמתי שאני נתקל בנינה ברחוב. לוקח לי רגע לזהות אותה:
היא לבושה כולה בלבן, נקייה ורעננה, פניה קורנים בעדינות, מלאי חיים; אנחנו מתחבקים ומזנקים מרוב אושר, כמו חברים שלא התראו שנים. עולה בי החשד שמדובר בחלום — הרי במציאות נינה ואני מעולם לא התחבקנו…

…לא, לא התחבקתם. האמת היא שאפילו את היד שלה לא העזת ללחוץ. כשהיא הושיטה לך אותה, קדת מין קידה מגושמת… אפשר לחשוב במה כבר יכולת להידבק! מבפנים אתה רקוב יותר ממנה. מה, את זה אתה לא מתכוון לספר להם? אתה חושב שהם לא שמים לב? שהם לא רואים מי אתה?
אתה לא ראוי ללחוץ את ידה של נינה.

ואז החלום נקטע באלימות. לקח לי רגע להבין איפה אני. כשנזכרתי, מיד פרצתי בבכי בלתי נשלט.
בכיתי במשך הרבה הרבה זמן אחרי שהתעוררתי.

מהדורה מקוונת | אוגוסט 2026
דימוי: שחר קרמר, מתוך אוסף צילומים 'דרי רחוב', 2025