זפת

הזעתי עוד לפני שיצאתי מהבית. למה הלכנו, לא רציתי ללכת ורציתי ללכת מאוד ושנאתי את ההליכה. הולכים כי אין מה לעשות, אתה אומר לי. הולכים כי כבר אי־אפשר לשבת בבית ולחכות שהיום הזה יעבור, והיום שאחריו, מה איתו. צריך לעשות משהו, אני שומעת אותך חד. אבל אני שונאת את יום שבת, אני מנסה. איזו עייפות, אני לא רוצה ללכת יותר. וגם, הוספתי, זה לא משנה כלום, תראה, כלום לא משתנה. היציאה מהבית כרוכה בהמונים, נמאסו עליי כל סוגי האנשים, כל כך הרבה מהם, דוחפים וגם רועש הכול, וכולם דביקים וכועסים. אני כבר אין לי כוח, אמרתי. בסדר, תתלבשי ונצא בעוד כמה דקות.
הזמן נוזל עליי מהכיור, בזווית העין אני מזהה נזילה גם מהחלון, צמיגי וסמיך. ביום שבת כמה דקות יכולות להיות מה שהן רוצות, כמה שעות או חודשים, אפילו כמה סבבי חיים. אני מחפשת את החולצה השחורה הדהויה. נשפכה מהכיסא לצד המיטה, מצאתי אותה על הרצפה. ביום כזה אני לובשת אותה הפוכה, ובשאר הימים בכלל לא. חולצה כעורה שקיבלתי או גנבתי. על הגב ציור עם כיתוב של משהו שפעם הצחיק מישהו והיום הוא מטומטם מכדי לשאת על הגב. אני הופכת את החולצה הרחבה. היא מתאימה למעמד, שחורה, מרוטה ומסריחה. לא אכפת לי מהתפרים שבולטים החוצה עכשיו, מתריסים כנגד היום ונגדי. התלבשתי.
החולצה שלך הפוכה, אתה אומר ולא שואל, רואים את הפתק מאחורה, אתה ממשיך. לי זה לא מפריע בכלל, לך זה רק.
אני לא עונה, אני לא רוצה ללכת. הילדים המתים מחכים לי, הילדים המתים מחכים לי בעיר הלחה הזאת, הדימויים הצפים שלהם יהיו לי לצל. על שלט עבה אחזיק את המבט שלהם בידיים שלי, האצבעות יידבקו לנייר הקשיח וישאירו טביעות לחות על תאריכי לידתם ומותם. כולנו נעמוד בשורה ונביט.
טוב, אז שנצא, את באה. אתה לא שואל שוב, אני באה, אני באה ואני לא רוצה.
אני פותחת את הדלת, יוצאת ומיד מסתובבת לנעול. בחוץ מהביל, אני נדבקת לעצמי. הקירות של הבניין מתקלפים ומזיעים את עצמם, מתחת לקיר המתפורר מציץ טפט צהבהב חיוור. בכל טריקת דלת הקיר מתפורר עוד קצת, חתיכת סיד או מלט נופלת על הרצפה. אני בועטת אותה במורד המדרגות, והיא מתפרקת. בכל טריקת דלת הטפט נחלץ להביט בי עוד. מה אתה מסתכל, יא מכוער אחד. בכלל הוא לא מכוער, אבל מביט בי. אני מסתובבת שוב בחדות ומתחילה לרדת במדרגות.
איך אני נראית, אני לא בטוחה. זה לא נעים שאני חושבת על איך שאני נראית. הרי הילדים המתים מחכים לי בפארק המסילה, ואני, מה אכפת לי עכשיו איך אני נראית. אני נזכרת שהחולצה השחורה שלי הפוכה, בבית השחי הימני יש אפילו חור קטן. אני מוצאת נחמה בתפרים הבולטים ממנה החוצה.
בשבת שעברה הילדים המתים התרכזו במקום אחר והיה נורא, היה כל כך נורא, אני דוקרת את הזיכרון כדי שיתנפץ. מה שהיה היה, אתה אומר, מה זה משנה עכשיו – מה שמשנה זה מה יהיה, אני מהנהנת. אני מאמינה שאתה צודק תמיד, ותמיד כשאתה צודק אני מאמינה. ומיד אני כבר לא זוכרת בכלל מה היה ותוהה, מה יהיה.
נדמה לי שיהיה נורא, אני אומרת לעצמי ולך, אתה אומר שזה לא חשוב כי בעצם כבר עכשיו נורא. אני חושבת שאתה מגזים ומזכירה לך שגם אתה למעשה כבר מת, אתה מסכים. שנינו צוחקים ואני בוכה קצת בטעות.

הצעידה לילדים המתים מחניקה. חם לי והעיר גוהרת עליי ללא הסכמה. הרגליים שלי נדבקות למדרכה, היא רוצה שאשאר במקומי. אנשים נשפכים מכל מקום לכל מקום, צועקים צעקות שאני לא מבינה. מה התוכן? אני שואלת אותך, ואתה כבר לא שם. זוג עם כלב לא חמוד הולך לפניי ורב, היא אומרת שיש לו בעיות בזיכרון ושהיא אמרה לו את זה אלף פעם, הוא עונה שזאת הפעם הראשונה שהוא שומע על זה אבל שהוא לא אוהב את הטון שלה. הם מציעים אחד לשני להירגע ומהר.
מישהי קוראת לי מאחור, אני מתעלמת, אני לא כאן. היא ממשיכה לקרוא לי בשמי, אני מעדיפה לא לשמוע אותה. כמה דקות אחר כך חברה אוחזת לי בכתף. אני מסתובבת ורואה שהשיער שלה מזדקר קצת מאחורי האוזניים, תלתלים סרבנים שרותמים את הלחות העיקשת ומסתלסלים לה שם. אני מניחה שהיא לא יודעת, ושהיא לא תהתה איך היא נראית. היא שמחה לראות אותי אבל בכלל הולכת למקום אחר – הילדים המתים, זה קשה מדי. אני מבינה, זה נורא, זה נורא מה שקורה, אני מהנהנת שוב והיא מצטרפת בהנהון תואם. רוק מר־מלוח נבלע לי בגרון וכדור אפור מתיישב לי על החזה. להערכתי ישב שם עד להודעה חדשה.
את רוצה לשתות קפה לפני? כן, למה לא, אני מסכימה. אני לא רוצה, אבל זה מאריך את המסע לעברם, ואני הרי לא רוצה להגיע. אם אגיע קצת באיחור, אני מחשבת, יתגודדו כבר האוחזים בשלטי המתים ואני אוכל רק להגיע ולהיבלע על ידם. הם ילעסו אותי טוב טוב, זה לא יכאב כי אין להם שיניים לאלה, ואני יודעת שאהיה בסדר. אתעכל לאיטי בקיבתם עד השבוע הבא. אבל אם אגיע מוקדם מדי, גם החולצה המרוטה שלי לא תעזור. אבלוט לעיר הזאת בעיניים, אדקור אותה באישונים, ואין לדעת מה היא תעשה לי, המכשפה.
הפוך חזק שיבולת, פעמיים. לך אני לא מציעה, אני יודעת מה תגיד.
החברה שואלת מה איתי. אני אומרת לה זפת, זפת נדבקת ומשתלטת לי על הידיים והרגליים, אבל אני שומעת את קולי, והוא אומר ש״אני בסדר בהתחשב בנסיבות״. היא מחייכת חיוך יפה ועצוב, המצח שלה מנצנץ, ואני רוצה לטלטל אותה ולראות אם התלתלים הסרבנים ישתחררו לה מהראש ויעופו לשמים. החולצה שלה לא הפוכה. היא מספרת על מנהלת המשרד החדשה שלא קונה לה את היוגורט שהיא ביקשה, אין לה מה לאכול בעבודה לארוחת בוקר, היא חושדת שמדובר במעשה זדון. אני מתרשמת בלב ממנהלת המשרד, ומציעה לה לפתוח את זה מול משאבי אנוש. אני לא יודעת על מה אני מדברת, אבל נדמה לי ששמעתי את זה פעם ממישהו, ושזאת יכולה להיות תשובה טובה. היא אומרת שאני ממש צודקת ואיזה מזל שהתייעצה איתי. השיחה עושה לי בפה טעם של מטבעות חלודים והקפה מגעיל, הירכיים שלי מתמזגות עם כיסא הפלסטיק שתחתיי ואני מנסה לקלף אותן מהמושב באיטיות, פתאום אני חייבת ללכת. אני מגמגמת ומצטטת לה משהו על הילדים המתים שמחכים ועל כך שממהרת אני ולא אוכל בנועם לשוחח. היא מתבלבלת אבל חשה הקלה שאני לא מציעה לה להצטרף. בפעם הבאה היא תצטרף, היא לא אוהבת שאני הולכת לשם ככה לבד. אנחנו מתחבקות חיבוק ארוך, אם נישאר כך מחובקות נימס. היא תעדכן אותי בכל הנוגע לסאגת היוגורט, אני מודה לה.

אני רואה את הלחות בעיניים שלי, אני אומרת לך. אובך, אתה מתקן. לא לא, זה לא אובך, זאת לחות ואפשר לראות אותה עומדת באוויר. אתה הולך לצידי, קצת לפניי, אם היית הייתי הולכת מהר יותר אבל אתה לא. אז אני מחליפה לקצב שלי, גם עליו מתלוננים שהוא מהיר מדי. אבל עכשיו משאתה מת אין סיבה למהר, הרי גם הילדים כבר מתים. אתה שמח שהגענו ושלא אהיה עוד לבד. אני מתקרבת לנחיל האנשים הדליל, מתגודדת ונערכת לעיכול האיטי הצפוי לי, מיצי קיבה מלחכים סביבי. השביל לעבר הילדים המתים מצטמצם, אני מקווה שהוא ייעשה צר יותר ויותר עד שלא אצליח לעבור בו עוד, אבל אני מצליחה. העיר הרועשת משתתקת באחת, אני רוצה להקיא את עצמי מתוך עצמי, אבל אני לא יודעת איך. במקום זה אני מקבלת שלט. תוחבים לידי את פרצופה החייכני של ילדה עזתית. שיער שחור כהה סבוך, חיוך חם, שן קדמית אחת חסרה, יכולתי לראות שהיא גאה בחור השחור הפעור בפיה. היא לובשת חולצה קצרה בצבע תכלת, ומביטה למצלמה. היא נולדה בשלושה באפריל 2019 ונרצחה בשבעה ביולי 2025.

מהדורה מקוונת | יולי 2026
דימוי: Luna Yaker, Park HaMesila, Aug. 2025