ריטריט מלחמה

פתיחה פתיחה פתיחה. הרמה הרמה הרמה. נגיעה נגיעה נגיעה. יד ימין מתנתקת מהמחצלת, מתרוממת אל החזה, נצמדת. שמאל, אותו סדר, אותו קצב. ואז שתיהן יחד אל המצח. הרמה הרמה הרמה. נגיעה נגיעה נגיעה. הורדה הורדה הורדה. 

כשהזמנתי מקום בריטריט לא לגמרי ידעתי לומר מה הדבר שניסיתי להשתקם ממנו. כן, המלחמה. אלא שלא נפגעתי בה. לא ממש. בסך הכול הייתי בת מזל: שום פציעות בגוף, איש מקרוביי לא גויס, לא נחטף, ביתי עמד על תלו. הארוחות הוגשו, הכלים הודחו, הילדים קולחו. 

ויחד עם זה הכול היה מעורער לחלוטין, ובקיץ האחרון, הנורא, התערער אפילו עוד יותר, עד כדי כך שחששתי שאאבד את זה או שכבר איבדתי. כל מה שקיוויתי לו היה לקנות נקודת יציאה במחיר 700 שקל. יומיים בלי טלפון, בלי חדשות, בלי להיווכח בכל הדברים שאני לא מצליחה לשנות. זהות הריטריט נבחרה בשרירותיות גמורה. מעולם לפני כן לא עשיתי מדיטציה, לא הייתי במזרח אסיה, וגם ביישוב הזה, הצפוני, שלוש שעות נסיעה באוטובוס מהבית שלי, לא הייתי. 

כל משמעותו של הריטריט היתה שלילת ההווה, שלילה שהפכה לנקודת המשען המרכזית בחיי במשך שלושת חודשי ההמתנה לקראתו, שבמהלכם הוא נצנץ כהבטחה של מנוחה שלמה ואפשר לי להמשיך בחיי הרגילים כתושבת העורף שלא נפגעה במלחמה. 

לא ידעתי שעד שאסע אליו תוכרז הפסקת אש והחטופים החיים יחזרו, וכך, עוד לפני שיחל, תשתנה גם משמעותו, ובמקום פאוזה קצרה הוא יסמן עבורי את תחילתם של החיים שאחרי המלחמה, שיהיו, רציתי להאמין, אחרים – סוף סוף שקטים. 

שקט היתה מילה שחזרתי עליה, היא הילכה עליי קסם כאילו יש בה עצמה כוח מרפא, הולכת ונכבית אל תוך עצמה, נסגרת בחיתוך רך, ששש-קט. אבל גם בשבוע שקדם לנסיעה, על רקע השידורים בטלוויזיה ודמעות השמחה בכיכר, כשהחלה לחלחל ההכרה שהפסקת האש מתממשת, עדיין הייתי דרוכה ועצבנית כמו קודם, כעת בלי הצדקה ברורה. המציאות משתנה מהר, ואני משתנה לאט. עדיין הייתי בודקת אתרי חדשות כל הזמן, מחסירה פעימה רגע לפני, כמו בציפייה למכה, וגם כשלא בדקתי את החדשות ידעתי שדברים נוראים קורים כל הזמן, שהם ממשיכים אפילו כשהם לכאורה מפסיקים. המלחמה שדעכה יצרה כמו מלחמת פנטום, שנוכחותה עדיין מורגשת באופן חוץ-גופי.

הריטריט יגמול אותי מזה, חשבתי, מזה ומכל שאר המשקעים שהשאירה המלחמה (למען האמת יותר מכל דבר אחר קיוויתי להיגמל מההתמכרות למשחקים מטופשים בסמארטפון שהתחילה עם הטילים מאיראן). אף על פי שלא יכולתי לדמיין מה בדיוק יקרה שם אחרי שאמסור את הטלפון ואתחיל בשתיקה הממושכת. כשקיוויתי לשקט דמיינתי אותו פשוט כהפך המוחלט מרעש. 

לא ידעתי שהשקט, כשיופיע, יבוא דווקא בצורת רעשים דקים. בסככה המוצלת שבה אני יושבת שומעים אותם היטב, אם שמים לב. ציוץ רחוק של ציפורים, משב רוח בעלים, פכפוך מים בצנרת.

שקט יש גם בנוף – שלושה צבעים: פס ירוק-אפרפר (כרם ענבים), פס חום (הר טרשים) ופס כחול גבוה מעליהם. אם יש נוף שהוא ההפך ממלחמה, זה הנוף. 

אבל אפילו כאן קורה שאת השקט חותכת שריקה חדה וארוכה של אופנוע – דומה מדי לאזעקה. היא מחרידה אותי יותר מכפי שציפיתי, ואני עוקבת בשתיקה אחרי השובל הארוך שהיא מותירה אחריה בנשימה, בדופק, בשרירים. גם דקות ארוכות אחר כך נשאר איזה הבדל בקצה הדממה, איזה הדהוד של אפשרות של הפרעה, שלא מסתלק, ותגובה גופנית שנראית מוגזמת מעבר לכל פרופורציה. כל כך הרבה אזעקות ועוד לא התרגלתי? מחשבה מטרידה: אולי ככה בדיוק היה בכל אזעקה רגילה, אלא שבתוך כל הריצות וההרגעות, של ילדים ושל חתולים, לא שמתי לב כמה אני בעצם מפחדת.

הדמויות בלבן סביבי ממשיכות במדיטציה, הולכות בשיא האיטיות שלושה-ארבעה צעדים קדימה ואחורה, או יושבות זקופות על המחצלת, בשיא הריכוז כאילו היו צוות בית חולים לפני פרוצדורה ניתוחית. או כאילו היו החולים המכונסים לתוך עצמם בהמתנה לפרוצדורה כזאת. אף על פי שכל המשתתפים מקרינים בריאות מושלמת, הם יפים וצעירים כל כך, בגיל צבא, ואני מציינת לעצמי בהפתעה מסוימת שהם לא נראים סובלים. 

כשאני חוזרת מהשירותים עוצר אותי המדריך. יש לו עיניים רכות וכפיפת גו קלה שנראית כאילו היא נובעת מאמפתיית יתר. יכול להיות שתליתי בו מבט ארוך מדי.

״את בסדר?״
״כן, רק הפסקה – ״
״את נראית לי עצובה – ״
״לא לא, אני ממש בסדר״. 

לצורך הוכחה אני מחייכת חיוך קצר וממהרת לחזור למקומי, אבל משהו מציק לי בהערה שלו על העצב, כי למה שיגיד דבר כזה, מה עשיתי שהסגיר עצבות, ואני עוברת בראשי שוב ושוב על מה שאמרתי לו, לוודא ששום דבר לא חרג מתכלית הרגילות. ובעוד אני מסכימה עם עצמי שאכן, שום דבר חריג, מתקומם עליי בבת אחת גל בלתי מוסבר, ללא קול, ואני מתייפחת לתוך המחצלת, התייפחות פתאומית ומוזרה, שנדמית כאילו לא היתה שלי ומישהו אחר בוכה את הגוף שלי במקומי, או שהשקט עצמו תוקף אותי, וכולי מים.

פתיחה פתיחה פתיחה, הרמה הרמה הרמה, נגיעה נגיעה נגיעה. 

״הנה אני מבריאה, ככה מבריאים״, אני מנחמת את עצמי, אף על פי שחוץ מהמים על הפנים ולאורך הצוואר ומתחת לחולצה הלבנה לא היה שום שינוי, וההתייפחות שיצאה ממני גם נשארה.  

לפני תחילת הסדנה, כשרק התחלנו להתאסף בסככה המרכזית, ועוד לפני שמסרנו את הטלפונים ולקחנו על עצמנו את מה שקרוי ״השתיקה הנאצלת״ – שהיא לא איסור מוחלט של דיבור אלא צמצומו אל ההכרחי ביותר – דיברנו קצת. אבל אלה היו דיבורים בלי משקל, שיוכלו להתפוגג כמה רגעים אחר כך בלי להשאיר סימן. לא אמרנו מאיפה אנחנו באים, מה אנחנו עושים בחיים, את מי השארנו בבית. ניסינו לא לעורר יותר מדי סקרנות, כדי שלא יקשה עלינו להיפטר מהשיחה בעוד כמה רגעים. בטח שלא דיברנו על המלחמה או על פוליטיקה, ולא אמרנו למה אנחנו כאן. מן הסתם לכולנו יש סיבות טובות. מישהו רצה לצלם סלפי אחרון, ואחריו היו עוד כמה שעשו אותו דבר. אחרי זה לא היה קשה למסור את הטלפונים ולסגת לשתיקה. 

במפגש הפתיחה התיישב מולנו המדריך הצנום, האמפתי יתר על המידה, קיפל רגל ארוכה וצנומה אחרי רגל ארוכה וצנומה, באיטיות מרוכזת שהסגירה עד כמה התנועה למעשה כואבת לו, ואמר: החיים הם סבל, אי-אפשר להיפטר מהסבל, רק להפחית אותו, והדרך להפחתת הסבל בעולם מתחילה בעצמנו. למה הדיילות, הוא המשיך, לפני ההמראה, אומרות להניח מסכת חמצן על עצמנו לפני שנדאג לילדינו? קודם כול נשנה את האני, הוא אמר, ואז נשנה את האחרים, וציטט מגנדי: תהיה אתה השינוי שאתה רוצה לחולל. 

הדיבורים האלה, לא נתתי להם להביך אותי. בשיקום יש מרכיב של טאוטולוגיה: כדי להשתנות צריך להשתנות לפני כן. להסיר מעצורים, מבוכות, הנחות מוקדמות. כדי להשתנות, אצטרך להיות אדם אחר, אדם שהוא יותר ״אני״. אצטרך להתרחק מהחדשות וממפל הרגשות שהפילו עליי. אלא שלא ידעתי מה נשאר ממני כשמנפים החוצה את כל מה שהרגשתי בגלל הדברים הנוראים שקרו. המלחמה לא דחקה הצדה את החיים הפרטיים שלי, היא החליפה אותם. אפשר לומר שהגעתי לכאן כדי להחזיר את החיים הפרטיים שלי להיות פרטיים. הצלחה תימדד ביכולת לפתוח משפט ב״אני״ בלי לזייף. 

״איפה את נמצאת – ״ שואל המדריך את אחת הדמויות בלבן.
״פה?״
״פה. מה את עושה – ״
היא מחפשת תשובה מסביבה.
״מה את עושה – ״
״יושבת?״
״יושבת. זה כל הסיפור. כמה פשוט״.

כמה פשוט. לשבת, לנשום. להגיד: אני פה.  

קשה לסמן מתי בדיוק התחילו הדברים להשתבש. באותו ערב ראשון עדיין תרגלתי בלב שלם; תפסתי את הכללים מהר וביצעתי את כל ההוראות למופת. המדריך הנחה אותנו איך לבצע את מדיטציית ההליכה: כמה צעדים קדימה, סיבוב, וחוזרים על עקבותינו. שום התקדמות, רק הולכים ונסוגים והולכים ונסוגים, ובכל פעם שהפרעה טורדת את תודעתנו, עלינו לעצור, לשים לב אליה ולשחרר אותה לפני שנמשיך ללכת. 

חדורת רצון לבצע את התרגולים על הצד הטוב ביותר, לא עצרתי כלל. צעדתי קדימה ואחורה, בגו זקוף; הדמויות לצדי (הצצתי) לבנות ונאצלות, וכך בוודאי גם אני נראית. לא מן הנמנע שאכן אצא מפה אדם חדש. אני ממשיכה: ארבעה צעדים קדימה, סיבוב, ארבעה צעדים לכיוון השני. פעם בשני צעדים אני מוסיפה עצירה, שלא יחשבו שאני מרמה.

כשבסוף המפגש הרים אחד האנשים בלבן יד חגבית ארוכה ושברירית ושאל את המדריך מה קורה אם לא מצליחים לסלק את המחשבות המפריעות, עצמתי עיניים באיפוק רב. ״אני לא מצליח ללכת, אני רק עוצר״, אמר הבחור החגבי, וכמעט כולם הנהנו, חוץ ממני, שלא הנהנתי. זה לא היה לרוחי. חשבתי: אנשים לפעמים מחצינים את החולשות שלהם כאילו הן הישג גדול, אבל הן רק חולשות, והן עלולות להדביק את האחרים.  

זה לא שלא הרגשתי כאב, מדויק יותר יהיה שמעכתי אותו. הזדמנות פז כזאת לנוח אסור שתתבזבז על כאבים. ההחלטה להירפא היתה נחושה כל כך שלא היה אפשר לדעת אם היא העידה על עוצמת האמונה ביכולת להשתנות או על עוצמת הפקפוק שלי בה. הלכתי לישון מוקדם כדי לצבור כוחות לקראת מחר, והתעוררתי בחושך, עוד לפני הגונג. עוזר המדריך, נער חיוור בעל פני מלאך, עבר בין הסככות עם כלי מתכת כדורי עתיק שהפיק את הצליל הפעמוני העמוק, ומכיוון ששמעתי אותו עוד לפני שהגיע אל הסככה שלי, הקדמתי אותו והתייצבתי ראשונה מחוץ לדלת. בחיוך.

קשה לסמן את הנקודה שבה החלו הכאבים להיות בלתי נסבלים, שבה הפכה ההחלטה החגיגית על ריפוי ושיקום לנסיגה מכודררת פנימה. במבט לאחור, אחרי שהם התגברו עד מעבר לנקודה מסוימת, נאלצתי להודות שהם היו שם כל הזמן. כאבים בברכיים, בגב התחתון, בעורף – מי היה מדמיין שכל כך כואב לשבת בשקט בלי לזוז? הגוף עשה ככל יכולתו להיות מורגש דווקא כשניסיתי להניח לו, להגיע אי שם מעבר לו, מחוצה לו. המדריך לימד אותנו לקרוא לכאב בשם – ״כאב כאב כאב״ – לנשום דרכו ולתת לו ללכת, לשחרר אותו. ואני שחררתי את הכאב והוא נשאר.  

אני מבצעת את תרגילי המדיטציה עד תומם, זקופה ולבנה ונאצלה, אף על פי שכעת אני כבר מכירה בכך שהמדיטציה שאני עושה היא לא מדיטציה. אני לא פורשת, אבל כואב לי ברמה כזאת שכל משך הישיבה אני עוצרת את הנשימה וסופרת לאחור את הדקות והשניות עד תום חצי השעה. זה נוגד את כל מה שהמדריך לימד אותנו, אלא שכל תקוותי כעת היא להחזיק מעמד. כבר לא אכפת לי ממדיטציה, כל מה שאני רוצה הוא להישאר עד סוף המדיטציה.  

המדריך עובר בינינו ומתקן אותנו. הוא עוצר ליד אישה צעירה שיושבת לא רחוק ממני ונראית כמו העתק צעיר שלי. שערה אסוף בקוקו גבוה ונמרץ, עצבני קצת, והיא מבצעת את תרגיל הקידה הקשובה שפותח את המדיטציה. 

״את צריכה להקפיד על תיאום בין המילים והמעשים״, הוא אומר לה. ״המילה ׳פתיחה׳ צריכה לבוא בדיוק ברגע הפתיחה של כף היד, ׳הרמה׳ בדיוק ברגע ההרמה של היד לכיוון החזה, ׳נגיעה׳ בדיוק ברגע הנגיעה בחזה. תעשי שוב״. 

היא מבצעת את התרגיל שוב – ושוב היא מבטאת את המילים קצת לפני המעשה או קצת אחריו.  

״שוב זה קורה לך. תראי איך התקלקלת, איך כולנו התקלקלנו, אנחנו כבר לא יודעים מה קורה לנו, אומרים דבר אחד ועושים דבר אחר. עכשיו תעצמי עיניים, תתרכזי״.

היא עוצמת.

״אני נוגע בך עכשיו?״ הוא מחזיק אצבע באוויר, קרוב לירכה.
היא מנידה ראש.
״עכשיו אני נוגע?״
שוב ניד ראש.
ואז הוא נוגע – והיא נרתעת.
״סליחה״, הוא אומר, ״לא התכוונתי להבהיל אותך״.
״אני בסדר״, היא אומרת. 

אני מורידה את הראש ומתרכזת בישיבה שלי כדי שלא יראו שהסתכלתי עליה, וגם כי אני לא יודעת אם מה שהתרחש עבר איזה גבול ואם זה מצריך תגובה מצדה או מצדי. השתיקה הנאצלת מסוככת עליי, ואני משתדלת להתרכז בקידה הקשובה ולשמור על תיאום מושלם בין המילים למעשים. אם לא אעשה טעויות, לא יבואו לתקן גם אותי. 

פתיחה פתיחה פתיחה. אני אומרת את המילים בשיא הכוונה, בשיא הקשב, והן מחליקות ממני, אוחזת בהן והן לא נאחזות. אני לא יודעת מה אני אומרת. רק הכאב נשאר, והוא מפרק את המילים להברות פתי חה-פתי חה-פתי חה כאילו הוא מגחך. 

בהפסקת הצהריים אישה צעירה אחת, סמוקת לחיים, אורזת את חפציה ועוזבת. העוזר בעל פני המלאך מקפל את המחצלת שלה לפינת החדר ומרווח קצת את המחצלות כדי שמעגל המתרגלים בלבן ייוותר מלא כאילו דבר לא חסר בו. לא אומרים לנו כמובן מה הסיבה, ואנחנו ממשיכים לדבוק בשתיקתנו הנאצלת. ואף על פי כן פרישתה משנה אותנו באחת, היא הופכת את כולנו לשורדים. 

סימני ההתרופפות דקים, כמעט לא מובחנים. כל אותו זמן הכול נמשך כרגיל. אנחנו אוכלים מעט ובהרכנת ראש זקופה, כאילו האוכל הוא הדבר האחרון שמעניין אותנו. לפני בואי דאגתי מאוד שאהיה רעבה, כי ארוחות מוגשות רק עם הזריחה ולפני הצהריים והן צנועות מאוד, אבל תחושת הרעב אכן נעלמת כאן. תבשיל ירקות, אורז, סלט זה די והותר, ויש מי שמוותרים גם על זה: גבר אחד, שרירי ומזוקן, מעיף מבט מהיר במזנון ופורש לחדרו. הוא כנראה ממשיך את המדיטציה בפרטיותו, כי הוא לא יֵצא מחדרו כל היום. 

גם אני עוברת לעשות מדיטציה בחדר. אני שוכבת, בוהה ביריעה בתקרת הסככה, ומנסה לעקוב אחרי הכאבים המסתלקים לאיטם. עיניי נעוצות ביריעת היוטה המחוררת, ואני מחפשת מבעדה נצנוץ של שמים, אבל מעל היריעה יש יריעה נוספת. אני מאמינה שככה, בשכיבה, כשכבר הרבה פחות כואב והרבה פחות מרגישים את הגוף, אני נוגעת סוף סוף במדיטציה האמיתית, ואם רק אמשיך לשכב כאן, זלוגת סבל, מחפשת חורים ביריעה העליונה, אגיע לתיאום האמיתי בין המילים ובין המעשים – אגיע למנוחה השלמה, למדיטציה הנכונה, לריטריט המוחלט. 

כמעט נרדמתי כשהגיעו אליי לחישות מהסככה הסמוכה: ״אני בסדר, כן, אל תדאג״. אני יודעת מי הדוברת אף על פי שלא שמעתי את קולה אף פעם. זאת הצעירה עם הקוקו העצבני, היא כנראה הגניבה פנימה את הטלפון שלה, ומדברת עם מישהו בבית, מישהו כנראה דואג לה מאוד או שזאת היא שדואגת לו (דקירת אשמה: אולי אמא טובה ממני היתה גם כן מגניבה טלפון להתעניין בשלום ילדיה?). 

ככל שאני מאריכה לשכב בחדרי, אני מגלה את ממדי ההתרחשות החרישית סביבי. לחשושים עולים מחדרים נוספים לידי. זמזום באפס קול, כאילו מישהו שומע משהו באוזניות. רשרוש דק של עטיפת חטיף. צחקוקים גנובים מכיוון פינת התה. איך לא שמתי לב לכל זה עד עכשיו? ריטריט שכל כולו שימת לב, ולא שמתי לב לשום דבר. כל כך הייתי מרוכזת בניצחון הפנימי שלא שמתי לב איך כולנו מובסים. 

אף אחד לא פורש מהסדנה, אבל כבר כמעט שאין בסככה דמויות בלבן שמתרגלות מדיטציה. גם אלה בינינו שנותרו בסככה המרכזית כבר משתרעים על מחצלותיהם אפוסי כוח, הם מזמן לא מנסים להיראות כאילו הם שקועים במדיטציה. אחרים מתגודדים בפינת התה. או יוצאים לטייל בין הגפנים. או מעשנים מאחורי המחסן. או סתם מתבודדים בחדרים בפרטיותם. ודווקא עכשיו הרגשתי באמת ובתמים אחת מהם, מזויפת ומאוחדת.

למחרת יצאנו משם, כל קהל המקולקלים. נעשינו בבת אחת חבורה קולנית מאוד, כאילו הבראנו ממחלה משותפת. הסתבר שאנחנו מהשורדים, של המלחמה ושל השיקום מהמלחמה. התמלאנו הכרת טובה על מזלנו הטוב, החלפנו חיבוקים עם כל המתרגלים וגם עם המדריך והעוזר בעל פני המלאך, והודינו לכולם מכל הלב. חזרנו ואמרנו שהריטריט היה חוויה עוצמתית ופתח לשיקום, והאמנו בזה, שהרי האמונה בהבראה היא תנאי להבראה. רק אנחנו עשויים לדעת מה עברנו, ורק אנחנו עשויים לדעת כמה מעט התקדמנו בדרך הנסיגה הארוכה מהמלחמה.

מהדורה מקוונת | יוני 2026
דימוי: אביאלה גולדברג, בובת דאגה, צמר סינטטי, צמר טבעי טווי ידנית, בד, אקרילן, מסקנטייפ, צינורות פלסטיק, עיתונים, בקבוקים, שקיות וחול,  150*100*180 ס"מ. מתוך: תערוכת בוגרי/ות בצלאל 2024