התינוקת אוכלת את האור

התינוקת אוכלת את האור?

האישה מיטיבה את מבטה, אבל אי-אפשר להתבלבל – התינוקת נחה בתוך ריבוע האור שנופל מהחלון על הרצפות, מתאמצת להרים אותו בידה, תוחבת את ידה לפיה. התינוקת אינה מתייאשת, פעם נוספת היא מנסה לאסוף את האור אל כפות ידיה, ממששת בלשונה את קרניו החמימות, והוא אינו משיב לה דבר. את טעמה היא חשה, והיא אינה מאבדת עניין.

"תסתכלו, התינוקת אוכלת את האור!" אומרת האישה, ומפנה את מבטה אל סלון ביתה שמלא אורחים. הם אינם שומעים אותה. המוזיקה ממלאת את המרחק בינה לבינם, הם מנהלים שיחה, הם נעים בחלל. היא מתעקשת, יש לה דבר להגיד, דבר שיש לו ערך והוא מקסים, אי-אפשר לא לאהוב או לפחות לחבב את האנקדוטה בדבר התינוקת שאוכלת את האור. ואם לא בעצמה היא מאמינה, בכוח הדיווח שלה, אז היא מאמינה בנקישות נעליה על הקרקע, הן החלטיות, יש לה דבר להגיד! אך בעודה מתקרבת אליהם כוחה אוזל, והיא כבר אינה בטוחה שיש טעם לדבריה, שהם ראויים לאורחים. המשפט, על חלקיו, התינוקת, אוכלת, את, האור, נשמע לה כמו משפט בלתי חדיר, שאי-אפשר להבין אותו, והוא אינו אומר דבר.

היא עוצרת בדרכה. היא אינה נכנסת אל החלל הרחב, היא במסדרון ורק התינוקת לבדה מאחוריה. התינוקת אינה חשה בה, היא מתמידה בנסיונותיה. האור, כך מבינה התינוקת, הוא דבר שניתן להרים בידיים, אך טעמו הוא טעמם של החיים עצמם, של השהות בתוך גוף, ולכן אינו טעים או לא טעים, אלא רק קיים, באותו האופן שדברים אחרים קיימים והם מרעישים אך אינם דורשים תשומת לב או מאמץ. חום עולה במצחה של התינוקת, חום המבט המשגיח שאותו היא מכירה. היא מרימה את עיניה ורואה את האישה. זו אינה אמה אלא אישה זרה, והיא מביטה בה חזרה.

האישה גומלת בלבה לא למות היום, לא כעת, כי התינוקת מביטה בה. בכל מקרה לא היתה רוצה לעורר מהומה, לא היתה רוצה להביך את בעלה לפני האורחים. אבל למות היא רוצה. כבר זמן מה שהיא רוצה, ודברים פעוטים מניעים אותה יום אחר יום על פני חייה. נרקיס שאבקניו הסתדרו, אישה שמעדה ברחוב וחשבה שאיש לא הבחין, אפילו אותה פעם שחשבה שחתול קרץ לה, אך לא היתה בטוחה. של מי התינוקת הזאת? נדמה לה שהיתה אמורה לזכור מי מהנשים שבחדר הגדול היא האם. בלי להתכוון, כיוון שכוח החשיבה שלה דל כעת, היא מסתובבת חזרה אל חדר האורחים. אך הדלת קטנה, מסנוורת, ורק רעשי הלעיסה והמוזיקה הבלתי נסבלת עולים מהם.

היא לא תמות היום, לא היום. היא הולכת את צעדיה הנחושים חזרה במסדרון, וצעדיה הם ראשית ביטחון, היא קשובה רק להם. היא מרימה את התינוקת בידיה, כמה פשוט, התנועות מכוונות את עצמן, משנות את המרחב, והיא משקיפה מהכיסא הטוב באולם. התינוקת אינה בוכה, אינה מתנגדת, היא מאמצת את האישה בטבעיות. ואם לא תמות, אולי רק תיעלם? אולי תלך ולא תחזור? לא, כי הבטיחה שלא. באחד הלילות הביטה בגבו העולה ויורד במיטה, בשערות הרכות שעל כתפיו (שלא ידע בעצמו שהן שם, עד כדי כך לא רצה להיות אדם אחר), והבטיחה שלא. היא ריחמה עליו באותו לילה, כי אהב אותה. בזמן שהביטה בו והוא נשם מתוך שנתו לא אהבה אותו בחזרה, לפחות לא כמו שאהב אותה, והוא אהב אותה עד שחייו היו קטנים ומפרפרים בכף ידה. מצידה, היא אהבה אותו מספיק. לא מספיק בשביל להיות מאושרת, לא מספיק בשביל לרצות בחיים, אבל מספיק בשביל לא לעזוב אותו, ויותר מזה: בשביל לא להכיר לו את החיים כפי שנשקפו מעיניה, והיתה מוכנה להיכנע אל אהבתו בשתיקה.

בצעדים נחפזים עלתה במדרגות ונכנסה לחדר השינה כשהתינוקת בידיה. החלון היה פתוח, והווילונות, לבנים ורכים, התנועעו ברוח. האישה התקרבה אל החלון והתינוקת היטיבה את אחיזתה בחולצת הפשתן. הצהריים החלו להיאסף אל השקיעה בגוונים עדינים, בלתי מורגשים, כאלו שרק תינוקת ואישה כמוה יכלו להבחין בהם. הכתום עוד ראשוני בשמים, הוא ניכר בנצנוץ של קווי המתאר בעלים ובגגות הבתים הרחוקים. הוא אינו כתום, אלא רק נוטה לכתום, ואם עמדת על סף היום או החלון, אם לבך קרוב אל האור, הראשון או האחרון, ניתן לזהות אותו. האנשים שבקומה מתחתיה חיים, העולם עבורם הוא שני מקומות נפרדים: הם הולכים על פני האחד, והם עצמם האחר. יש להם זמן, יש להם כוס יין נוספת, יש להם צער על הזקנה, אבל הוא שונה כל כך מזה שהיא מכירה. הם נעים על צירים בלתי נראים, כוחות משיכה ודחייה קובעים את מסלולם, בזמן שהיא נפלטת אל החלל הריק, אל הערפיליות והאבק.

"יש רק שני רגשות, בושה ואשמה, זה הכול", היא אומרת לתינוקת ומיד מתחרטת. כבר ברגע שהמחשבה הופכת למשפט היא נעשית חסרת ערך, יהירה, מטופשת. הרבה יותר מחמיא למחשבות להישאר בפנימיותה, שם הן קרובות אל האמת הרבה יותר. לא בדיוק בושה ואשמה, אולי דווקא הפחד מהבושה והאשמה הוא הדבר המניע שהתכוונה אליו, מסלול לכתם של העולמות הנוספים. כן, המחשבות נהגות וכבר נעשות טעות, בתוך עצמיותה אינן נפגמות במפגש עם סך הדברים, הן אינן קורבן של גסותו של המימוש. פני המחשבה עדיין חלקים, פני התינוקת עדיין חלקים, מגע ידיים ושפתיים עוד לא עיצב בה את האדם, הפינות החדות ורצפות חסרות עוד לא נתנו בה את הגוף, נפש רכה, דחוסה, והיא לא יכלה שלא להרים אותה כדי להביט בה. התינוקת השיבה לה מבט.

האישה סובבה את התינוקת כך שתראה את האור, ושוב חזתה מבעד עצמה בידיה שנשלחו מבעד למסגרת החלון והחזיקו את התינוקת, שהתבוננה בדממה, תלויה באוויר. האור הנוטה לכתום שטף את פניה, היא זהרה, כמו היסוד הנפשי בה נחשף. גופה היה כעת בין שמים לארץ, המדשאה הירוקה והמכוסחת תחתיה בהקה בשלמותה, ומעליה השמים הגדולים. התינוקת עצמה את עיניה, פתחה את פיה, הרימה את ידה הקטנה.

ובידה היא אספה, אספה, אספה, לקחה את האור אל פיה. את יופיו, את לכתו, את חומו, את רכותו, את ריחוקו. האישה התעוררה ממעשה ידיה, נבהלה, והשיבה מהר את התינוקת אל חיקה. התינוקת המשיכה לתפוס באגרופה הקטן את האור (לו יכלה היתה אוספת אותו בקרניו אצבע אחר אצבע, אך ידיה טרם ידעו להניע כל שריר לבדו), והנטייה לכתום נעלמה מהשמים לאט. הכתום נאסף בידיה של התינוקת ונבלע לתוכה, הנצנוץ הדק אבד מהעלים ומהגגות, מגזעי העצים, ממתאר גופה של הציפור החולפת. הצהריים שבו, מוקדמים כפי שהיו טרם עלו השתיים במדרגות, צהריים שהם מנת חיים נוספת, גדושה, כזו שלא ניתן לעזוב או להיעלם בה.

האישה הביטה בה עד שהאמינה, וכעת היתה חייבת להגיד, זה לא עניין של לרצות, זו חובה לספר! בין כל הדברים שנאמרו בסלון ביתה לא היה דבר ראוי מזה, לא היה רגע נכון יותר לספר על התינוקת האוכלת את האור מאשר מיד, עכשיו, כרגע, כעת.

היא מיהרה החוצה מהחדר, מיהרה במדרגות, כמעט מעדה. היא נעה הפוך, ביתרת הזמן שהרוויחה התינוקת באוכלה את האור היא יכלה לשוב אל המסדרון ולנסות פעם נוספת. מרווח קצר של עבר היה להן, והיא תגיע בו אל המסיבה, אל האנשים שנעים על פני הארץ מבלי לדעת על הפלא, על הנס, על השעה הנוספת שקיבלו לצחוק בה בקול רם, להישען כמו בטעות על אדם שאת מגעו חיפשו, ליהנות מגופם. היא מיהרה למטה, וכבר עברה בריבוע האור של החלון, אך למראה הדלת הפתוחה אזל כוחה.

היא אינה שייכת להווה הזה, אינה שייכת למסיבה, ואיש לא יאמין לה. הם ירצו לדעת מה עשתה עם התינוקת לבדה, הם יחשבו שהשתגעה, בעלה יתבייש בה, היא תתבייש בעצמה, היא תתבייש ותהיה אשמה. היא הניחה את התינוקת על הרצפה, וזו לא הפנתה אליה את מבטה עוד. במקום זאת זחלה ממנה לאורך המסדרון, אל תוך הרעש המצמית של הסלון, ונעלמה באור הצהריים ששטף את החדר, צהוב ובוהק.

מהדורה מקוונת | ספטמבר 2026
דימוי: Untitled, archival pigment print, 57x40cm, דוריאן קרידו. מתוך חתך בעפעף התחתון-מדיאלי, בסמוך לפונקטום (2018)