Non omnis moriar

לֹא, לֹא אָמוּת כֻּלִּי – אֲחֻזּוֹתַי
הַמְּפֹאָרוֹת יִשָּׁאֲרוּ אַחֲרַי, וּבָהֶן
מַפּוֹתַי, הַמְּשַׁמְּשׁוֹת שְׂדוֹת מִרְעֶה,
אֲרוֹנוֹתַי, הַנִּצָּבִים כְּמִבְצָרִים בִּלְתִּי
שְׁבִירִים, מַצָּעִים יְקָרִים וּשְׂמָלוֹת –
שִׂמְלוֹתַי הַבְּהִירוֹת יִשָּׁאֲרוּ אַחֲרַי.

לֹא הוֹתַרְתִּי כָּאן שׁוּם יוֹרֵשׁ, אָז שִׁלְחִי אֶת
יָדֵךְ לִנְבֹּר בֵּין פְּרִיטִים יְהוּדִיִּים.
אַתְּ, חוֹמִינוֹבָה בַּת לְבוֹבִים, רַעְיָתוֹ הַנִּמְרֶצֶת שֶׁל שְׁטִינְקֵר,
מְהִירַת הַלְשָׁנָה, אִמָּא גֵּאָה לְפוֹלְקְסְדּוֹיְטְשֶׁר.
חֲפָצַי מֻזְמָנִים לְשַׁמֵּשׁ אוֹתָךְ וְאֶת בְּנֵי בֵּיתֵךְ, חֲבָל שֶׁיֵּלְכוּ לְזָרִים.
שְׁכֵנַי – זֶה לֹא כִּנּוּי רֵיק, לֹא רַק רֶצֶף צְלִילִים מִתְנַגְּנִים,
אֲנִי הֲרֵי זוֹכֶרֶת אֶתְכֶם, וּכְשֶׁבָּאוּ שׁוֹטְרֵי הַשׁוּצְפּוֹלִיצַי,
גַּם אַתֶּם זְכַרְתֶּם אוֹתִי. אַתֶּם גַּם הִזְכַּרְתֶּם אוֹתִי.

שְׁבוּ, חֲבֵרַי, וְהָרִימוּ כּוֹסִית, שְׁתוּ לְחַיֵּי
קְבוּרָתִי וְהוֹנְכֶם הַטָּרִי:
רְקָמוֹת, מַרְבַדִּים, קַעֲרוֹת הַגָּשָׁה, פָּמוֹטִים –
שְׁתוּ כָּל הַלַּיְלָה וְעִם בּוֹא הָאוֹר
צְאוּ לְחַפֵּשׂ אֲבָנִים יְקָרוֹת וְזָהָב
בְּסַפּוֹת, מִזְרָנִים, שְׂמִיכוֹת וּשְׁטִיחִים.

הוֹ, אֵיךְ מֵרֹב עֲבוֹדָה יִתְלַהֲטוּ יְדֵיכֶם
וּסְבִיבָן יִכָּרְכוּ שְׂעַר הַסּוּסִים וְעֵשֶׂב הַיָּם.
עַנְנֵי כָּרִיּוֹת קְרוּעוֹת וְעַרְפִלֵּי שְׂמִיכוֹת פּוּךְ
יִתְעַבּוּ לְאָרְכֵי הַזְּרוֹעוֹת כִּכְנָפַיִם פְּרוּשׂוֹת.
דָּמִי יִהְיֶה הַדֶּבֶק הַמְּחַבֵּר בֵּין הַמּוֹךְ לַנּוֹצוֹת
וּפִתְאוֹם, בִּזְכוּתוֹ, הַמְּכֻנָּפִים יַהַפְכוּ לְמַלְאָכִים.

מהדורה מקוונת | יוני 2026
מפולנית: גילעד שירם

הערת המתרגם: לחוש בַּנַּפָּץ שחבוי בכל תוכן: על החומריות בשירתה של זוזנה גינצ׳נקה [ארבעה שירים בתרגום חדש לעברית]

די בקריאה חטופה בשירי זוזנה גינצ׳נקה (שם העט של זוזנה פולינה גינצבורג, 1944-1917) כדי לקבל את הרושם שהעולם החומרי ממלא בהם תפקיד מרכזי ביותר. בעלי חיים, חפצים, יסודות ותופעות תוססים וגועשים ללא הרף בכל פינה בעולם הפואטי שהיא מעמידה. באחד משיריה המוקדמים, פנתיאיסטית, שכתבה כשהיתה בת 16 אך מעולם לא פרסמה, גינצ׳נקה פורשת תפיסת אלוהות ברוח מחשבת ברוך שפינוזה, ומתארת כיצד האל מתגלה אליה דרך התגלמויותיו השונות בטבע – בחלקי הצמח השונים על כל הסתעפויותיהם, בתלולית החפרפרת התופחת, בדממת האבנים ובבהירות החמה. גינצ׳נקה מציבה את עצמה בשיר זה כנביאה מסוג חדש. היא כורכת זאת באומץ בעובדת היותה אישה צעירה, ומתארת את עצמה כנערה נרגשת ומסוחררת מפלאיו של העולם.

בשיר תוכן, שראה אור בספר ביכוריה על אודות הקנטאורים בשנת 1936, גינצ׳נקה מצביעה על היבט אחר, נפיץ ומסוכן, של החומר. בשיר זה כל משטח, כל גוף וכל אובייקט נמצאים על סף התפרצות והתפוצצות, והעולם כולו נחווה כסכנה מתמדת. השיר, שפורסם בוורשה שלוש שנים בלבד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נושא אופי כמעט נבואי בתמונותיו המאיימות והאפוקליפטיות. בשני הבתים האחרונים של השיר השפה עצמה נכנסת לתמונה בדיוק באותו האופן שבו הוצג העולם החומרי: כחומר רב־עוצמה בעל פוטנציאל התפרצות אדיר. לכל מילה שנאמרת יש השלכות מרחיקות לכת, ולאופן שבו היא באה לידי ביטוי בקול האנושי, מלחישה ועד לצעקה, יש חשיבות לא פחותה מאשר למשמעות המילונית. השיר מסתיים בפנייה לכל דוברי השפה, ולמשוררים בפרט, ומפציר בהם לנהוג בה בזהירות ובמחשבה, להגות את המילים ביראה.

את הציווי הזה בדיוק מגשימה גינצ׳נקה עצמה בשיר דקדוק, שפורסם גם הוא בספר ביכוריה, אך עוד טרם לכן הביא אותה לראשונה לתודעה הציבורית בפולין כאשר גרסה מוקדמת שלו זכתה לאזכור של כבוד מצד השופטים בתחרות ארצית למשוררים צעירים שארגן כתב העת הפולני ״חדשות ספרותיות״. גם השיר ״דקדוק״ מדבר על הכוח הטמון בשפה, אבל על ממד אחר שלו: על כוחה היוצר של השפה ומה שהוא יכול לאפשר לדובריה. השיר הוא שיר אהבה לשפה, שבו גינצ׳נקה עוברת בין חלקי הדיבר השונים, מציינת אותם בשמם ומתארת את התפקיד החומרי הייחודי של כל אחד מהם ככוח יוצר מציאות. המילים מתגלות כמרחב מרגיע ומענג, מקום מסתור מן העולם, מקום מפגש ומגרש משחקים. השיר מנוסח כהזמנה להיכנס אל המרחב הזה, לתפוס את עמדת המשוררת שאותה היא מפנה במיומנות עבור קוראיה, ובכך הוא נעשה הדגמה של אותה היכולת שעליה הוא מדבר.

גינצ׳נקה הספיקה לחיות בוורשה ארבע שנים בלבד. היא הגיעה אליה עם סיום לימודיה בגיל 18, פרסמה בה את ספרה הראשון והפכה במהרה לדמות מרכזית בחיים הספרותיים והתרבותיים של הבירה רוחשת החיים. בקיץ 1939 נאלצה לברוח מאימת הצבא הגרמני, ואת שנות המלחמה הראשונות העבירה בעיר לבוב. בסופו של דבר נאלצה לעזוב גם את לבוב לאחר שסוכנת הבית בבניין שבו גרה, זופיה חומין, בסיוע בנה ובעלה, הסגירה את זהותה היהודית לשוטרי השוצפוליציי הגרמנים. היא העתיקה את מגוריה לדירת מסתור בקראקוב, עד שבאביב 1944 נעצרה, עונתה ונרצחה על ידי הגסטפו. לאחר המלחמה זופיה חומין ובנה מריאן חומין עמדו למשפט שבו הואשמו בשיתוף פעולה עם הצבא הנאצי. אחת העדות במשפט הביאה עמה ראיה יחידה במינה – טיוטת שיר בכתב ידה של גינצ׳נקה, המזכיר במפורש את שמה של זופיה חומין, פונה אליה כנמענת של השיר, ומציין את אשמתה בהסגרת המשוררת. בצעד נדיר מבחינה משפטית השיר התקבל כראיה ותויק לצד שאר העדויות, שאכן הרשיעו בסופו של דבר את זופיה חומין והיא נידונה לארבע שנות מאסר.

השיר מתכתב בצורה ישירה עם שתי יצירות ספרותיות כבדות משקל. הוא נפתח במשפט בלטינית non omnis moriar (לא אמות כולי), הלקוח מתוך ספר השירים השלישי של המשורר הרומי הורציוס, ומצטט מספר פעמים מאוצר המילים של השיר ״צוואתי״ שכתב המשורר הפולני בן המאה ה־19 יוליוש סלובצקי. בניגוד להורציוס וסלובצקי, שמצהירים על כך שכמשוררים הם יותירו אחריהם מורשת רוחנית שאי־אפשר למחוק, גינצ׳נקה מתמקדת במורשתה החומרית. היא מתארת בפרוטרוט את הרכוש המועט שהותירה אחריה כשנמלטה, ומצווה את כולו לזופיה חומין ומשפחתה. היורשים מקבלים מהמשוררת אישור לחגוג את מותה ואת השלל שהרוויחו בעקבותיו, ובמהלך נבירתם בחפציה, הפריטים השונים מתפרקים לגורמים שמהם הם עשויים והרכיבים החייתיים של הרכוש ששימשו לתפירה ולמילוי פורצים החוצה. חומרים אלו, ביחד עם דמה של המשוררת, נדבקים לבוזזים, ועושים בהם תמורה פנטסטית ומסתורית שחותמת את השיר.

בתרגומים של ארבעת השירים השתדלתי להביא לידי ביטוי את תפיסת החומריות של גינצ׳נקה כפי שתוארה לעיל, ובה בעת להקפיד מצד אחד על היחס הזהיר והאחראי לשפה שהיא קוראת אליו בשיר ״תוכן״ ומצד אחר לנצל את הממד היצירתי והמשחקי של השפה שאליו היא מזמינה אותנו בשיר דקדוק..

תגיות: גילעד שירם