לבדאלונה, המקום שנולדתי בו, אין תפקיד משמעותי בספרים שלי. גדלתי בשכונת פועלים בעיר, ואני בהחלט תוצר של הסביבה שגדלתי בה, אבל אני בספק אם היא השפיעה ישירות על היצירה שלי. אולי הספרים הם הדרך שלי להתנכר לעולם הצר שעזבתי. מי יודע. בדאלונה היא עיר די גדולה בהתחשב בעובדה שהיא לא […]

נערה שצבעה נשבר, אם לא תזכי באהבה, תאכלי עפר. לופה דה וגה "כאן", אני אומרת ומצביעה על נקודה כלשהי בשביל בקצה נעלי. "מה קרה כאן?" "כאן לא קרה כלום", היא עונה. אני מהנהנת. "וכאן?" אנה מביטה מטה אל כף רגלה שלה בעודה חושבת על תשובה, מרימה את מבטה בהתרסה, חומקת […]

יש אי קטן העולה מתוך מי בת ים. זהו ראשו של רכס סלעים, שבעבר התנשא מעל פני הים. שמו הקדום, "סלע אדם", מבוסס על אגדה עממית המספרת כי הסלע שוכן מאחורי השער האחורי לגן העדן וכי לשם הושלכו אדם וחווה לאחר שגורשו ממנו. הנה הם עומדים, זוג יתום מחובק על […]

כעת נפתחות האוזניים באוזניה. כעת נפקחות העיניים בעיניה. במצחה דלת מסתובבת שדרכה היא נכנסת ויוצאת ונכנסת ויוצאת. היא כבר לא ישנה בלילות, קשה לה לנשום אחרי ארבעת ניתוחי הגדלת החזה שעברה. העייפות מפילה אותה כמו טיפה על זגוגית בדולח, היא נושמת דרך הפה ואפילו התשישות נחווית כמו נס קבוע. אחר […]

עזבתי את סביליה בגיל שבע-עשרה, ורק היום אני מבינה את השפעת הילדות שלי על הכתיבה. ביליתי חלק גדול מהילדות עם סבא וסבתא בכפר מחוץ לסביליה. את רוב היום העברתי לבד בטבע, כי לא היו באזור ילדים אחרים, ואני זוכרת את הריחות של העונות השונות, את השדות ואת הנהר. סבא וסבתא […]

שירת הסירנות לא מושכת את הימאי רק בשל יופייה, אלא בשל דבר מה עמוק יותר, ההבטחה המרומזת לחיי נצח, לתהילה נסתרת שאינה אלא אשליה, שכן הימאי לא יזכה לחזות בניצחונו, לא אחרי שהדגים יאכלו לו את העיניים. שמיעת השירה משמעה מוות, הרי אפילו אם נניח שתהילתנו נמשכת גם אחרי המוות, […]