מחשבות על הכתיבה: חואן ויקו

לבדאלונה, המקום שנולדתי בו, אין תפקיד משמעותי בספרים שלי. גדלתי בשכונת פועלים בעיר, ואני בהחלט תוצר של הסביבה שגדלתי בה, אבל אני בספק אם היא השפיעה ישירות על היצירה שלי. אולי הספרים הם הדרך שלי להתנכר לעולם הצר שעזבתי. מי יודע.

בדאלונה היא עיר די גדולה בהתחשב בעובדה שהיא לא עיר הבירה של קטלוניה, אבל לדעתי אי-אפשר לזהות איתה סגנון כתיבה מסוים. למרבה הצער, יש בקטלוניה הפרדה ברורה בין סופרים שכותבים בספרדית לביו סופרים שכותבים בקטלנית, והדבר מקשה על הזיהוי של אסכולות כתיבה שונות. אני בא מהמסורת של סופרים קטלנים שכותבים בספרדית, אבל זה לא מגביל אותי כלל מבחינת הסגנון או התכנים.

אני רואה את עצמי באופן מובהק כסופר ספרדי, משום שזו השפה שאני כותב בה. מבחינת השפעות ספרותיות אני מעדיף להצביע על השפעתם של מחברים ספציפיים מאשר לשייך את הכתיבה שלי למסורת מסוימת. אני מתעניין לדוגמה בסופרים הסוטים מהגישה הריאליסטית השולטת בספרות הספרדית בדורות האחרונים. אני אוהב את אנריקה וילה-מטאס (vila-matas), את אנטוניו אורחודו (Orejudo) ואת אלוי טיסון (Tizón), סופרים השונים מאוד זה מזה בהתנגדות שלהם לספרות השלטת. הכתיבה שלי גם אינה מונחית על ידי שום סוגיה פוליטית, כמו עצמאות קטלוניה לדוגמה, כנהוג בספרות הספרדית של ימינו.

אני חי בברצלונה, והיא כנראה השפיעה על היצירה שלי יותר מבדאלונה, העיר שבה נולדתי. להיסטוריה של ברצלונה יש כוח משיכה. תמיד ריתקו אותי קורות העיר בתחילת המאה העשרים ולפני מלחמת האזרחים. ברצלונה מופיעה בכמה מהשירים שלי, ובייחוד ברומן השני שלי, תיאטרון האורות (El teatro de la luz ), המוקדש לה. הספר מספר על הולדת הקולנוע הספרדי ועל היוצרים שעסקו כאן לראשונה בצורה האמנותית החדשה. רוב הרומן מתרחש בשכונות הפשע של העיר, שהיו ידועות אז לשמצה אך הפכו עם השנים לשכונת אל רוואל האופנתית של ימינו.

את הובו (Hobo), הרומן הראשון שלי, הקדשתי למוזיקת הבלוז, שאני מאזין לה מגיל שלוש-עשרה. רציתי ליצור בו דמות שתתפקד כאב-טיפוס לנגנים שהולידו את הבלוז. הם היו עבדים מאזור הדלתא של מיסיסיפי שהצליחו להפוך צורת ביטוי אפריקאית מסורתית לשפה אוניברסלית. ביססתי לא מעט מהחוויות של הדמות הראשית בספר על סיפורים ואנקדוטות מתוך הביוגרפיות של נגני בלוז אגדיים כגון סן האוס, צ'ארלי פאטון, סקיפ ג'יימס ורוברט ג'ונסון. מה שריתק אותי היה שאי-אפשר לדעת אם הסיפורים האלה התרחשו באמת או שהם לפעמים פיקציה מוחלטת, כי מקורות המידע של הביוגרפיות האלה לרוב לא לגמרי אמינים. רציתי להראות את האיכות הספרותית שיש בתרבות העממית ולשחק עם הגבולות בין המציאות ההיסטורית למיתולוגיה העממית.

הציפייה שלי כשאני קורא היא להיתקל בקול שונה לחלוטין מהקולות הספרותיים שאני כבר מכיר. בתחילת הדרך, הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס השפיע עליי אולי יותר מכל סופר אחר. הדהימה אותי היכולת שלו ליצור עולמות אוטונומיים. הוא גרם לי להתמיד בחיפוש אחר קול ספרותי ייחודי. ספרות דרום-אמריקאית תמיד עניינה אותי יותר מהספרות הספרדית.

הקול הוא הדבר החשוב לי כשאני כותב. איך ליצור קול ספרותי שאפשר לזהות. הכוונה שלי היא לא לחקות את עצמי. הספרים שלי מאוד שונים זה מזה, למרות שיש בהם נקודות דמיון. אני מתחיל עם רעיון כללי שהוא בדרך כלל מובנה למדי, אבל לא לפרטי פרטים. אחר כך אני נותן לכתיבה לסחוף אותי. לדעתי הנושא הוא רק תירוץ. המהות של כל טקסט היא בצורה שלו. אם סופר מעניין אותי, כמעט שלא אכפת לי על מה הוא כותב, אלא איך. בהתחלה הייתי מקריא לעצמי בקול טקסטים שכתבתי. המוזיקה של הכתיבה היא המהות מבחינתי.

אני עורך את עצמי במהלך הכתיבה וממשיך לערוך גם לאחר שסיימתי לכתוב את הגרסה הראשונה של הטקסט. קרה שנטשתי ספרים שהתחלתי, אבל פרגמנטים מתוכם בדרך כלל מצאו את מקומם בטקסטים אחרים. במובן הזה אני חושב יותר כמו מלחין. מוטיבים, ציטוטים ואפילו משפטים מסוימים חוזרים ומופיעים בטקסטים במקומות שונים באופן טבעי. תהליך הכתיבה שלי הוא גם מאוד אינטואיטיבי. אין לי אמת מידה להעריך אם סיפור שלי עובד או לא. אני פשוט נענה לקול שאני שומע. הוא מוביל אותי.

אני אוהב לסיים את הרומנים ואת הסיפורים שלי בלי יותר מדי הסברים. אני מעוניין שהקוראים ישתתפו בכתיבת הספר, שהגישה שלהם תהיה אקטיבית, שהם ידעו להשלים פערים. לכן אני משתדל להסביר כמה שפחות. אני מעדיף להשאיר את הקוראים בתחושה של חסר, עם תשוקה למעט יותר. מהבחינה הזאת אין הבדל בין הרומנים לסיפורים הקצרים שלי.

גרנטה 9 – כתיבה ספרדית חדשה | אפריל, 2019
דימוי: איל תגר, ללא כותרת, 2013, מתוך יום ההולדת של אבא