אחרינו המבול

כעת נפתחות האוזניים באוזניה. כעת נפקחות העיניים בעיניה. במצחה דלת מסתובבת שדרכה היא נכנסת ויוצאת ונכנסת ויוצאת. היא כבר לא ישנה בלילות, קשה לה לנשום אחרי ארבעת ניתוחי הגדלת החזה שעברה. העייפות מפילה אותה כמו טיפה על זגוגית בדולח, היא נושמת דרך הפה ואפילו התשישות נחווית כמו נס קבוע. אחר כך, במהלך היום, העייפות והמחסור בשינה גוררים מדי פעם התקפים רגעיים וסוערים של זעם: היא נכנסת לחנות, וכשלא משרתים אותה היא מתחילה לצרוח ולעורר מהומה גדולה. האנשים שמסביבה פונים לעברה, מוניקה רואה את הבעות הגועל, ההפתעה, היא חשה כיצד המבטים נעים עליה מלמעלה עד למטה, היא רואה כיצד הם מגיעים עד אליה, כיצד הם מטפסים על רגליה, איך המבטים נתלים על מותניה ועל החזה שלה. כשהיא יוצאת לרחוב היא שומעת את הטנטון שלהם התלוי על בשרה, כמו פעמונים קטנים, והדבר מעורר בה חיוך מחודש; כבר כמה ימים יש משהו חדש בעולם: הגוף שלה מכוסה במבטים, אבל בדומה לחומצה, משהו עובר דרכה ומאכֵּל את כל העדינות. אפילו הבית השתנה, כאילו קרעו אותו לגזרים. לפעמים היא רוצה לגשת אל השירותים אך מגיעה אל המטבח, או ההפך.

"זה בגלל שאני לא ישנה", היא חושבת.
והיעדר השינה דומה כל כך לעט שמסמן את העמוד ביומן הניתוחים, המגיח במלוא עוצמתו כמו מחשבה המנכסת הכול. מי צועד בלילה? למי שייך קול הצעדים ההם שעוברים לפתע בצד המיטה ונעצרים? ההרגשה היא ממש כאילו מישהו מתיישב שם, היא חשה את המשקל הממשי, באמצע הלילה, וחושבת: "עכשיו הוא ילטף אותי". היא משתעשעת בליטוף הזה כאילו היא מזקקת משהו. היא שוב משנה תנוחה, היא שוב פותחת את הפה ככל שהיא יכולה. היא שואפת. אפילו האוויר הפך חסר משקל; כבר אין בו אותה הדחיסות שאפשרה לה בעבר למלא את ריאותיה, לחמצן את הדם שלה. השדיים מכבידים ברפיון בשני צדי הגוף שלה, היא נחנקת. היא מנסה להתיישב בכיסא ומיד חוזרת לשכב. היא מתהפכת במיטה, מאבדת את ההכרה לשלוש שעות ומשיבה אותה בחזרה אחר כך, משלבת את ידיה החיות והלבנות בתדהמה.
"מחר יש לי צילומים", היא אומרת בקול רם.
מיד אוחז בה הספק אם באמת אמרה זאת בקול רם או רק חשבה את המילים. היא רוצה לומר אותן בקול רם, כך שהיא מביאה את אצבעותיה אל השפתיים כדי לוודא שהפעם הן נעות.
"מחר יש לי צילומים", היא אומרת שוב.
הם התקדמו. וכך חולפים החודשים, הצילומים, השחקנים שפושטים את הבגדים כמו עצים סיביים. מבלי להתכוון היא מזניחה כעת כמה דברים: הלבוש, האוכל, היא מביטה לפתע במראה וחושבת: "אני מטונפת", וכשהיא מתקלחת היא משפשפת את עצמה עד כאב.
"איזה זבל את לוקחת, מוניקה?"
"אני?"
"את לוקחת משהו. לא בא לי שחקניות מסוממות".
"אני לא לוקחת כלום, אני נשבעת".

בהמשך, יום אחד, הם מפסיקים להתקשר. והאינטימיות מגבילה את עצמה קצת יותר אל תחום האינטרנט, אל הצ'טים, היא בקושי יוצאת מהבית. היא מרגישה, כשהיא כן יוצאת, שהדברים הפכו לאלסטיים ולא מדידים. יום אחד, כשהיא יושבת בפארק, יד אחת על האחרת, עוברת אצלה מחשבה מוזרה: קרן. "הפנים שלי עם קרן", היא חושבת. היא מקרבת את היד אל המצח. אפילו לא אחת גדולה, היא חושבת, קרן קטנה, יחידה, כמעט ביתית באמצע המצח. הדימוי הוא של יופי עוכר שלווה והוא מעביר בה אימה פתאומית, כאילו נגעה בדבר מה מסתורי, בחתיכה מקודשת של פשטות הרת אסון כמעט. "הפנים שלי עם קרן, החיוך שלי עם קרן". כשהיא מגיעה הביתה, היא פותחת את יומן הניתוחים וכותבת זאת.
"הניתוח הקרוב: הפנים שלי עם קרן".

לרעיון יש חיים משל עצמו. היא עוצמת את עיניה בהתרגשות הנובעת מתחושה מתוקה, חריפה, מלאה סוף-סוף בהרמוניה: הביטחון של העצם. היא עשתה בעבר ניתוחים אחרים: אחד בשפתיים, ארבעה בחזה, הרמת צלעות אחת, הרמת עצמות לחיים, ולפעמים אפשר לקרוא ביומן, בין ניתוח אחד לאחר: "אני מפלצת". ובשורות אחרות: "בניתוח הקרוב…" וכתב היד שמח וקופצני. גם בלילה ההוא היא לא יְשנה. לאט-לאט שוכך הבלבול, אך עם שחר הוא חוזר מחדש. כעת מתאים הבית באופן מושלם לגופה הגדול, הבית כמקום לח. כי גם הגוף נושף את תחושותיו, כל שנדרש הוא להיות קרוב מספיק כדי לקלוט אותן. ויום אחד היא יוצאת לרחוב ופולטת אנחה חלושה שהיא היתה רוצה שתימשך זמן רב. מי יכול להסביר למה היא צועדת לשם כשהדבר שהיא באמת רוצה הוא להימנע מהמראה ההוא. היא נצמדת למדרגה בכניסה ואחר כך, כאילו היא מונעת בידי מנגנון פנימי, עושה צעד אחד ועוד אחד, בדומה לשעון אמין. "הפנים שלי עם קרן, החיוך שלי עם קרן, הידיים והרגליים והשדיים והכוּס שלי עם קרן". הוולגריות של המילים הכרחית, אבל כבר אין כסף. כבר לא קוראים לה לסרטים.
מבלי לחשוב על מה שהיא עושה היא כותבת מודעה בעיתון. "מוניקה. 37. שחקנית פורנו מהממת. אני מחכה לך בלי בגדים. אני אמצוץ לך בלי קונדום. 100 אירו כולל הכול". היא מצרפת תמונה מגיל עשרים ושלוש, מתחילת הקריירה שלה, שבה היא מכסה את פניה, ומוסיפה בשורה אנכית, בכתב יד זעיר: "תמונה אמיתית". הניתוח של הקרן עולה אלפיים אירו בקליניקה לא רשמית; היא היתה צריכה להסביר שלוש פעמים מה היא רוצה עד שהבינו אותה. אחר כך, למרבה התדהמה, אמרו לה שזה לא יהיה אפשרי בפחות מאלפיים אירו. ושם היא ממתינה, בחלוק, רגועה, יד אחת על האחרת, כדי שיגיעו האנשים מהמודעה. השיחות נכנסות אחת אחרי השנייה. הגברים מגיעים. גברים קטנים וכמעט תמיד חביבים, מהירים, לפעמים מבוישים, בפעמים רבות אחרות כוחניים. פעם אחת מגיע בחור, וכשהוא רואה אותה הוא נסוג.
"את לא הטעם שלי" – הוא אומר – "מצטער".

פעם אחרת נותנים לה שני שטרות מזויפים. פעם אחרת סוטרים לה. מוניקה מופתעת מכמה לא מכאיבה לה המכה ומביטה בגבר במבט יציב, מבלי לעפעף, עד שהיא מרגישה בתשישות ובפחד של הגבר, בריח שלו, בעור שלו, עד שהיא חשה שהיא חודרת אליו. בפעם הראשונה היא מבחינה ששפתו התחתונה של הגבר רועדת, אבל היא לא רק רואה את הרעד, אלא גם מבינה אותו, רואה כיצד נשזרים זה בזה סיבי כל שריר, איך הם מושכים את הג'לטין האומלל של השפה כלפי מעלה, איך אחד-אחד הם מתחפרים פנימה אל החללים האינפרה-אדומים של הגוף, דרך מעמקים של ערבוביה של תאי עצב, היא עוברת מבעד לחלל הגולגולת עד גלגל העין של הגבר ורואה את עינו מאחור, את העצב העבה והמכוסה בכלי דם זעירים כחולים ואדומים, היא מגלה שהגבר מפחד משום שהיא בתוכו.
הפארק הוא המקום שבו היא נרדמת בתדירות הגבוהה ביותר, באחת הפינות שלו, מתכרבלת כאילו קר לה, מביטה בסנאים התזזיתיים על ענפי העצים. יום אחד, כשהיא שקועה עמוק בשינה, בורח לה שתן, והיא מרגישה את החום שלו, ואחר כך את הקור, ואחר כך את הריח. כשהיא מגיעה הביתה היא מתקלחת ושבה אל היומן, חוזרת לכתוב בו: "הפנים שלי עם קרן". ככל שחולפים הימים מקבל הדימוי צורה מוחשית ובהירה יותר ויותר. בהתחלה מדובר היה רק בקרן מופשטת, באמצע המצח, לפעמים מחורצת, לפעמים חלקה, קרן עצומה בגודל של הפנים עצמם, העולה כלפי מעלה; לעתים מדובר היה בקרן קטנה וצייתנית, כמעט מעין תפיחה, בליטה. כעת בתדירות הולכת וגדלה עולה בדמיון שלה צורת חרוט בגודל שלושה סנטימטרים באמצע המצח. וכשהיא מגיעה אל הצורה הזאת, מוניקה מאמצת אותה אליה ומרגישה שהיא קרובה ומתקרבת יותר ויותר.
לעתים גם המרחב מעורר בה פחד. כאילו משהו בתוכה יחדל להיות אנושי אחרי הקרן. הקרן הנוקשה, במרכז המצח, כמו אגרוף קמוץ, כמו זרע של פרח בלתי אפשרי. היא לא יודעת מה היא וגם לא מה ברצונה להיות, אבל מתרכזת בהעתקת המחוות הרציניות של הקרן, בניסיון לחקות את אכזריותה ואת הרכות שלה. היא מתחילה לחפש באינטרנט יותר ויותר צילומים של בעלי חיים, של מפלצות אגדיות, של דגים ממעמקי הים. הצורות שלהם מפתות אותה והיא מבלה שעות שלמות מול התמונות, כמו בניסיון להבין טוב יותר, כאילו חלק ממנה חייב ללמוד את העידון המוזר של המפלצת, רצף של דימויים, עד שהיא חשה שהיא מתגלמת בהם, שהיא עושה צעד גדול קדימה. כשהיא יוצאת לרחוב יש מקרים שהיא לא יודעת לאן עליה לצעוד או שהיא חווה רגעים מלחיצים של פאניקה. נטולת מילים וחרישית היא הולכת מפינה לפינה ומחביאה את עצמה. לפעמים היא מוצאת את עצמה לפתע בשכונת ילדותה, מבלי שהיא יודעת איך הגיעה לשם או מה בדיוק היא מחפשת.

הגברים באים ברצף, גם הימים. הם שוב מכים אותה, הפעם בחייתיות. נער מתבגר, כמעט ילד, יפהפה ושביר למראה. היא פחדה ממנו מהתחלה ולמרות זאת נתנה לו להיכנס. אחר כך, כשהוא עוזב, היא על הרצפה מוקפת בזכוכיות, הראש מונח על הקרקע. היא מביאה את ידיה אל הפנים. יש לה זיכרון עמום שלפיו כיסתה את פניה, רק את הפנים, כדי שלא ישאיר בהם סימנים, ומאחר שהיא לא חשה שהצליח לגעת בפניה, היא נרדמת על הרצפה, מתוך תשישות טהורה ופשוטה, ומדמיינת שהיא כלב: היא מלקקת את ידיה בלשון הקטנה שלה.
היא מדמיינת שהיא כלב, היא מדמיינת שהיא סוס, שהיא סירנה, נימפה, שהיא חרק. הקרן שובצה במקום כלשהו בין העיניים. בלילות מסוימים כשהיא לא מצליחה לישון, היא יוצאת לרחוב, כאילו הדבר נכפה עליה. היא לבושה כאילו היא יוצאת למסיבה: העגילים, השפתיים הצבועות, הרימל. היא יוצאת לרחוב בניסיון לעורר סכנה כלשהי, ולפעמים מבזיקה במוחה מחשבה כשהיא יוצאת: "הלוואי שיהרגו אותי". מחשבה שאין בה צער, הפכפכה כמו זאת של הקרן; היא חושבת "הלוואי שיהרגו אותי" כפי שהיא חושבת "הלוואי שהייתי מצליחה לישון". שלושה ימים מאוחר יותר נודע לה מהעיתון שכמה עבריינים הציתו חסר בית לא רחוק מהשכונה, במקום שהיא עוברת בו מבלי לדעת מה ברצונה לראות או במה היא רוצה להיתקל. מה היו עושים לה העבריינים? הדבר שהיא חושקת בו הוא חריף וקשה יותר מאשר להישרף בחיים. העבריינים לא היו יודעים מה לעשות בה; היא אמיצה כמו כלב, כמו אדם מטורף. אבל זאת לא האמת: היא לא רוצה למות. היא רוצה את הקרן. לכן היא לוקחת סכין מהמטבח, וכשהיא רואה מישהו בהליכות הליליות שלה היא פונה אליו בנחישות. פעם אחת זהו גבר, כבן חמישים; כשהוא רואה את הסכין הוא בורח בריצה. פעם אחרת זו בחורה. מוניקה חוסמת את דרכה, שולפת את הסכין ואומרת:
"את הכסף".
אבל לבחורה יש מעט מאוד כסף. יש לה רק ספר, צעיף, שבעה אירו במטבעות שמוניקה לוקחת מבלי להרבות במילים ומכניסה לכיסה, בלב נרגש מעט, בתחושת הפתעה לנוכח הגמלוניות שבסצנה, בתחושת הפתעה לנוכח הכיעור של הבחורה ולנוכח תגובותיה. היא חושבת: "עכשיו שדדתי".
כשהיא הכי פחות מצפה לכך, שוב הופך העולם לממשי. יום אחד היא יוצאת לרחוב, וכשהיא עוברת בסמוך לכניסה של בית ספר תיכון כמה נערים צוחקים עליה. או שהיא נכנסת לחנות כדי לקנות אוכל וילד אחד נבהל ממנה. ברגעים כאלה היא חשה קור. היא רועדת בתוך הבגדים. היא חוזרת בריצה הביתה ואוכלת כמו קנטאור, הפרצוף שלה כמעט דבוק לצלחת, השיער בתוך האוכל, ואחרי שאכלה יש לה בחילה נוראה שכמעט מפילה אותה. לספה יש ריח רע, לבית יש ריח רע. עם הראש בין הידיים היא חוטפת תנומה קלה ואז מתעוררת, משקל השדיים חונק אותה. היא חושבת שעליה לעשות דברים רבים: היא צריכה לנקות, היא צריכה להתקלח, היא צריכה לתקן את הציור שנשבר לפני כמה ימים, היא צריכה לקנות משחת שיניים. אבל המחויבויות נראות כאילו הן עטופות בענן עשן שעושה אותן קשות יותר, והיא מתפלאת שבמשך כל כך הרבה זמן, כל חייה, עשתה את הדברים האלה בקלות רבה כל כך. "איך הייתי עושה את זה…?" עכשיו הכול מוגן במעטפת, שלם באופן מסתורי, הבית זורם כמו גוף. וכשהיא לא יודעת מה לעשות, היא סופרת את השטרות שהיא מחביאה מתחת לבקבוק המכיל את המיניאטורות של הבתים התלויים של קוּאֵנקָה.
כמה זמן עבר? שנה? הגברים ממשיכים לבוא, הכסף מצטבר: היא כבר השיגה כמעט את כולו. וככל שהיא קרובה יותר כך היא נעשית מתוחה יותר. לפעמים יש לה חורים גדולים בזיכרון. היא נהיית מודעת לעצמה באמצע הרחוב, או בחדר האמבטיה. היא תוהה: "איך הגעתי הנה?" אחר כך, כאילו היא נזכרת: "הקרן". וכשהיא אומרת זאת, הבית שוב נראה שונה, השמש משרטטת כל פריט כאילו מדובר ברישום פחם על גבי השולחנות, כאילו הוא תלוי על הקירות, כאילו היא עצמה תזקיק טבעי של החלל ההוא.
באינטרנט היא מגלה תמונה שמהפנטת אותה: גבר בקנדה שהשתיל מתחת לעור הפנים חמישה כדורי סיליקון. בנוקשות בלתי צפויה היא מביטה בתמונה במשך שעות, כאילו מתוך ההשתאות תצמח משמעות, וזו תסייע לה להעלים את הפחד. כי היא עדיין פוחדת. היא לא שואלת את עצמה: "מה יהיה איתי כשאהיה עם הקרן?" אלא את השאלה האחרת, המפחידה יותר: "מה אני אהיה עם הקרן?" יש באינטרנט חמש תמונות של הגבר מקנדה. כשהוא שכוב על ערסל, במטבח הבית שלו, בגן שנמצא מאחוריו אפשר לראות נדנדה, במכונית, ליד שלט כניסה לעיר שלו. בהבעת פנים רצינית, קשיחה, כאילו הם אחים מזה זמן רב, הם מביטים זה בזה. לאיש קוראים ג'ייסון סטון. מוניקה לומדת את השם שלו כפי שלומדים שם של אהוב. היא כותבת ביומן שלה: "ג'ייסון סטון". אחר כך היא מחליקה בתוך העור שלו: היא חשה את יריעות הסיליקון בבשר שלו, היא מביטה בפניו הנפוחות בראי, מעבירה את אצבעותיה באיטיות על היריעות עד שחשה את המרקם העבה והסודי שלהן. ועולה המשפט המסתורי ההוא: "אני הפצע והסכין". כשהיא כותבת אותו ביומן, מתחת ל"ג'ייסון סטון", המשפט נראה לה כה נקי וכה מושלם שהיא לא חשה צורך להסביר אותו. כעבור יומיים היא קוראת אותו שוב והיא מוצאת שהוא חסר פשר בעיניה. "אני הפצע והסכין". היא יודעת, עם זאת, שהיא כתבה אותו מתוך מודעות, ברגע של בהירות, ושאחרי שכתבה אותו היא לא חשה צורך להוסיף דבר; כל כך עמוקה היתה התחושה שהיא נוגעת בעצב חשוף, בצורה רכה ובשרנית, בְּלב.

הגברים חוזרים. הפחד מהקרן, כעת כשהיא קרובה יותר ויותר, גורם לה לשכב איתם באופן שונה, שנעדר ממנו המכניזם הקבוע. לא עם כולם, רק עם אחדים מהם. אבל כשזה קורה, היא חשה שמדובר בהיאחזות בחיים יחד איתם. לרגע אחד היא שוכחת הכול. לרגע אחד היא עוברת במבטה על גופיהם של כמה מהגברים שבאים וחושבת: "הייתי יכולה להתאהב בך". והעידון מפליא אותה. היא מצליחה לראות את העור הלבן שלהם מקרוב מאוד, היא יכולה לראות את הצמיחה של כל שערה וכיצד כל שערה מחדירה את השורש שלה בעור, וכיצד בבסיס כל שערה מתחפר העור בפתאומיות והשערה נכנסת בתוכו כמו מחט זעירה לשאיבת דם. והיא מצליחה לראות גם את הפה, כמו פצע רך, כמו צלקת פתוחה, ואת השיניים, ואת הלשון שעליה מופיעות בזו אחר זו, מסודרות כמרבד, אלפי בלוטות טעם קטנות שלכל אחת מהן תפקיד משלה. והיא מצליחה לראות את המנגנון המופלא של המפרקים: הכתפיים, המרפקים, הברכיים, הירכיים, היא נעשית זעירה עד שהיא נוגעת בקרום הדק שמאחד בין העצם לבשר ולעור. היא מתפלאת מהזקפות כאילו מדובר בנס, היא חושבת: "כמה זה יפה", כאילו הרגישות שלה לא מאפשרת לה לחשוב מעבר לפני השטח. כשהם גומרים, היא מתרכזת בפורקן הקל של העיניים, של הפה. הריאות נראות כמו בשקיעה קלילה בשלב ההוא, העור משיב לעצמו את הרפיון שלו, היא מלטפת את הזיעה, מדמיינת את הפלא של כל נקבובית ככוס זעירה העולה על גדותיה במים מלוחים, היא נעשית קטנה כל כך כמו הפחדים ועוברת על פני כל נקבובית כאילו בכל אחת מהן עליה להציב דגל.
יש אפילו גבר אחד שמתאהב בה, למרבה הפליאה. קוראים לו אנטוניו, אבל כולם קוראים לו טוניו.
"קוראים לי אנטוניו, אבל כולם קוראים לי טוניו", הוא אומר.
הוא שולח לה הודעות לנייד, הודעות מגונות באמצע הלילה, כמעט תמיד בנות הברה אחת או שתיים: "בא", "בואי". הודעות לחוצות. הוא עצמו גדול ולחוץ, מזיע המון, מספר בדיחות שמוניקה לא מבינה, אוהב לצחוק. וכשהוא מספר אותן, הוא נשאר לרגע אחד בשתיקה, מבויש כמו ילד טוב בזרועות אסופות זו לזו, בציפייה טהורה, ופורץ כעבור רגע בצחוק רם. מוניקה מפתחת איתו קשר של כמה שבועות, כאילו הקשר אליו הוא מעין בגידה במחווה האמיתית, בקרן. כי היא לא מדברת. היא רק צופה בתסיסה. ערב אחד טוניו מפסיק לשלם אבל ממשיך לבוא. מוניקה לא יודעת איך לומר לו ללכת, היא מתקשה יותר ויותר לדבר. כאילו שכחה כיצד להגות מילים מסוימות, משפטים מסוימים: היא פותחת את הפה, רוצה לומר "טוניו, אני לא רוצה שתבוא שוב" והיא לא אומרת דבר. לצד טוניו נוצרת התרחבות אחרונה של גופה, כמו גומי שנמתח עד סף קריעה ולפתע נרפה מבלי להיקרע ונעשה מידלדל ורך. טוניו מדבר ומדבר. הוא טיפש ולא מזיק, ולפעמים אפילו יש לו מחוות מפתיעות במיוחד של עידון. יום אחד הוא אומר:
"חייבים לנקות את הבית שלך".
והוא מנקה במשך חצי שעה עד שהוא משתעמם. האפקט, לבסוף, הרסני כפליים; ניקיונה של מחצית מהדירה מעמיד באור ברור יותר מבעבר את הלכלוך של המחצית האחרת. בדיוק כמו הגוף. הוא קורס אך ורק במקומות קונקרטיים. האוזניים כמעט סגולות כמה ימים, הציפורניים מלוכלכות ויש לנקות אותן, אחת הפטמות נעשתה כהה יותר מהאחרת, זוויות השפתיים מתוחות פחות ויורדות מעט כלפי מטה, העפעפיים מתנפחים בבקרים, מכאיבה לה ברך שמאל, העיכול קשה וכבד, כאילו הצלעות שחסרות לה גרמו ללחץ לא טבעי על המעיים. ככה פתאום יש בדברים מין ריח דחוס של בשר רקוב, שמוניקה חושבת שנובע מהגוף שלה עצמה ושהיא לא מצליחה לחמוק ממנו, לא משנה כמה היא מתקלחת. כי מזה ימים, מאז שטוניו בא והולך כרצונו, מוניקה מאמינה שהיא מלוכלכת כל הזמן. יום אחד היא לא פותחת לו עוד את הדלת. טוניו דופק בזעם רגע אחד, אחר כך נדמה שהוא נבוך והוא הולך. עם זאת ההודעות שלו ממשיכות להגיע במשך שבוע אחד, עד שגם הן נעלמות. הוא אומר משהו מטופש, ואחר כך, כעבור שתי דקות, מגיעה הודעה נוספת המבקשת סליחה. שלוש שעות מאוחר יותר, עוד שטות. ההודעות האחרות הן, בפשטות, עצובות. ולמרות זאת מוניקה לא רוצה שיחדלו להגיע, היא מחכה להן, כאילו בהודעות הללו חבוי קשר אחרון כלשהו למשהו, כאילו הגוף של טוניו, הגוף ההוא שהיא זוכרת רק במקטעים ושמעולם לא חשה משיכה כלפיו, משמעו אבידה גדולה.
אחר כך השתיקה. השתיקה הרוטטת, שבה אין קרקע. ולפתע המקום המכאיב והלא קיים ההוא; הקרן. כי הכול עבר ורק הקרן נשארה, כמו צריבה בבשר שאין לה קשר לשום רעיון אחר, לשום זיכרון אחר; הקרן. הימים לא עוברים יותר, היא כבר לא מקבלת שום לקוח. היא מחליקה מיום שני לראשון כאילו על כל יום בשבוע מוטל להעלים מחשבה אחת. כל הישויות האפשריות של הגוף שלה כבר יצאו אחת ולתמיד. נדמה לה שבמקום כלשהו הן שרות עליה.

היא התפשטה לאט, קיפלה היטב את הבגדים, כפי שעושים כמה כאלה שמתאבדים רגע לפני שהם קופצים מהחלון. בראי של חדר ההמתנה היא התבוננה בעצמה בפעם האחרונה. תחת הגלים הרועדים של העור, העצמות, הבשר, המעיים. היא היתה שמחה להצטלם ברגע ההוא, בדיוק בתנוחה ההיא, מול המראה. בכתב היד המעוגל שלה, באיטיות רבה, היא היתה כותבת על גב התצלום: "אני, לפני". בעידון ונוסטלגיה מרובים, בדומה למישהו שיודע שהוא נפרד ממקום שאליו הוא לא ישוב לעולם: השיער ירד לצד שמאל, היד הימנית רעדה מעט, הברכיים היו רזות, דברים שלעולם לא ישובו להיות. עוד, הרבה יותר. לעבור על הדימוי הזה באצבעות ולהתכחש לו. להתכחש לזיכרון. היא הגיעה כמעט שעה מוקדם יותר מהשעה שנקבעה לה, והשאירו אותה בחדר קטן עם כמה מגזינים. שעה מאוחר יותר נכנסה אישה וביקשה ממנה להתפשט.
"את כבר מוכנה?"
"כן".
היה לה רגע של היסוס. אחר כך היא לחשה לעצמה: "הפנים שלי עם קרן", כאילו מדובר במנטרה, האחות עוררה בה אי-אמון. בדיוק אז החלה הקרן לעלות ממעמקים, באיטיות, באיטיות רבה, בדיוק אז היא החלה לחוש אותה באמת, והיא חשה פחד. הנוכחות שלה לא היתה שונה בהרבה מכאב ראש פשוט. נתנו לה חלוק כחול, פתוח בגב, כפכפים היגייניים, ולקחו אותה אל חדר הניתוחים. המיטה היתה קרה. היא חשה זאת בעונג: את הקור. אחר כך הניחו על פניה את המסכה הקטנה. הופיע המנתח הפלסטי.
"תנשמי רגיל".
"מה זה?"
"חומר הרדמה".
אבל היא כבר ידעה שמדובר בחומר ההרדמה, לא זה מה ששאלה לגביו. היא חשבה: "יהרגו אותי בכל העסק הזה, ואני אצא אדומה, סמוקה, עם קרן". וככל שהשפיע חומר ההרדמה, היא חשה שהגוף שלה מזהיר אותה, מתאבן כמו חומר גירי, יוצר קליפה קשה העשויה ממאות אלפי חומרים המונחים זה על גבי זה.
חלום ההרדמה היה פראי. הוא החל בבטן. כדי להתיישב בה החל החלום במתיקות, כמו תחושת רעב קלילה. היא ראתה דימויים מסוימים כמעט מופשטים שאט-אט הלכו והתרכזו והשיגו צורה של פנים לא לגמרי אנושיים. האלמנטים שהרכיבו את הפנים הללו לא היו שונים מבכל פנים אחרים, ובכל זאת, היה בהם משהו שעשה אותם שונים לחלוטין. הם פתחו את פיותיהם ומתוכם יצאו לשונות ארוכות ודקות שעברו על פני השטח שבו הם נתמכו, כאילו זאת היתה הדרך שלהם להזין את עצמם. גם היא ניסתה לפתוח את הפה, ומזה שלה יצאה לשון דומה; ארוכה, דקה יותר מהאחרות, כמו חוט ורוד ארוך. היא הרגישה את כל מה שנגעה בו הלשון. הלשון היתה האיבר היחיד שבעזרתו חשה.
היתה בכול מעין שמחה קמאית, כמעט שטנית, כאילו היא הגיעה הרחק מעבר למקום שחזתה שתגיע אליו, כאילו לראשונה היא נמצאת בקוטב המנוגד. אבל היא ידעה שמדובר בחלום, שהיא תחת השפעת חומר הרדמה, גם בניתוחים האחרים היא הרגישה אותו דבר. היא התעוררה בתחושת בלבול, בהזיות. היא שאלה אם היא מתה.
"לא, הניתוח הצליח", אמרה האחות.

היא היתה ערה. היא כבר התעוררה או שזה עדיין החלום? שם, כמו פסל, היא זכרה כיצד קמה מהמיטה, כיצד בירכה לשלום את הרופא. יד שלפה ממנה את העירוי בעדינות גדולה והמליצה לה לקפל את המרפק כדי שלא יישאר סימן, והיא עשתה זאת; יד אחרת סייעה לה להתלבש באותם בגדים אנושיים ישנים. פנו אליה בשמה, שלפתע נשמע לה זר וערב לאוזן. היא זיהתה באופן עמום שקראו לה כך בעבר. היא ראתה את הפנים האנושיים שלה מבחוץ והם נראו לה מכוערים עד גיחוך, כמעט עד ריגוש. אחר כך נזכרה שירדה אל הרחוב. זה היה הרחוב? כן, להמשיך קדימה; לקרוא לזה "קדימה", לקרוא לזה "רחוב", לקרוא לזה "להמשיך". האחרים צפו מבלי להביט, היא כינתה בשם את הדברים. היא זכרה שהביאה את ידיה הרועדות אל המצח, שנגעה בתחבושת, שהסירה אותה בגמלוניות, שהכאיבה לעצמה מעט. הרופא אמר לה לפני שהלכה:
"אל תורידי אותה עדיין, רק אחרי יומיים".
היא זיהתה כל מילה, אך לא את משמעות המשפט. בדומה לפנים, גם התחביר קרס. היא הסירה את התחבושת מולו, הניחה אותה בידו ויצאה.
באוויר הפתוח קיבלה הקרן לראשונה את האור, וכשנגעה בה בקצות אצבעותיה חשה כאב חשמלי בכל גופה. היא היתה חייבת להקיא, קיא שבו סילקה מתוכה סוף-סוף את כל מה שהיה עודף בה; היא נשענה על עץ וחשה את הטעם החומצי של מה שכבר לא היה. כאילו רצתה לסלוח, כאילו צמא בלתי נשלט לסלוח הציף אותה, היא סלחה גם לקיא, לעץ, ליציבות המעצבנת שלו, לאותם דברים אחרונים. אחר כך נדמה שמשהו נעשה סטטי בכל הנוף, כאילו בקרביים של העולם עלתה תנועה זעירה שנוצרה כדי להתאים לכל החלקים העצומים של היקום. היא הביטה בידיה: היו שם ידיים. היא צעדה בחיפוש אחר ראי, השתקפות, משטח כלשהו שיאפשר לה להתבונן בעצמה ולראות סוף-סוף את הקרן; היא מצאה אותה.
"השם שלך זה מוּר", היא אמרה.

גרנטה 9 – כתיבה ספרדית חדשה | אביב 2019
מספרדית: יוסי טל
דימוי: מרים נאה, Hot.Stone.Massage, מיצב וידאו לופ ופיסול, 2019. מתוך: סלע אדם صخرة آدم Адамов Утес Adam’s Rock