שייק ירוק
דן וטליה היו בני שלושים וגרו ביחד בדירת שני חדרים קטנה ונאה, בקומה שנייה, בצפון הישן של תל אביב. ברחוב שקט, יפה ומוצל קרוב לנחל הירקון. דירה כזאת של פעם, די ישנה אבל שמורה ואף משופצת, עם כל מה שצריך והרבה אוויר.
מבואה קטנה, מטבח פונקציונלי, חדר שינה פסטורלי שמחוץ לחלון שלו ניצב פיקוס גדול ממדים ומנחם. סלון מרווח ומינימליסטי שבמרכזו ספה בצבע בז' בלי אף כתם, ועליה שתי כריות נוי אדומות.
על הרצפה בסלון היה פרוס שטיח עגול ועליו צורות גיאומטריות בצבעי פסטל, שאנה העוזרת היתה שואבת פעם בשבוע. כשעברו לגור בדירה הזאת טליה עיצבה אותה בקפידה. היא ואמא שלה נסעו ביחד לאיקאה לקנות מה שצריך, שולחן מטבח, כלים למטבח, וילון אמבטיה, קופסאות אחסון, ארון בגדים.
לשניהם היו חששות וספקות לגבי המעבר המשותף, אבל ההתרגשות סביבו האפילה עליהם. באחת משיחות הטלפון של דן עם אמו היא שאלה אותו בסוף השיחה, אחרי שבדקה שטליה לא נמצאת לידו, "חשבת על זה טוב? אני רק שואלת כדי לוודא, זאת החלטה שלך כמובן". "נראה לי שכן, אני חושב שיהיה בסדר", הוא ענה מגמגם מעט.
טליה עבדה כמעצבת גרפית בחברה גדולה ומצליחה, ודן היה מתכנת שעבד בסטארט־אפ עם חברים מהצבא. הם הכירו דרך חברה משותפת, ואחרי שנה ביחד הם עברו לגור בדירה הזאת. לטליה היה חשוב לגור באזור הזה של הצפון הישן של תל אביב, ההורים שלה ואח שלה גרו לא רחוק וכך גם רבים מחבריה.
לדן היתה הרבה מוטיבציה לתקן ולשפץ דברים במו ידיו, הדבר הסב לו הנאה וסיפוק. אף על פי שטליה התאמצה לפרגן ולהחמיא לו על המדפים שהתקין במטבח וגם על שידת העץ המשולשת שמיקם בפינת הסלון, דן הרגיש שזה לא עובר לה חלק בגרון ושהיא לא מעריכה מספיק את חדוות הבנייה ואת הרוח היצירתית שלו.
בבקרים הוא היה מתעורר סביב שמונה בבוקר, לובש בגדי ספורט מנדפי זיעה בצבעים זרחניים ויוצא לריצה לאורך הירקון, או בטיילת על שפת הים. לפני שהיה יוצא היה מנשק את פניה הצחות של זוגתו, שהיתה מחייכת במתיקות כמתוך חלום וממשיכה לישון עוד קצת.
בהמשך היתה קמה ומתקלחת, ממלאת את חדר האמבטיה באדים וריחות עדינים של תכשירים בניחוחות צמחים רעננים מתוך בקבוקונים בגוני ירוק. מתעטפת במגבות רכות.
אחרי הריצה גם דן היה נכנס למקלחת, ואחריה שניהם שתו יחד קפה. את ארוחת הבוקר כבר אכלו בעבודה. דן היה רוכב על אופניים למשרד שלו בגן העיר, וטליה היתה נוסעת ברכב שלה למשרד בהרצליה.
בשעות אחר הצהריים המאוחרות היו חוזרים עייפים וסחוטים מעוד יום עבודה עמוס וארוך, שוכבים על הספה בסלון ולעתים נרדמים לשעה־שעתיים. בערב היו יוצאים למסעדה או לפגוש חברים, לפעמים לארוחת ערב עם ההורים של טליה, או שהיו נשארים בבית וצופים מחובקים בסדרה בטלוויזיה.
לפחות פעם בשבוע הם היו שוכבים.
לרוב הסקס ביניהם היה מתחשב וזהיר. הוא היה איטי וקשוב כביכול, אבל היה בו גם משהו טעון ודרוך למדי. טליה רצתה סקס אוהב ומלא ברגש, היא רצתה להרגיש סקסית, אבל התמודדה עם רגשות סבוכים סביב דימוי הגוף של עצמה. לפעמים הרגישה שחוסר הביטחון שלה מתגבר מול דן והיא מוצפת במחשבות על רזון ובחוסר שביעות רצון מהגוף שלה.
דן רצה סקס יותר קינקי ופורנוגרפי, הוא רצה לקרוא לה זונה ולשאול אותה בלחש באוזן, כשהוא רוכן מעליה, אם היא אוהבת שהוא מזיין אותה ככה. הוא לא רצה לאהוב אותה בסקס, זה לא בא לו ביחד, והוא הרגיש הרבה אשמה על מה שהוא רוצה ומה שמדליק אותו.
הפער הזה לא היה מדובר ביניהם, הוא רק נכח כמו ענן כבד וענק שתופס את חלל חדר השינה.
תוך כדי האקט כל אחד ניסה לקבל את מה שהוא רוצה וצריך מבלי לכפות על האחר ומבלי לתקשר את הרצונות הללו, מה שהביא בסופו של דבר לכך ששניהם היו יוצאים לא מסופקים לגמרי, עם רגשות אשם ומועקה שקטה שהלכה וגדלה לאט לאט, ככדור צמר המתחכך בדפנות הבטן.
הם היו משלימים את מה שחסר להם בדמיון, בפנטזיות. טליה היתה משלימה את מה שחסר לה בעזרת הידיעה שדן אוהב אותה בסופו של דבר, למרות שדן לא היה בטוח שהוא אוהב אותה ולא היה בטוח שהוא לא אוהב אותה, וגם לא היה בטוח שהוא רוצה לשכב איתה אבל אולי כן להזדיין איתה.
פעם אחת אחרי הסקס, כששכבו מוטלים זה לצד זה, טליה משכה את השמיכה לכסות את גופה העירום, והספיקה להעיף מבט חטוף על קימורי הבשר הבהיר והחלק שלה שהאור הבהיק עליו. כששמיכה מכסה את פיה ואת אפה, היא שאלה את הגבר שלצידה, "מה אתה אוהב בסקס שלנו?" והפנתה אליו את עיניה האפורות־כחולות מבלי לסובב את ראשה.
דן שכב על גבו כשכרית תחת עורפו וידיו תומכות בראשו. עיניו נעצמות, הוא לא מצליח לשלוט בזה. השמיכה מכסה את מותניו והחזה השעיר שלו חשוף ומוצק וכך גם בתי השחי שלו. הוא כמעט נרדם.
השאלה שלה קצת הפתיעה אותו, אבל הוא בעיקר הרגיש שהוא צריך לענות עכשיו את התשובה הנכונה שתרצה אותה ותיתן לה הרגשה טובה. הוא הרגיש אחריות לסיטואציה, שהוא עומד בפני מבחן. שהוא צריך לגייס את מעט האנרגיה שיש לו כדי להישאר ער ולנהל את השיחה הזאת.
אחרי דקה ארוכה של שקט הוא ענה, "אני אוהב שאת מתמסרת ושאכפת לך מזה שאני אהיה מסופק, כאילו, גם לי אכפת, פשוט אני אוהב את זה שאת נוכחת ונעים לי, העור שלך נעים לי", הוא פירט, השתדל לענות בכנות.
טליה הניחה את ראשה על כתפו וכרכה סביבו את ידיה ברפיון. דן נרדם תוך חצי דקה וטליה נשארה ערה שעה ארוכה וחשבה על מה שאמר.
הספקות שדן הרגיש לגבי הקשר באו והלכו בגלים. חייהם של בני הזוג היו כרוכים זה בזה, אבל דן לא הבין למה. היו לו חיים נוחים ומסודרים אבל הוא רצה לעשות משהו אחר, משהו שהוא יבחר בו באומץ. הוא רצה לעשות משהו לא הגיוני שהוא חושב אותו להגיוני. בתוך תוכו הוא רצה לפרק את הקשר הזה, להבין את עצמו בנפרד.
אבל בכל זאת הוא היה שם. הוא חי איתה, הוא שכב איתה, הוא אמר לה שהוא אוהב אותה. דן הרגיש שדפוסי הריצוי שלו שולטים בו והוא כבר לא יודע מה הוא רוצה.
טליה רצתה יציבות ואהבה. היא לא רצתה שינויים, היא רצתה שדן יהיה בטוח בקשר איתה והם יוכלו לבנות בית, משפחה. טליה ראתה בדן את אב ילדיה, היא כבר חשבה על השמות שלהם, מילי לבת ובן לבן. לא היו לה לפניו קשרים ארוכים ורציניים והיא לא רצתה עוד.
שום דבר לא הכין אותה לזה שדן יהפוך לפירותני.
היא מעולם לא שמעה על פירותנות, לא היה לה מושג מה זה והיא גם לא כל כך רצתה לדעת. אבל אט אט, מבלי שהיא שמה לב, דן התחיל להישאב לעולם הזה.
בהתחלה, כשהיה חוזר מהריצה בבוקר הוא הכין שייק ירוק בבלנדר, עם בננות, תמרים וחצי צרור פטרוזיליה או תרד כשהוא בעונה. הרעש מחריש האוזניים של הבלנדר על הבוקר היה מוציא את טליה מדעתה. ברגע של משבר שיתפה את דן בכך, והוא הציע לקנות לה אוזניות נגד רעש. ההצעה שלו הרגיזה אותה עוד יותר והיא המשיכה לסבול ולא העלתה יותר את הנושא.
השייק החליף את הקפה של הבוקר שהיו שותים ביחד, וזה היה חסר לה. כשניסתה בוקר אחד להציע לו לשתות קפה במקום השייק הוא הסתובב אליה, ליטף את שערה בנגיעה קלה, ואמר, "אני בגמילה, מותק".
דן היה שותה שתיים ואף שלוש כוסות גבוהות של שייק ירוק כדי להתחיל את היום. בשביל לכבד אותו טליה היתה לוקחת לגימה ומחמיאה לו, "זה מרענן, לא מתוק מדי". בהמשך עבר לשתות את השייקים מצנצנות זכוכית של ליטר שהיה שוטף ושומר במדפים הגבוהים במטבח, וגם לקח איתו צנצנת שייק סגורה לעבודה.
המטבח וכמוהו גם המבואה בכניסה לדירה התחילו להתמלא בארגזים על גבי ארגזים, של אבוקדו, בננות, קלמנטינות ותמרים שדן היה מביא מחוות חקלאיות אורגניות. לבית היה ריח קבוע של ירקנייה, עם ארומה תמידית של פטרוזיליה טחונה שעמדה באוויר.
זה הפריע לטליה. היא היתה פותחת חלונות לאוורר את הדירה גם כשהיה קר או חם, רק כדי לדלל את הניחוח המפושט בחלל. זה לא היה ריח רע, אבל הוא סימן עבורה את השינוי שחל בדן. היא הרגישה שהיא מאבדת אותו לטובת הפירות.
כשטליה שיתפה את חברותיה בשינוי שחל בבן זוגה, הן יעצו לה לתמוך בתחביב החדש שלו, להראות לו שהיא אוהבת אותו גם ככה. "טליוש, את צריכה לפרגן לו, אולי תקני לו איזה ספר על תזונה בריאה או מתכונים של סלטים, שיראה שאת בצד שלו, שאת סבבה עם זה. עזבי את זה שזה מעצבן, זה יעבור לו, יכול להיות שזאת תקופה כזאת, הרפתקה", ניסתה לעודד אותה אחת מחברותיה.
"אבל יעלי, יש גבול למה שאני יכולה להכיל, הבית שלנו נראה כמו שוק הכרמל, לא יצאנו לאכול ביחד כבר שבועיים כי בערבים הוא כל הזמן רוצה להכין סלטים בבית", התלוננה טליה לחברתה. "אין לי כוח לזה, למה זה מגיע לי? מה שעצוב בזה, זה שאני מרגישה שזה תירוץ להתרחק ממני, אני אשכרה מרגישה שהוא בוגד בי עם בננות", היא צחקה מתוך תסכול.
דן החל להשתתף במפגשים של פירותנים בפארק הירקון. הוא הכיר פירותנים דרך קבוצות בפייסבוק ושם נולדה ההתארגנות. לאירועים האלה הם בחרו בהצבעת הרוב את השם ״מסיבננה״. כל אחד הביא פירות או ירקות כלשהם על פי רצונו, בדגש על זה שיהיו טריים, בשלים וכמובן לא מבושלים, ובעדיפות לגידולי העונה.
הם היו יושבים יחד על מחצלת או פשוט על הדשא בפארק, אוכלים פירות וירקות ומדברים על תזונה, על חשקים למאכלים שונים שהם לא חלק מהתזונה החדשה ועל סוגיות בריאותיות.
לאחד המפגשים הללו הגיעה פרותנית רזה וצעירה בת עשרים וחמש עם שיער ג'ינג'י גלי, מבולגן מעט, שדן לא הצליח להסיר ממנה את עיניו. היא נראתה לו שברירית ועדינה כמו פיה, אוחזת בידיה פלח תפוז ומושכת בשיניה את בשרו מהקליפה, מלקקת משפתיה בתאוותנות את המיץ הניגר.
בלילה של אותו יום שבו פגש את אלונה הג'ינג'ית, הוא חשב עליה בזמן ששכב עם טליה. הוא אחז במותניה, קירב את שפתיו לצווארה ודמיין את השיער הרך, האדמוני, של אלונה נוגע בעורו. הוא ראה אותה לנגד עיניו יושבת על המחצלת בפארק בג'ינס קצר וקרוע, ודמיין כיצד הוא מפשיל אותו מעליה. הוא ראה אותה בדמיונו מתיישבת עליו, וזה חרמן אותו מאוד.
הוא משך חזק בחולצתה של טליה ונצמד אליה ברעבתנות. היא הופתעה מהתשוקה שהתפרצה ממנו וחשדה בה מעט. היא הביטה בו וראתה שעיניו עצומות חזק כשהוא מתחכך בה באינטנסיביות. זה הרתיע אותה, הוא נראה לה זר ומנותק. דן תפס חזק בשתי ידיו את הישבן שלה, אך היא הדפה אותו. כיוון שהרגישה שהיא לא מכירה אותו ככה, גופה שלה גם הוא נדמה לה זר כעת.
הם נרדמו בסוף בלי לדבר.
בבוקר טליה יצאה לעבודה כשדן עוד ישן. הוא התעורר עם זקפה חזקה והופתע לגלות שטליה לא במיטה. הוא קרא לה מבלי לקום, וכשהבין שככל הנראה היא לא בבית, הוא עצם את עיניו ודמיין את אלונה עומדת מולו בקצה המיטה, בתחתונים וגופייה, וצוחקת.
הוא החזיק בעוצמה את הזין שלו, השעין את ראשו לאחור והחל להניע את ידו על איבר מינו המאיים להתפוצץ, מטה ומעלה. אלונה נראתה כמו נימפה מהסרטים בראש שלו, יצור מיני וטהור שרק רוצה לאכול מנגו ולהזדיין. דן גמר באנחה ארוכה על המצעים הריחניים וניגב בכף ידו. טיפות הזרע נזלו לו לאורך האמה וגלשו עד המרפק.
דן הרגיש שהמוח שלו עובד על ספידים, שיש לו דחף פעולה וחדוות יצירה בלתי נלאית, שהגוף שלו מלא באנרגיה חשמלית. הוא רצה לארגן טיול ליקוט פירות עונתיים, הוא רצה לפתוח עמוד יוטיוב על פירותנות ואולי גם להעביר הרצאה או להכין ארוחה על טהרת הפירות החיים במשרד שלו.
הוא החליט קודם כול לצאת לרוץ. אבל לפני שיצא הוא שלח מבט חטוף לטלפון שלו וראה הודעה מאלונה.
״היי דן! מה שלומך? מקווה שטוב, היה כיף לפגוש אותך בפארק, כיף לך שאתה גר קרוב לשם. בכל אופן, אני כותבת לך כדי להזמין אותך לחנוכת בית בקומונה הטבעונית שלנו בלוינסקי, אתה מאוד מוזמן, אשמח לראותך! זה ביום שישי בערב. אלונה״. הוא קרא את ההודעה במהירות בעודו מחייך וענה מיד בקצרה ובהתרגשות: ״וואו תודה רבה על ההזמנה, אשמח לבוא!״.
בדרך לעבודה דן רכב על האופניים באופוריה, ובכל פעם שנזכר באלונה חש התמלאות וחום בין רגליו, תוך כדי הרכיבה. הוא עבד, אכל צהריים, פגש את ההורים, הלך לארוחת ערב אצל ההורים של טליה, יצא לריצה, הכין שייקים. השבוע עבר מהר מהרגיל, והגיע יום שישי.
דן אמר לטליה שהוא הולך למפגש של טבעונים, ושאל בדרך אגב אם היא רוצה לבוא. הוא ידע שתגיד לא, ידע גם שהיא קבעה ללכת לסרט עם חברות, אבל שאל בכל זאת, והיא כצפוי סירבה. ״אבל תשלח תמונות״, היא מלמלה.
את הדלת לקומונה פתח בחור גבוה עם שיער בלונדיני חלק, ארוך מעט וסתור, לבוש טי־שרט קרועה. הוא היה מחויך והכיר את דן מהמפגשים הפירותיים.
הם התחבקו ודן נכנס לדירה שקירותיה היו צבועים בצבע תכלת צעקני. על הרצפה ליד החלון בסלון היה שטיח שנראה דהוי ומאובק, על השטיח חתיכת בד אסימטרי ועליו שלל פירות וירקות מפוזרים. בננות, חצי אבטיח, מלונים, מלפפונים. מהמטבח עלה רעש מוכר של בלנדר שטוחן ככל הנראה שייק כלשהו.
שם, בפינת המטבח הוא ראה את אלונה. צנומה, יפה ונחבאת אל הכלים, מפרידה בידיה הענוגות עלים של חסה. היא ראתה את דן והעיניים שלה ברקו.
אלונה באה לקראתו בשמלה מנוקדת קצרצרה כשהחסה הרטובה בידיה. ״איזה כיף שבאת!״ היא הניעה את הגוף בביישנות מצד לצד. הם התחבקו חיבוק קצר ומרושל והיא הזמינה אותו לשבת.
דן חש נינוח אך גם מרוגש. הם ישבו על הרצפה, חלקם על כריות דקות מרובעות. שישה אנשים שגרים בקומונה ועד כמה אורחים הדוגלים באורח החיים הטבעי.
אלונה ישבה זקופה בישיבה מזרחית, כפות ידיה מתוחות ומונחות על ברכיה. היא היתה שקטה ולא דיברה הרבה, רק האזינה בתשומת לב מהולה בחולמנות לשיחות סביבה, לועסת חתיכה של קליפת אבטיח.
דן היסס ואז שאל, ״טעימה קליפת האבטיח?״ והוסיף: ״את יודעת שאפשר לכבוש את זה במלח? זה יוצא פרוביוטי, אפשר להוסיף את זה לסלט״.
בחור אחר שישב במעגל העיר שכמות מלח גדולה היא לא בריאה, והציע במקום זאת להכין מקליפות האבטיח ״שוקו״. ״אתה רק צריך לסחוט את זה, ככה כמו שזה, אך ורק במכונה שסוחטת פירות קשים, להוסיף תמר וקצת קקאו, וזה יוצא משגע, ממש כמו שוקו אמיתי, ואפילו טעים יותר!״. ״נחמד, אבל גם קקאו הוא מוצר מעובד למדי״, השיב דן.
בהמשך הערב, כמה מהחבר'ה עלו לגג, ואלונה הציעה לדן להצטרף.
הם ישבו שם על ספה ישנה. אלונה התלבטה על מה לדבר, ואז שאלה את דן על העבודה שלו ואיך הגיע לתזונה הפירותנית.
תוך כדי שדן דיבר היא השתעממה מעט, למרות שהיא שאלה את השאלות. היא הרגישה שיש דברים שהיא רוצה לדבר עליהם יותר מאשר עבודת התכנות שלו אבל לא היה לה נעים לקטוע אותו.
ממש ברגע שהם עמדו לקום ולרדת בחזרה לדירה, אלונה פתאום נגעה בכתפו של דן ובלי שום הכנה מוקדמת היא פלטה מפיה: ״אני מרגישה שאני נמשכת אליך״.
דן הסתובב אליה המום וגמגם, ״וואו, זה מאוד מחמיא לי, אני פשוט… מאוד מופתע, אני לא יכול להגיב לזה כרגע, את בטח יכולה להבין אותי, זה מצב מורכב… אבל באמת זה מאוד מחמיא לי…״ דן נקרע מבפנים ולא מצא את המילים.
הוא רצה להגיד לה שגם הוא, הוא רצה באותו הרגע לעבור לקומונה הטבעונית בלוינסקי ולחיות איתה שם. הוא רצה לגעת בה, לשכב איתה, לכבוש איתה קליפות אבטיח, אבל הוא לא יכול.
אלונה הביטה בו כמו ילדה קטנה שאמרה דבר נמהר מבלי לחשוב וכעת מחכה לראות מה יקרה עכשיו.
דן לא ידע מה לעשות, הוא לא ידע מה יקרה, אבל הרגיש שמשהו עומד להשתנות בחיים שלו.
הוא הוסיף בקול מלא אשמה ואחריות, ״אני מצטער, אני צריך לעכל את זה, אני מבטיח שנדבר״. הוא ידע שהוא לא יכול לעשות שום צעד מאחורי הגב של טליה, ולמרות שבאמת לא עשה שום דבר, הרגיש טעם של בגידה בקצה הלשון. הוא הרגיש שעומד לקרות דבר נורא ונפלא.
הם ירדו למטה בדיוק כשהבחור הבלונדיני האדיב הגיש גלידה עשויה מבננות קפואות היישר מהמקפיא, שנטחנו במעבד מזון, בלי שום דבר נוסף. הם ישבו זה לצד זה מלקקים את עיסת הבננות הקפואות מהכפית, ואחת השותפות בקומונה הגיבה בהתלהבות, ״זה ממש כמו הדבר האמיתי!״ כולם הסכימו איתה בהנהוני ראש והמשיכו ללקק.
בדירה בצפון הישן טליה חזרה הביתה מהסרט. כשפתחה את הדלת הכה בה ריח לא מזוהה של פירות שייתכן שחלקם מתחיל להירקב.
היא פתחה את החלון במטבח לרווחה, ניגשה אל קופסת הפירות, שהיו בה כמה סוגי פירות מעורבבים, וברגע אחד של אומץ, מבלי להתעכב, היא הרימה אותה בשתי ידיה והשליכה את קופסת הקרטון הכבדה מהחלון אל חצר הבניין. היא שמעה את החבטה שלה בקרקע.
טליה שטפה את ידיה היטב במים וסבון, ובתוך כך שלחה מבט מכווץ גבות ונחוש אל המראה באמבטיה. אחר כך סגרה את כל החלונות בבית, הדליקה את המזגן ונכנסה למיטה, בלי לשלוח לדן שום הודעה או לשאול מתי הוא מגיע.
מהדורה מקוונת | מאי 2026
דימוי: לריסה מילר, טבע דומם עם שמן זית, שמן על דיקט, 50/70 ס"מ, 2016.
