הנאצית

עברנו לדירה ברחוב גלילאו, שכונת צ'מברי, מדריד. הייתי צריכה לחשוד שחיי עומדים להיהרס, מכיוון שבמסדרון לפני דלת הכניסה נתלה שלט: "אזור מצולם, פושעים להתרחק!", אבל נוטים להתעלם מתמרורי אזהרה כשמתאהבים.

זה התחיל עם הרחוב. הוא היה מפתה, אפילו יותר מדי, כמו מישהי עם מחשוף נדיב אבל גם עם רגליים ארוכות במכנסונים קצרצרים; לא הייתי בטוחה על איזה חלק עסיסי כדאי להסתכל קודם. חנויות בגדים ומאפיות ומרכז תרבות ועשרות מסעדות וברים שאירחו צעירים וזקנים. הזקנים ישבו לשתות גם מאוחר מאוד בלילה, כנראה בזכות כוחה של הסייסטה, אבל לדעתי גם בזכות כוחה של התאורה. הברים הוארו באור לד חזק כדי שזקנים לא ישברו את הראש בכניסה וביציאה או בדרך לשירותים. הייתי מהמרת שסטטיסטית מעט מאוד זקנים במדריד שוברים את הראש בעקבות שתיית בירה בחוץ. בכלל ברחוב גלילאו האנשים היו עמידים וחיוביים, ואם הם לא שתו או אכלו הם עשו קניות, ואם הם לא עשו קניות הם יצאו לריצה, ואם לא יצאו לריצה הם טיילו לאט עם כלביהם. המוני כלבים חיו בשכונה, כנראה יותר כלבים מבני אדם, שכן מרבית בני האדם טיילו עם שניים, לפעמים יותר. בלטו מאוד הסלצ'יצ'ות, כלבי הנקניק. חיבה מובהקת היתה לספרדים לחיות בצורת צינור ארוך, לא משנה אם הן חיות או מתות, ארוזות במעילון גשם או באריזת פלסטיק. התמהיל החמוד של נקניקים וזקנים הזוכים לשימור בתאורה חזקה גרם לי להגיד כן לדירה, ועל אף ששהיתי בה רק חמש דקות, חתמתי לשנה.

היו בדירה כביכול שלושה חדרים, אבל הסידור היה בעייתי: כדי להגיע לשירותים צריך היה לעבור דרך המקלחת וכדי להגיע למקלחת צריך היה לעבור דרך חדר השינה וכדי להגיע לחדר השינה צריך היה לעבור דרך הסלון וכדי להגיע לסלון צריך היה לעבור דרך חדר האוכל וכדי להגיע לחדר האוכל צריך היה לעבור בדלת הכניסה, וליד אותה דלת כניסה היו עוד שלוש דלתות של שכנים. בסך הכול ארבע דירות בקומה וביניהן אותו שלט שממנו התעלמתי, "אזור מצולם, פושעים להתרחק!", שהיה אמור להיות תמרור אדום, אבל אישה מאוהבת הודפת תמרורים. במקום זה היא חושבת כמה יפות דלתות העץ העתיקות, לכל אחת ידית מתכת עצומה עם קרזולים לא שימושיים. במרכז הדלת נחתך מלבן ובו זכוכית חלבית, שדרכה ניתן להציץ לתוך הדירה. מי הגה את הדלתות? כנראה אדם מאוד אוהב אדם או אדם מאוד אוהב עניין וחיטוט בזולת.

מתוקף היותי קיימת ובעלת אוזניים חיטטתי פסיבית במערכת השמע של הבניין. הפסקול הכללי היה חדשות הבוקר מהדירה ליד, דפיקות פטיש קצרצרות שכנראה היו קשורות להרכבת רהיט מדירות מגוונות, גרירת רהיטים מהוססת אצל השכנים למעלה, צלצול טלפון לא ברור מהיכן, שידור טלוויזיוני של מיסה בקולי קולות בימי ראשון. קרה בבניין קסם אקוסטי: אף פעם לא שמעתי קולות של בני אדם, אפילו לא עיטוש; שמעתי רק את החפצים ואת התנועות שבוצעו באמצעותם. הבחוץ היה הפוך לשיטת הסאונד הפנימית: נשמעו אך רק שיחות של בני אדם, בלי כל השאר המתבקש, כמו תנועת מכוניות או מטוסים. בלילות הדיבורים נמהלו בנסיעתן עצירתן נשיפתן ריקונן ומילואן של משאיות הזבל. את הזבל פינו לפעמים במשך יממות שלמות, מעין אומממממ מתמשך, ה"אום" הקבוע היחיד שהצליחה להפיק הציוויליזציה המערבית, סרנדת פינוי זבל. המשאיות כנראה מיסכו את קולות השכנים שלי, שאף פעם לא זכיתי לשמוע או לפגוש, גם זה באופן פלאי כי היתה רק מעלית אחת, ומלבד שני רמזים לקיומם, לא סברתי שהם קיימים. הרמזים: ליד הדלת הצמודה הושארו מדי פעם על שטיחון הכניסה נעלי אדידס מסוג "סמבה", בצבע לבן עם פסים ירוקים, מידה גדולה של גבר. גם ממול גר גבר, הוא חשף פעם מוקסינים מעור חום כהה.

השכנים נותרו מסתוריים, לכן ניסיתי למצוא מידע על מי שחי בדירה לפניי; דירות שהוחלפו בהן דיירים במשך עשרות שנים עוררו בי הרבה שאלות, ובעיקר תחושת גועל שהניעה אותי לנקות ולעצב ולהפוך את הדירה ל"מספיק שלי". במקרים קשים אפילו סיידתי דירות, אבל הדירה הזו הגיעה מסוידת. בכפפות גומי חיפשתי ממצאים, לא מעט מהם העלו חשש מהקיץ. מצאתי שלושה בקבוקי ספריי נגד ג'וקים בארון חומרי הניקוי בכניסה. מצאתי מאוורר עצום, אולי הגדול ביותר שראיתי בחיי וגבוה מזכר נורדי, שאוחסן בארון הבגדים. היו גם מבחר גדול של חומרים כימיים חזקים לפתיחת סתימות בצנרת ופומפה מרתיעה; כל פתחי הניקוז כוסו ברשתות צפופות יתר על המידה – היתה זו הגנה מטראומה ולא בהכרח הגנה פרקטית. מצאתי בדל סיגריה באדנית הריקה בחוץ, אולי של הדייר הקודם או של הצבע שסייד את הדירה, ואולי של עובד הניקיון שניקה בשלב האחרון, אחרי שכולם עזבו והדירה חיכתה שאכנס אני.

הדברים החלו להיות משונים מאוד, והייתי מבחינה בהם הרבה יותר מוקדם לולא התודעה שלי היתה מעורפלת מעודף ורמוט ומדאגה קיצונית לגבי כסף, רציתי לקנות הרבה דברים בעיר ככל שטיילתי בה. יום אחד הזמנתי ראמן וחיפשתי את המקלות הסיניים שקניתי בחנות "הכול ביורו" של הסיני למטה. קניתי את המקלות כי לא מקבלים סכו"ם חד־פעמי עם המשלוחים, וגם אם מבקשים סכו"ם ומזמינים אוכל לשלושה אנשים, למשל, מקבלים מזלג אחד יחיד, נציג סימבולי לסכו"ם החד־פעמי, כך שהסועדים אמורים לאכול בתורות ולחשוב על המקום הבזוי שאליו הידרדרו, שבו הם מבקשים להשתמש בסכו"ם מפלסטיק. מצאתי מקל סיני אחד בלבד, וזה הפך את הפריט למיותר. האשמתי באופן טבעי את החתולים שלי, בייחוד את החתול שאוהב לשחק עם פריטים דקיקים וארוכים כמו מקלות אוזניים או הקשה של הפיצה. אולי היה זה חתול שבגלגולו הקודם היה ספרדי ומשם קיבל את החיבה לדברים בצורת צינור. נעלמה לי גם טבעת דקה, ומיהרתי להאשים את עצמי כפי שעשיתי לגבי כל דבר מבלי שהתבקשתי, אבל מה שהכי הייתי צריכה לחשוד בו היה השינה העמוקה שלי; שינה של אדם שהורידו לו נבוט בראש.

"באמת לא שמעת אותי מתקלח?"

"באמת לא שמעת אותי מוריד את המים?"

"באמת לא שמעת את החתול מיילל כל הלילה?"

"באמת לא שמעת את הקבוצה שהלכה ברחוב בשש בבוקר ולא סתמה את הפה?"

משום מה התעלמתי, ובמשך זמן לא מועט, מההתפלאויות הקבועות של הבן זוג בבקרים. התעוררתי בפה פתוח ויבש כאילו בלעתי את האקלים של מדריד, והכי משונה: ישנתי על הגב, למרות שעד אז תמיד ישנתי על הצד. שליש חיים ביליתי מעוכה על צד שמאל, שלכן היה קטן יותר משמעותית; העין, הלחי, הכתף – האיברים היו צמאים ליותר שעות של סירקולציית דם סואנת. הרגלים לא משתנים כך פתאום בשנות השלושים המאוחרות; אם כבר, הגוף נשבר ומתחפר עוד יותר בדפוסיו הנלוזים.

לילה אחד חצי עין שלי נפקחה מתוך שינה. היה עליי משקל. משהו כבד, אדם אחר. כלוב הריאות שלי נמעך לתוך הסדין, דקירת מחט ניסרה לי צלע. בוצע בי משהו. הנוכחות קלטה את עיני החצי פקוחה והורדמתי מיד בחזרה.

בבוקר, יבשת פה, נזכרתי במה שקרה. רעד חזק חלף בגבי, רציתי להתנער מהזיכרון המשונה ופתרתי: זה היה חלום. יצאתי לחקור חנות שנפרסה על פני שבע קומות והציעה הכול, החל מדבש "מנוקה" ועד לתאורת רחוב שתהיתי מי קונה, במחירים האלה בטח לא העירייה. התעכבתי על כל פריט ופריט, ברחתי בכוח. אבל בין קרש חיתוך משיש לקנקן תה שיכול להיכנס למיקרוגל ידעתי: מישהו שוכב עליי בלילות ועושה לי משהו.

התקשרתי לבן הזוג, השאלה פתאום לא סבלה דיחוי. "אתה בטוח לא שוכב איתי מתוך שינה?"

השתיקה הממושכת מעברו השני של הקו היתה מפורשת. כפי שחששתי, הוא לא ידע על מה אני מדברת. "בסקס, ואולי רק בו, אני מעדיף אותך בהכרה מלאה".

חזרתי הביתה והשכן ממול נתן רמז נוסף לקיומו. הוא תלה שקית זבל סגולה ובה משהו גרגירי, חול חתולים או אדמת שתילה. בתור מהגרת חדשה לא הייתי תולה זבל על הדלת מחשש שיגרשו אותי מהמדינה. הוא תלה את השקית ביהירות שנמשכה חצי יום, לכן הסקתי שמדובר בספרדי שלא חושש ממשטרת ההגירה, ואולי גם לא פוחד לפעול נגד נשים בלילות. לאחרונה סבלתי מדחיפות להשתין, איזו חבלה. מה צריך לעשות? מיץ חמוציות ללא סוכר, לשתות מים שהורתחה בהם פטרוזיליה, כרית חימום על הבטן התחתונה. מוסמרתי לספה או לאסלה, כאובה מהצריבה.

בקבוקי יין פתוחים נעלמו מהמקרר. במצבי לא שתיתי, אבל חשבתי נעלבת: הוא צריך את היין לפני או אחרי? ומי מהם זה היה, הצעיר עם האדידס סמבה או המבוגר עם המוקסינים? ואיך הוא נכנס לפה?

זינקתי לעינית בכל פעם ששמעתי את המעלית עוצרת בקומה שלנו. אף פעם לא נגלו בפניי בני אדם שלמים, ראיתי רק חלקי שליחי אוכל שהוסתרו מאחורי קופסאות ענקיות עם לוגואים קליטים שנשאו על הגב. מתוך הדלתות נפתח עבורם פתח צר ויצאה יד חיוורת שמיהרה לחפון את שקית האוכל. לא היו פרצופים. ובכל זאת שלפוחית השתן הבהירה לי שאדם שלם מאוד הוא שאחראי למה שקורה לי בלילות.

בשקט כל כך מופתי היה זה אפשרי רק עם מפתח לדירה שלי.

את המפתח ירש מהדייר הקודם, החלטתי. הדייר נסע פעם, נניח, למיורקה. הוא ביקש מהשכן להשקות את הצמחים. השכן היה נכלולי ושכפל את המפתח בסתר. אבל זה הסביר רק את הכניסה שלו לדירה ולא ענה על השאלה איך סימם אותנו בכבדות לשינה עמוקה ושכב איתי בזמן שבן הזוג שלצידי כלל לא מגיב.

"שמת לב שבלילות יש גבר זר שכנראה שוכב איתי?" ניסיתי הפעם מכיוון אחר.

"שלא תנסי להמציא סיפורים אם בגדת ואת בהיריון", אמר הבן זוג, שהיה חשדן מטבעו ולעיתים רחוקות כלפי הגורמים הנכונים.

"אבל איך אתה שומע רעשים בלילות ודווקא לזה אתה לא שם לב?"

"מה זה בדיוק זה?" שאל. לא ידעתי מה לענות.

הבעיה היתה שהתחלתי לראות שערות בלונדיניות ארוכות בבית. הראשונה הופיעה על השטיח בסלון והשנייה כעבור יומיים, דבוקה למראה באמבטיה. מה אם זה לא השכן? אולי יש אמריקאית שפעם טיילה בעיר והיא שכפלה לעצמה מפתח? לפעמים היא עדיין באה לבקר, ומשתמשת במפתח כדי לעלות ולעשות פה פיפי (ההשערה עלתה אחרי שמצאתי ריכוז שערות בלונדיניות סביב האסלה). בכל בוקר מצאתי את המגבת שלי רטובה כמו ישר אחרי מקלחת, בעוד אני התקלחתי לפני השינה. ואולי היתה זו ספרדייה שפשטה את הרגל ואיבדה את דירתה והדרך היחידה שלה להתקלח היא באמצעות סימום דיירים עכשוויים בלילות? זה לא הסביר את בעיות השתן שלי, ושום פריט לקנייה או ורמוט לא הצליחו להסיח את דעתי מכך.

בדקתי את המנעול, ולראשונה הרמתי את המבט מהידית בדלת. למעלה הותקנו שני מנעולים נוספים: אחד שרשרת ואחד מנעול הזזה. מה בדיוק רמת הפשיעה באזור? ירדתי למטה, והרחוב עדיין היה מחולק בטוב טעם: מבוגרות שממהרות הביתה עם באגט, שיפוצניקים, סטודנטים, כלבי נקניק במיטב האופנה לסתיו. הפשע היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא הנטייה ללכת תמיד בשלשות, בעוד שמרבית המדרכות נבנו כך שיספיקו בדיוק לשלושה אנשים. מי שמיהר לא יכול היה לעקוף את הספרדים הארוגים אחד לשני. מעבר לזה השכונה היתה טובה, הדירה לא אמורה להגיע עם שלושה סוגי מנעולים בדלת.

נשכבתי על הספה ועצמתי עיניים. התוקף או התוקפת לא הגיעו במהלך היום כשבן הזוג עבד, כלומר הנוכחות לא היתה מעוניינת לפגוע בפרנסה שלנו. החתול קפץ והתכרבל בחיקי, הוא הריח מסיגריות. מיותר לציין בשלב זה שאנחנו לא מעשנים. נרדמתי לשנת צהריים, מוטב היה להפסיק לישון בלילות.

קניתי סכין מאוד גדולה וחדה, והנחתי אותה ליד המיטה. קניתי גם מגהץ והנחתי ליד הדלת. הוצאתי את תרסיס הג'וקים מהארון – הוא יוכל לשמש נשק טוב כנגד פולשים, והפעם מזן בני אדם. שתיתי הרבה קפה ועמדתי על המשמר וגיהצתי; צריך לשמור על כלי הנשק חם. כשנגמר מה לגהץ גיהצתי וילונות ומסמכים שקיפלתי בעבר לשניים. אלה לא היו ממש חיים, אבל הייתי נחושה להיתקל בנוכחות, ערנית ככל שאפשר. הבן זוג היה צריך לנסוע לכמה ימים במסגרת העבודה, קצת מגוחך לגרום לו לוותר על הנסיעה רק כי הייתי בטוחה שמישהו אונס אותי. הוא נסע. שקלתי לעבור לאמפטמינים אבל לא ידעתי איפה משיגים, ואם חששתי למעמדי בעקבות תליית זבל על הדלת, ברור שפחדתי להיתפס עם ממריצים בפארק אקראי.

בערב השנה החדשה הסכמתי לצאת עם חברים. היתה סכנה שאם אשאר לבד בבית בזמן שכולם מבלים אחטוף עגמומיות חריפה. יצאתי לבר שהגיש רק "חרז"; גיליתי שקל לשתות הרבה מהברנדי הספרדי. בשעה שתיים בלילה חזרתי לדירה. מישהו היה כאן. השמיכות על המיטה היו סתורות, הוא או היא חיפשו אותי. אבל הייתי מוכרחה לעצום עיניים, הגוף ביקש שינה בחושך. נרדמתי רק לכמה דקות, שקועה בבקע שחור. לפתע התעוררתי, אבל לא בדיוק, עוררות של עיניים בלבד וגוף משותק. אז ראיתי אותה.

מצח עם פחות קמטים ממה שיש לי היום. היא שקלה פחות ממני והשתמשה בתחבולה זולה כדי שלא אזהה אותה: פאה בלונדינית. הגבות שלה הורמו כשקלטה שהנשימה שלי משתנה, והיא החדירה לי יותר מהגז כדי להרוג אותי בחזרה לשינה. למחרת בבוקר על הסדינים נותר בוץ ממגפיה. לא היה ספק. זו היתה הנאצית. בת זונה.

היא הבינה שנחשפה ולא יכלה להתאפק מלהופיע כמה שיותר; חרגה מהלילות והצטרפה לפעולות ערות שלי. תעיפי לפחות את הפאה המטומטמת, אמרתי לה כשהתיישבה איתי בבית קפה סיני במורד הרחוב. חשבתי שסלידתה מאסיה תשמור עליי, אבל היא הופיעה בכל זאת, כי כמו כל נאצית התמכרה לעוד ועוד כיבושים. אספתי את המעיל והצעיף שהספקתי להניח על הכיסא וחזרתי הביתה. קפה איתה לא היה רעיון טוב. זה בדיוק מה שהכי אהבה: להקטין לי טריטוריה.

היא גם החלה לעשות ספורט. יצאתי לריצה, אמרו שספורט מבריח אותה, אבל ראיתי את הפאה המטופשת שלה מתנופפת בפארק ונעלמת בין העצים. הכי גרוע היה כשהלכתי לראות תערוכה משותפת של וורהול ופולוק. אולמות התערוכה היו חשוכים, הקירות נצבעו בגוני אגוז כהים, הציורים הוארו בספוטים נקודתיים. הלב שלי דהר מהר מדי ביחס לכך שסביבי לא קרה כלום, רציתי להקיא. אכלתי רק בננה ופרוסת לחם לפני כן, אבל עמד לי גוש מעוך וחומצי בקצה הגרון. היד שלה היתה סביב צווארי בזמן שהעמדתי פנים שאני קוראת הסבר מתחת לתמונת שחזור התאונה של פולוק. הנאצית אמרה לי שלא, אסור להקיא, יהודים־פולנים לא מקיאים, זה בניגוד לחוקי העדה. אז מה את רוצה? שאלתי, שחררי לי את הגרון, בשביל מה זה טוב? היא נשארה לי בגרון, גרמה לי לחשוב אם יש או אין לי שקית חירום בתיק בשביל הקיא, אולי אקיא לתוך שרוול המעיל, זו תמיד היתה התוכנית שלי במדינות עם חורף. פחדתי מאוד להרוס איזו יצירה של וורהול או פולוק בקיא מתפרץ, למרות שאולי יכולתי להשתלב ויזואלית עם פולוק.

הנאצית הכריחה אותי לחפש שירותים למקרה שייפלט לי, לא הפסיקה להעיק בעומק הגרון. מצאתי את השירותים, ידיעה גיאוגרפית שלרוב קצת הרגיעה את הלפיתה שלה בי אבל הפעם לא עזרה. הייתי צריכה לעבור לשלב הבא, שהוא מיסוך התודעה ובזאת מיסוך נאציותה, כלומר למצוא אלכוהול. הלכתי לבית הקפה של המוזיאון ושתיתי. הבירה הראשונה לא הרגיעה כלום, הנאצית היתה גם רעבה, היא תידבק למסעדה. החלטתי לאכול ראמן, איזו נאצית אוהבת ראמן? אבל זו היתה נאצית מתחכמת בדיוק כמוני, ואולי גם נאצים צריכים להתגמש קצת על מנת לשרוד בימינו.

היא אמרה לי, תראי, את יכולה לשבת פה ולאכול, אבל בואי נפתח את החושים שלך ונחדד אותם לכל מה שלא מאוד חשוב כרגע. צפוף פה, בקושי יש לך איפה להניח את המעיל. את יודעת את מה זה מזכיר, ולא, אני לא מדברת על תאי הגזים. לא רציתי לענות ולהיכנס לדיאלוג איתה, בגדול מומלץ לסגור את הדלת על הבליץ שלה, אבל היא המשיכה מבלי שהתבקשה.

אני מדברת על הבונקר, את זוכרת איך נדפקת שם, איך ננעלת במקום עם הרבה אנשים ואסור היה לך לצאת? מקלחות לא היו שם, אבל כן התפלשת בבוץ של ריחות אנושיים עד שגם את הסרחת. אני בטוחה שאת מבינה שהחלל הזה יכול להידרדר בשתי שניות בדיוק לאותו הדבר. זה לא מאוד סביר שזה יקרה, אמרתי בעודי בוחנת את התפריט. במסעדה יש בטח רק תא שירותים אחד, היא נצמדה אליי כך שיכולתי לראות רק אותה, צריך מיני־אסון כדי שהכול יקרה לך שוב, את מבינה? אלה תמיד הדברים שאנחנו לא חוזים, מלחמה למשל. למה שלא תפרוץ כאן אחת? פוטין מתחמם על הקווים. על הקווים של פולין, תיקנתי. אוקיי, אז אם לא פוטין תמיד יש אפשרות לרעידת אדמה. לכן עכשיו במקום להעמיד פנים שאת מתלבטת בין ראמן צמחוני לראמן טבעוני, לכי לשירותים. כבר עכשיו תתפסי מקום בתור, תנכסי את האסלה ואת המים. את צריכה להתכונן לכל תרחיש, כל תרחיש מלבד התרחיש של לאכול במסעדה, הוא הכי פחות הגיוני מבין התרחישים שהצעתי.

החלטתי שהתרחיש כן יהיה לאכול במסעדה, הכרתי את הפרופגנדה שלה אבל היא ישבה איתי כל הארוחה ולא התייאשה ממני, היו לה הרבה כוחות שכן היתה צעירה ממני בכמה שנים. אמרתי לה, אם תמשיכי להרעיל אותי ולחדור אליי, אני אמות. לא תמותי כל כך מהר, אמרה בטוחה בעצמה. אבל למה תקפת קודם דרך הפות? שאלתי. אני יודעת מאיפה את מאזינה. אם תמשיכי אמות, חזרתי על עצמי. איך תחיי בלעדיי? את פינגווין. אני לא פינגווין, נעלבה. את פינגווין ועוד איך, את הפינגווין שלי. אני לא. היא הרגיעה קצת עם השוט ועשתה הפסקה, הפסקה אגואיסטית שמטרתה היחידה היתה שהשרירים שלי ירפו, רק כדי שיוכלו להיתפס בעוצמה כואבת יותר בהמשך כשתחליט לחזור; היא ידעה מה היא עושה.

עליתי לדירה וראיתי את השלט, הפעם לא התעלמתי. היה זה שלט לאנשים שניסו להתחיל את חייהם מחדש; כנראה אינספור ניסו בבניין הזה, בעיר הזו, שהיתה להם זירת הגירה. אולי היו כאלה שפושעי העבר שלהם נרתעו משלטים או משלושה מנעולים, אולי לאחרים היו סתם פושעים ולא ארכי־פושעים. שלי לא נרתעה, היא היתה נאצית. היא גם לא תירתע מסכין או ממגהץ חם. כצפוי, אחרי יומיים של מנוחה היא הופיעה. בלי הפאה, בשיער ברונטי כמו שלי, מוכנה שאמעך לה מתחת לסוליות.

ישבתי בבית קפה עם מאפים משוכללים מאוד, השולחן ממול היה פנוי, וגם היא הבחינה בזה ותפסה את מקומה מולי. חשבת שתצאי מהבית. כן, אני עדיין מנסה. היא פרצה בצחוק. חשבת שתשבי כאן ותזמיני קפה נטול ותעבדי עליי. התכווצתי. חשבת שתחליפי עיר, תחליפי שפה, תחליפי מזג אוויר, שלא אדע איפה את. קיוויתי שלא יתאים לך. אבל אני מסתגלת, אני תמיד מסתגלת, התפרצה. סתם לנאצים יצא שם של נוקשים. ואתם לא נוקשים? שאלתי והיא נדה בראשה כלא מאמינה כמה אני טיפשה. יותר מכול אני נאמנה. אני נאמנה לאדם שלי, וגם את נאמנה. נאמנה למי? לגרסה המפוחדת ביותר של עצמך, חייכה. לא תשתני, לא פה ולא בשום מקום.

שמתי לב שאת השוט כבר לא הביאה. ובעצם, בשביל מה? ישבתי מולה משוכנעת.

עכשיו הביתה, הורתה. השתרכנו בחזרה לדירה, ואז אמרה בשקט, את השלט בכניסה תליתי אני. פרצופי התעקם, שפתיי הפכו לקמט עמוק. היא תירצה: עבורך תליתי. שתחשבי שיש עוד הרבה אנשים רדופים. עוד שקר, מלמלתי תוך כדי שהיא קיצרה לי את כל השנים, איתה בתוכי הייתי בת תשעים. שקר לבן קטן, חייכה ברוע. רציתי לגרום לך לחשוב שהפעם את שייכת, את מבינה?

מהדורה מקוונת | מאי 2026
דימוי: אגם זוארי, ללא כותרת, דיפטיך, אקווטינטה וטכניקה מעורבת, 200×140. מתוך במקום שהעקבות נרשמים