על פסיביות אקטיבית – להיות מרחב מארח
בשנת 1901 נשא הפסיכולוג והפילוסוף האמריקאי ויליאם ג'יימס סדרת הרצאות שאוגדה לימים לספר בשם החוויה הדתית לסוגיה – מחקר בטבע האדם. שתיים מבין ההרצאות האלה הפכו לפרק בספר זה, שאותו כינה "מיסטיציזם". באותו פרק ניסה ג'יימס לחקור ולקטלג חוויות מיסטיות בצורה שיטתית. הוא מנה סימנים מאפיינים לחוויה המיסטית והצביע על כך שהיא חוצה תרבויות, דתות ואמונות. על סימן אחד מבין הסימנים שהצביע עליהם ג'יימס ארצה להתעכב, והוא "הפסיביות". ואולי טרם אצלול לנושא זה, ארצה לכתוב דבר-מה על היחס הפרטי שלי למונח "פסיביות" ועל הסיבה שמלכתחילה נושא זה כה מלהיב אותי.
לא אגזים אם אומר שכמעט כל דבר טוב שהתרחש בחיי התחולל כאשר הצלחתי מתוך תבוסה או בדרך נס לחדול מכל מאמץ, לנוח, לחלות, לוותר או לכל הפחות להאט. כשהיה לי רעיון טוב – זה לא היה כי חיפשתי אותו, משום שעבורי זה אף פעם לא עבד. כל מסע חיפוש אחר "משהו" תמיד העלה חרס. כל השתדלות יתרה שהשתדלתי חוללה בי שלל מצוקות. מהזיכרונות הכי מוקדמים שלי – תמיד העדפתי לוותר מאשר "לעמוד על שלי".
ובכלל, אם נביט לרגע בביטוי "לעמוד על שלי" אולי נמצא רמז לסיבה שבעקבותיה אבקש להטיף רגע בעניין הפסיביות. כי כאשר אדם עומד על שלו – הוא נותר עם שלו. ואולי יש ביניכם כאלה שלגמרי מסתפקים בשלכם, אבל ישנה האפשרות שמעבר למקום שבו אתם עומדים על שלכם יש אינסוף מקומות חדשים שרק מחכים להתגשם עליכם אם תפסיקו לרגע לעמוד על שלכם ותלכו רגע לנוח "במקום אחר". יותר מדי רע מתרחש בעולם מפני שאנשים עומדים על שלהם. האדמה כבר מתעייפת מבני האדם העומדים על שלהם, על עקרונותיהם – עד שחיקה גמורה של כל חדווה קיומית ושל האדמה עצמה.
העיסוק במיסטיקה ובתנאים אשר נדרשים כדי לייצר מרחב מיסטי עשוי להיראות מנותק מהעיסוק באדמה ואולי אפילו מנוגד לו. אך לתפיסתי כל עיסוק במרחב המיסטי הוא למעשה עיסוק מעשי. זאת משום שעניינו הוא התודעה אשר מובילה אותנו להתגשמות הקונקרטית של חיינו – למערכות היחסים שאנו מכוננים עם הסביבה, אחד עם השני ועם הפלנטה שמארחת אותנו. בספר צו חווה כתב וודי טש: "פוריות האדמה – גם היא התגלמות של מעשיות ושירה. היא ההפך של חשיבה רדוקציונית, ליניארית, מכניסטית". ובהמשך הביא מדבריו של חקלאי אורגני בשם אליוט קולמן: "אם בעיסוק האנושי הבסיסי ביותר הזה, חקלאות, אנחנו מסוגלים ללמוד לחיות בהרמוניה עם המגבלות הביולוגיות של הפלנטה, אז באופן דומה, אנחנו מסוגלים גם ללמוד, במישור של הקיום האנושי, לחיות בהרמוניה עם עצמנו".
ההתעלות מעל היחס הכוחני והנצלני שכרגע מאפיין את "הזוגיות" שלנו עם האדמה תהיה חייבת להגיע מצורת חשיבה אחרת ומתפיסה אחרת של המציאות. בכל הזרמים של הספרות המיסטית ניתן למצוא תיאורים של התנסות בחוויה אחדותית, במעין הבנה עמוקה ויסודית ש"הכול אחד". אנשים מתארים איך החומר והרוח הם אחד, איך כל בני האדם הם אחד ואיך האדם והאדמה הם אחד. המרחב המיסטי הוא מקום שבו האדמה והשמים של האדם נפגשים. בספרה האם אנחנו נאבקים למען הצדק? כתבה סימון וייל: "רק האור היורד תדיר מהשמים מספק לעץ את האנרגיה להכות שורשים איתנים ועמוקים באדמה. העץ למעשה מושרש בשמים. רק מה שבא מהשמים עשוי להטביע חותם של ממש על הארץ". לאחר התנסויות מיסטיות שכאלה, לרוב יהיה זה קשה להתייחס אל האדמה בצורה אינסטרומנטלית כאילו היתה גוף זר, משאב לניצול אינסופי ולא חלק ממשי מאותה אחדות שאנחנו והכול נכללים בה.
בכל אופן, אם אשוב לעניין שבו פתחתי את כתיבתי, ג'יימס זיהה שכדי שאיזו חוויה "אחרת", נשגבת ואחדותית תפקוד את האדם ותאחז בו – עליו במידה מסוימת להסתלק מעצמו. וליתר דיוק, כפי שאני מבינה את דבריו, לוותר על החלק האקטיבי, הנמרץ וחסר המנוח ולתת לו להתמוסס לפחות לרגע קט, כדי לייצר מקום לדבר-מה אחר, להיות מעין מרחב מארח: "אף על פי כן, משנחה על המיסטיקן רוח ההכרה האופיינית, הריהו מרגיש מיד כי כוח רצונו כאילו הושתק בקרבו, ופעמים שיש לו גם הרגשה כאילו כוח נעלה השתלט עליו ומחזיק בו". ג'יימס ממשיך ומתאר את הפוטנציאל הטרנספורמטיבי שרגע שכזה יכול לחולל בחייו של אדם: "מצבים מיסטיים, במובן המדויק של מילה זו ,אינם באים לעולם כהפסקה בעלמא, זיכרון כל שהוא לתוכנם נשאר תמיד, והרגשה עמוקה של חשיבותם. משנים הם את החיים הפנימיים של בעליהם בין פקידה לפקידה".
רגע כזה, רגע של איחוד מיסטי אשר פסיביות היא תנאי לקיומו, הוא מעבר לחוויה מענגת של שיכרון חושים. זוהי חוויה שיכולה ממש "לפרמט" את התודעה של האדם ולסייע לו להביט על עצמו ועל העולם במבט אחר ומיטיב יותר. וכשאני חושבת על חיינו כיום, נדמה לי שהדבר שאנו זקוקים לו טמון דווקא באיזה "אַיִן" פסיבי. מקום שהוא אינו המקום או מצב התודעה שאנו מכירים. מאז שהחלה המלחמה, מצאתי עצמי מתגעגעת לימי הסגר של המגפה. חשבתי שאולי אם רק היתה עוד מגפה שכזו פוקדת את המזרח התיכון וכולם היו שבים להיות סגורים בבתים – "בעיה" אחת, באופן פוטנציאלי, היתה יכולה לפתור בעיה אחרת. אולי מחשבה זו תלושה ואינה "מחוברת" מספיק למציאות כפי שאנו רגילים לתפוס חיבור "למציאות"; אבל בדמיון שלי – כאשר כל המזרח התיכון יצלול אל תוך פסיביות רפואית שכזו, יש סיכוי טוב שכל העודפוּת האגרסיבית שאנו כה סובלים ממנה תעבור התמרה.
בספרה מיסטיקה בשירה העברית במאה העשרים כתבה פרופ' חמוטל בר-יוסף על אודות החוויה המיסטית: "חוויה רוחנית של הארה פנימית, שמעניקה לאדם תחושה של תובנה, המאפשרת לו להשלים עם המציאות, לקבל אותה כמלאת יופי וחוכמה, ובעקבות זאת להשתנות שינוי פנימי. תחושה זו מעניקה לאדם כוחות פנימיים, ואלה מאפשרים לו לשמוח, להתענג, לבטל קונפליקטים ואי-התאמות, ולכן היא יוצרת חוויה של הבנת דברים שלא הובנו קודם לכן ויצרו מצוקה". ובמקום אחר הוסיפה: "בתקופה זו של הדגשה פוליטית-לוחמת של הפרטיקולריות התרבותית, הלאומית, האתנית, המגדרית ומה לא, ההתבוננות במיסטיקה כבסיס מסתורי לאחדות רוחנית של האנושות נחוצה במיוחד". כאשר קוראים את התיאורים הללו אי-אפשר שלא לקוות לכך שייווצרו התנאים המתאימים והנכונים אשר יאפשרו תמורות בחשיבה האנושית ובפרט באזורי קונפליקט כמו המזרח התיכון. ג'יימס כתב על חוויות מיסטיות שהצליל שלהן הוא תמיד של עשיית שלום: "הרי זה כאילו נתמזגו כאן לאחד ההפכים של העולם, שהניגוד וההתנגשויות שביניהם הם הגורמים את כל הקושי והמכשלה שבחיים".
בשנת 1985 זכתה הסופרת עמליה כהנא-כרמון בפרס ברנר. לנאום הזכייה שלה היא קראה "אשתו של ברנר רוכבת שוב" (היתה זו התכתבות עם נאום הזכייה של אברהם ב' יהושע, אשר זכה בפרס ברנר כשנתיים לפניה). מסתבר שאשתו הממשית של ברנר, חיה ברוידא, היתה הגננת של כהנא-כרמון בילדותה. כהנא-כרמון תיארה איך היתה אז בחזקת "ילדת פלא" אך לא היה ברור כלל מה ה"פלא" שבה. בכל אופן, פעם בילדותה היא הסבירה לגננת ברוידא איזה הסבר מעניין על תמונה שהיתה תלויה על הקיר ושהיא נהגה לבהות בה במשך שעות. ככל הנראה ההסבר היווה מעין רמז לדבר הפלאי אשר אולי היה טמון בילדה שלא הצטיינה במתמטיקה, בנגרות או בכל דבר אחר, לדבריה, מלבד אותה "בהייה".
וכך אמרה כהנא-כרמון בנושא זה בנאום הזכייה שלה: "מכל מקום, זה נשאר במשפחה שלנו, שחיה המציאה אז מונח בפסיכולוגיה. היא אמרה לאימי: 'בילדה יש פסיביות אקטיבית', והמונח הזה נדבק בי. כשאני עומדת כאן לפניכם הערב, אני חושבת על כך שאף אחד לא יכול היה לנחש אז, בימים הרחוקים ההם, עד כמה חיה ברוידא, במונח שלה 'פסיביות אקטיבית', אכן הצליחה בחוכמתה להגדיר את טיבה האמיתי של הפעילות המוזרה הזאת, ולהגדיר אותה ביותר ממובן אחד…". הפסיביות האקטיבית היא התכונה שלה ייחסה כהנא-כרמון את הצלחתה כסופרת, ועוד כזאת שמצאה עצמה במעמד של זכייה בפרסים חשובים. זה אולי יכול להתקבל כמעין הערה הומוריסטית, שכן אנו חיות וחיים בתודעה אשר מוקירה ומעריכה את החוצבים בסלע, העובדים קשה והנלחמים על מקומם. אך בעיניי יש במונח מצוין זה, שאותו הגתה חיה ברוידא, איזה מפתח לשער עצום אחר שנזנח מעט בעידן ההיפר-קפיטליסטי המקדש עד מאוד את האקטיביות הבלתי פוסקת.
עוד גיבורה מפורסמת שלהבנתי סוג של פסיביות החל את המסע האייקוני שלה היא אליס של לואיס קרול. אם תשובו פעם אל משפט הפתיחה של אליס בארץ הפלאות, תגלו את הדבר הבא: "אליס התחילה להשתעמם מאוד מן הישיבה ליד אחותה, על שפת הנחל, כשאין לה מה לעשות". למעשה אליס יצאה לאחד המסעות הכי מפורסמים בעולם כי היה לה משעמם. היא ישבה שם ליד אחותה במצב התודעה שכבר כמעט לא פוקד אף אדם מודרני – שעמום. וכך, בעודה מתקשה למצוא חיבור "לעולם הזה", היא נתקלה בארנבון שמשך אותה לעולם אחר: "אליס זינקה על רגליה, כי הבזיקה במוחה המחשבה, שמימיה עוד לא ראתה ארנבון עם כיס של אפודית, או עם שעון שאפשר לשלוף משם, ובוערת מסקרנות רצה על פני השדה בעקבותיו…".
מחילת הארנבון היא הסמל האולטימטיבי לצלילה למעין ממד פלאי-מיסטי אחר. לא סתם המחילה אינה בגובה פני הארץ, אלא במעין מקום עמוק ומסתורי יותר. בהיסטוריה של המהירות כתב עמית נויפלד: "הפסקת זמן ממושכת, לבד או עם חברים ומשפחה, היא, ככל הנראה, הנוגדן היעיל ביותר לרעלנים המתעקשים לחלק את חיינו למקטעים. אולם לאלה מאיתנו (כמוני) שאינם רואים פסק זמן ארוך ומשמעותי בעתיד הקרוב, אל ייאוש. ישנן דרכים רבות וטובות להימנע ממלכודת הנוקשות, ולהאט את קצב החיים עד לרמה המתבקשת, המאפשרת את האחדות הנשגבת של המקטעים".
לא כל אדם מעוניין במשהו שהוא מעבר לעולם הזה, ואולי גם לא כולם בנויים או ערוכים לכך, אבל כמעט כל אדם, כך אני בוחרת להאמין, זקוק לחסד – ובמיוחד בימים טרופים אלה. ואולי כל חסד זקוק לחלל ריק להתהוות בו או לכל הפחות לפינה או מגירה ריקה בחדר עמוס. ואם לחדול זו אינה אופציה ממשית, אולי ניתן בעזרת המודעות והכוונה הנכונות לכל הפחות להאט. להתנסות בכך באופן יזום ומנומק.
פעמים רבות כשאנו חושבים על כוחות שעשויים לאחוז בנו אם נרפה, אנו מדמיינים את הנורא מכול. רוחות רעות ושדים שממלאים את החלל הריק. כוח דמוני שמושך אותנו אל מתחת האדמה לשאול תחתיות. אולי קצת כפי שקורה במלחמות קולקטיביות או פנימיות. אך כפי שהנורא מכול יכול למלא את החלל הריק, כך גם האור הבוהק והזוהר ביותר יכול למלאו. בהכובד והחסד כתבה סימון וייל: "חללים ריקים הם בדיוק הדבר שהחסד נזקק לו כדי להיכנס לתוכנו". ובמקום אחר הוסיפה: "לא להפעיל את כל הכוח שיש בידך, פירוש הדבר לשאת את הריק. זה מנוגד לכל חוקי הטבע: החסד לבדו מסוגל לזה". הוראות ההפעלה האלו של וייל עשויות אולי להישמע כאיזו סוג של מלכודת – החסד זקוק לחלל ריק, אך אנו זקוקים לחסד כדי לאפשר את החלל הריק. זהו שיח שבו הלוגיקה הרגילה קורסת. הידיעה על היתכנות הריק והחסד היא מן הדברים שמובנים לאדם שהתנסה בסוג זה של חוויה.
אריך נוימן כתב בספרו האדם המיסטי: "מעצם מהותה, מנוגדת ההתנסות המיסטית והיצירתית למוסר השולט במצפון התרבותי, לדת השלטת ולתוכני התודעה המרכיבים את הקנון התרבותי. במילים אחרות, ההתנסות המיסטית היא, באופן עקרוני, בעלת אופי מהפכני וכופר". במובן זה, אם אנו מייחלים לשינוי, לתפיסה חדשה, להנהגה פנימית וקולקטיבית אחרת, אולי אנו זקוקים לפרטים בתוך הקולקטיב ש"ייַבאו" רעיונות ועוצמה מן "המקום האחר". משום שכל עוד אנו שואבים את התפיסות שלנו מהיש התודעתי הקיים, אנו מקיימים את המכניקה של קהלת: "מַה-שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". את החידושים שאנו משוועים להם, ככל הנראה יש להביא ממקום שניתן לכנותו באופן סמלי "מעל השמש" או מהאינסוף; מהמרחב המיסטי שלא ניתן לתארו, שהתודעה "הרגילה" לא יכולה לאחוז בו, מהמקום שבו נבראים חידושים וממנו בכל פעם האנושות מקבלת השראה ומשנה את פניה. נוימן סבר ש"כל התפתחות התודעה לשלביה השונים היא בטבעה מיסטית", ועוד הוסיף: "המפגש המיסטי שרק הוא ככזה יביא לתמורה, לטרנספורמציה, להולדת הדבר השלישי".
הכתיבה על דברים מסוג זה לקורא שהטריטוריה של חוויות כאלה רחוקה ממנו היא בעייתית. גם חוקר הדתות רודולף אוטו פתח את כתיבתו על מונח "הנומינוזי", הקשור במרחב המיסטי, במעין הרחקה של הקורא שלא התנסה בחוויות שכאלה: "מי שאינו מסוגל להיענות לבקשתי, או שאין בזיכרונו רגעים כאלה, מתבקש לא להמשיך בקריאת ספר זה". ככל הנראה ניסה להגן על עצמו מביקורת או מלעג. אך בכל זאת אני סבורה שהכתיבה על הפסיביות כתנאי לכניסה למרחב המיסטי ועל המרחב המיסטי כטריטוריה טרנספורמטיבית שעשויה להיטיב עם האנושות היא בעלת ערך. כולי תקווה שמילים אלה יפגשו את הקורא המתאים אשר יהיו לו הפתיחות והסקרנות לגבי מעשיוּת "משונה" מסוג זה.
מהדורה מקוונת | ספטמבר 2026
דימוי: חמוטל בר כהן, מתוך קרטון נשאר קרטון
