'אובייקט מס׳ 1: הראש של מדוזה באקווריום' (2015), היא עבודת וידאו ראשונה מתוך סדרת העבודות "חדר הפלאות של היומיום" המתבוננות בשגרה, דולות ממנה רגעים פשוטים של השתאות, ומחלצות ממנה מעשמעויות והקשרים חוצי תקופות ומקומות. ב'אובייקט מס' 1: הראש של מדוזה באקווריום׳ נראה שיער ערמוני ארוך ושופע הנע במי טורקיז מאחורי זכוכית […]

חזהו של האדמירל אחמד מלא במדליות, עד כדי כך שהוא מינה חייל לסדר אותן בכל פעם שהוא מחליף את חליפת מדיו. החייל נהג להסתמך על תצלום מוגדל, שמראה את מיקומה של כל מדליה על חליפת האדמירל, בדיוק של מילימטר. האדמירל אחמד לא השיג את המדליות שלו בזכות גבורתו הצבאית, שהרי […]

במשך שנה ושלושה חודשים נשאה את בתוליה הדחויים. אתמול, יום חמישי, נכנעה לגורלה. בסבלנות ובנחישות עוקרת הרים תחבה את מכאובי גופה במעמקי הלילה הקודר מכפור, ואת ייסורי נפשה – בקפלי הצעיף המצחין. היא כל כך יפה. גופה המלבלב מבשר על פריחה מאושרת בעולם הנשיות הנסתר. אביה הוא שמסר לו אותה. […]

הפעם הראשונה שראיתי אותו היתה בתחילת הסתיו. בעצם, בהתחלה לא ממש ראיתי אותו אלא רק שק שינה. זה היה במעבר שתחת הכביש בין עמק המצלבה ורחביה. עברתי שם כמעט כל יום. שק השינה היה פרוש על המדרגה, שהיא מין ספסל בטון לאורך הקיר. מעל לתקרה עבר הכביש. ליד שק השינה […]

הדרך חזרה הביתה נדמתה קצרה מהרגיל. שרפו לי העיניים, ד"ר קיט אמר שזה עלול לקרות – אבל הייתי נחושה לא לבכות. זה היה די קל, כל מה שהייתי צריכה לעשות היה להתרכז באנשים שחלפו על פני הרכב, או אולי בעצם ההפך הוא הנכון: הרכב הוא זה שחלף על פני האנשים. […]

כשהייתי סטודנט בGlasgow School of Art, ביקרתי בתצוגה הקבועה של בית מקינטוש במוזיאון הנטריאן (Hunterian) בעיר. התצוגה בנויה בעיקרה כרפליקה של ביתם של מרגרט מקדונלד וצ׳רלס רני מקינטוש, זוג אמנים ומעצבים שהשפיעו מאוד על הסצנה האמנותית בגלזגו ובאוסטריה בתחילת המאה העשרים, וכוללת רהיטים שנבנו במחנה המעצר נוקיילו (Knockaloe) בזמן מלחמת […]

אני ברית. זאת אומרת, זה השם שלי. איתו נולדתי. לא עם ט', זה לא קיצור של בריטני. לא באתי ממשפחה דתית, ולמען האמת אף פעם לא הכרתי ברית שלא גדלה במשפחה חילונית. ולא, אבא שלי לא רצה בן. הוא רצה בת. למרות שאם היה יודע מה יהיה איתי כשאגדל, אולי […]

בארץ רחוקה, קילומטרים בודדים מעבר לגבול ארץ מולדתי, ביום זה ממש, חוגגת בתי הבכורה, יחידתי, יום הולדת שש-עשרה, שהם מאה תשעים ושניים ירחים, חמשת אלפים שמונה מאות וארבעים ימים, מאה ארבעים אלף ומאה שישים שעות. גם בבלהותיי האיומות ביותר לא שיערתי כי לא אראהָ לעולם, את יחידתי, שמאז נתהוותה בינות […]

"אני מאמין באנשים" אמר, עומד מולי, מעט גבוה ממני, המגפון כבוי בביישנות לצד גופו. חיוכו כל כך מזמין, ועדיין כה רחוק למגע. איש שבשורה בידו, ולאן שהלך, המרכז נע יחד איתו. העיניים שלו היו צלולות כמו השמים, אלמלא תלשה השמש את הצבע מהכול. גם הם עמדו, שני גברים, גבוהים כמו […]