דין התיישב בכיסא כתר לבן לצד השולחן ובהה באור הפלורוסנטים הבוהק שהשתקף במפת הניילון. על השולחן הוגש היצע נדיב ועלוב להחריד של חטיפים וממתקי גומי בצלחות פלסטיק חד-פעמיות. הוא היה היחיד שכבר התיישב, ומתוך מבוכה של "החדש" הציע את עזרתו לגבר עמוס קעקועי כלא ירוקים ודהויים שסידר בעייפות ובנחישות את […]

בשנים האחרונות הצבע השחור הוא, עבורי, נקודת התחלה מעניינת לצאת ממנה. לצאת מחושך לצבעים אחרים – לא בהכרח ללבן. יכול להיות שנקודת המוצא שלי היא בכלל מחושך, לא תמיד האור בוקע, אבל לרוב יש אופק כלשהו, או צבע שמסמל אותו. ציורי הפרחים המגיחים כצל של עצמם נוצרו בזמן סגרי הקורונה, […]

אנה:   יש איזה ספר שיש בו שני גברים שהולכים לאנשהו, נוסעים מחוץ לעיר לחופשה, אני חושבת, משהו כזה. אז הם הולכים ביער, והם רואים ציפור דרור מתה. והציפור המתה תלויה מענף על חוט. זוהר:   קריפי. אנה:    כן, משהו בציפור המתה הזאת היה מאוד קריפי, כמו איזה סימן […]

אל הכפר היווני בהרים, מרחק חצי שעה נסיעה בדרכים המתפתלות מהעיר המכוערת שבה שוכן שדה התעופה העולה על גדותיו, נסעה לבדה. בהתחלה קשה היתה המחשבה לנסוע לבדה. כעבור זמן: קלה להפתיע. בסופו של דבר, געגוע ממשי חשה רק אל ירדנה – למבט החם בעיניה הכהות, לכשכוש הזנב שמטלטל בעוז את […]

כמה ימים אחרי שעברנו לבית החדש שלנו במושב, עוד משפחה הגיעה לגור בבית הצמוד אלינו. אמא שלי אמרה שגרה שם ילדה בגילי ושלחה אותי אל השכנים. לא רציתי ללכת. ידעתי, פשוט ידעתי, אפילו לפני שראיתי את הילדה, שהיא לא תרצה להיות חברה שלי. חשבתי אז שקשה לאהוב אותי. לא הייתי […]

פגשתי לאחרונה יהודי משְׁקלוב באַרְבָּט,[1] ממש ליד הכניסה לתיאטרון וכְטנגוב, והוא סיפר לי על הירח שלו בשקלוב, שהבריח אותו למוסקבה. הוא ישב לצד דוכן סיגריות של מוֹסֶלפְּרוֹם[2] והחזיק ספר ביד. כל הרוכלים של מוסלפרום תמיד אוחזים בספר ועסוקים בקריאה. הם אנוסים לשבת ליד הדוכנים שעות ארוכות, והספר עוזר להם לפרוט […]

אמא גדלה בשיכון עם תריסר ילדים. סירים וריחות טיפסו על קירות, חלקם של אוכל, השאר נתמלאו במה שיצא ממנו. וילונות מבד זול נתלו על תקוות שווא, בתוך הרים וגבעות של חפצים וזבל, חולשים בערבול על המרחב שלא היה. יש לה נטייה לזרוק דברים. כמו איזו תגובת נגד לאגרנות, חלוצת ה"זרקנות" […]