פרוזה קצרה

זיכרון מווסטגייט

זיכרון מווסטגייט

“איך את יכולה לכתוב במקום הזה?” שאלה אותי חברה בשנה שעברה, כשניסיתי לסיים את ספרי. שתינו היינו זרות בניירובי. היא התכוונה ל”ארטקפה” בקניון ווסטגייט, או סתם “ווסטגייט”, כפי שכולם קראו לו. “יש שם ויי-פיי טוב”. לא הצלחתי לחשוב על תירוץ טוב יותר (זה לא היה שקר: בבית היינו לפעמים נתקעים […]

אחרי השריפה נחשפת דליקותם של הדברים

אחרי השריפה נחשפת דליקותם של הדברים

ענני הגשם העבים לא מכבידים על אף אחד מההולכים ברחוב. אבל על זוהר הם מכבידים מאד. היא הולכת ברחוב הזה למרות שהיא יודעת שהאנשים שמסביבה לא שמים לב למסה המצטברת של הדברים, לחומריות המילים ולצפיפות התנועות. היא הולכת קדימה, היא הולכת כמו שצריך ללכת, היא הולכת כדי לקנות לחם במאפייה […]

איך לגלות ארץ חדשה

איך לגלות ארץ חדשה

בארצנו הכול נכון יחדיו ומיד. לכל אחד מרוצחינו יש אבא ואמא והם תמיד שכנינו, אהובינו, ממסגרים אותנו בקרבתם המשתיקה ובהגיונם הדביק, הטיפש, האובדני. אין עת לכול בנפרד, וכשישנו הרע ישנו לנו גם הטוב, העת היא אחת לכול. זהו הנטל שניתן לנו ממעלה – לי, ובימים שיבואו, גם לך. ישנו נוף […]

כריעה

כריעה

א. כבר יומיים שאני רואה אנשים ישנים על ספסל בעיר. יום אחר יום. לא הייתי נותנת את הדעת על כך באופן מיוחד לולא הם לא נראו כמי שרגיל לישון על ספסל באמצע העיר – לולא היו בגדיהם נקיים, לולא היו שרועים כך על הספסל באמצע היום, הגב אל העוברים ושבים, […]

ההר, הכיפה והמבט – פתח‭ ‬דבר

ההר, הכיפה והמבט – פתח‭ ‬דבר

במלאת חמישים שנה לכיבוש הר הבית במלחמת 1967, מבקשים המאמרים המקובצים בספר הנוכחי לבחון בחינה היסטורית, מחויבת ואמיצה את מעמדו של הר הבית כאייקון חזותי מרכזי בזירות תרבותיות שונות בישראל. דרך ניתוח תצלומים, כרזות, גלויות, דגמים, תרשימים ואתרי מורשת, הם מבקשים לחשוף את מרכזיותו של הר הבית, לא רק בקרב […]

הצעיר שאיבד את פָּנָיו

הצעיר שאיבד את פָּנָיו

– תראו תראו. השכנה הגיעה. תגידי, מי מאוהב אצלכם בבית? כך סנטה אֻוּם זַכִּי בשכנתה יחד עם צווחת העורב השחור. היא המשיכה לשוטט בהצטעצעות ובשוויון נפש כאילו הייתה בסמטת הרחוב לבדה כשאפה מזדקר אל על, כמי שמאיימת בנקמה על כל התערבות בענייניה. אֻוּם שַׁעְבָּאן ענתה לה בברכה כשהיא נאנחת וקופאת […]

בֻּרְדָּקַאנָה

בֻּרְדָּקַאנָה

בדרך חזרה אל הצפון השתנה מצב הרוח של אַבּוּ מִפְלֵח לחלוטין. הוא דיבר וצחק ללא הפסקה וכדרכו, ריתק את הנוסעים שהצטרפו לנסיעה ולכד אותם בסבך הלצותיו. מן הים נשבה רוח מלוחה שרעננה את האוויר הדחוס שברכב. “זו בשורה נהדרת, קפטן. משהו להתגאות בו ולהרים את הראש” אמר אבו מפלח בעליצות. […]

המוּע’תַסַל (הרשתית)

המוּע’תַסַל (הרשתית)

בהיהפך הדברים, בהתגבר עליו חשדו מפני הקללה שעמדה מנגד, בחשבו על שפתותיה של דלית בדם קפוא, בלילה שלו המלא דאגות מפני סכנה אורבת, ברוחו הקצרה מלשוחח עם עצמו, בבוֹרחוֹ מפני רעתו של הלוחש הנחבא, שיקע עצמו בעצבות עמוקה, מתבוסס כול כולו בצער טרי (הלוחש בלבב כל איש עדיין קינן בו), […]

למה לסלאבים אין יידוע

למה לסלאבים אין יידוע

בדקדוק, יידוע הוא אמצעי תחבירי לסימון שם עצם מסוים כבעל הקשר ישיר או עקיף (פרגמטי) לתוכן קיים בשיח. לדוגמה, במשפט: “הפרח הכחול נזרק לחצר”, משמש היידוע לציין שמדובר בפרח אחד מסוים, שהדוברים יודעים (או אמורים לדעת) שמדובר עליו. (מתוך וויקיפדיה) כשפטר גדול ייסד את סנט פטרסבורג הוא באמת תיכנן להוסיף יידוע […]

טראמפ סקיי אלפא

טראמפ סקיי אלפא

טראמפ סקיי אלפא, ספינת האוויר האימתנית שעגנה על גג הבית הלבן ועל גג מגדל טראמפ, כלי התעופה שאורכו אלף רגל אשר מגשר הפיקוד שלו נאם טראמפ בשידורי יו-טיוב ישירים מדי יום רביעי במהלך טיסתו מוושינגטון לניו יורק ומדי יום ראשון במהלך טיסתו מניו יורק לוושינגטון, הצפלין האולטרה יוקרתי – “ארמון […]

הסוואה

הסוואה

למרבה הפתעתם של רוב מכריי, בסיום כיתה ט’ מצאתי את עצמי בבית הספר לאחיות, בדרך להגשמת חלומה של אמי להפוך אותי לרופאה. בגדול לא היה אכפת לי היכן ללמוד – תמיד הייתי תלמידה מצטיינת, התחברתי בלי בעיה לאנשים חדשים. בדיעבד, מוטב היה להשקיע יותר מחשבה לגבי המהלך. הרי כמה שנים […]

רפאים בכל מקום

רפאים בכל מקום

קורבן נוגע ללב (פקעת של שומן ומיצים בְאוּשים), פליט חף מפשע הנמלט מן השלשלאות הכובלות (את ציפורניו החדות תקע בגרונו), לקורבן זה אנו מעניקים מחסה בבואו אלינו (גוף ערום, גוף פצוע, דם-אדם צונן). משימתנו לפתוח בפניו שוב את הדרך אל מובנה באחווה מוצנעת שלעולם תהא גדולה מדי למידותנו. במטבח אצל […]

חאג’ סאבור

חאג’ סאבור

חאג’ סאבור היה מנהיג הכפר דיסי. נדיב וחכם, פתר את כל הבעיות בכפר. בכל בוקר נהג לסור לבתי האנשים ולדרוש בשלומם. הדבר היחיד שממנו פחד היה העושר. אפילו כאשר פתר בעיות מורכבות במיוחד, סירב לקבל תשלום מהאנשים שעזר להם. הוא שאב מניסיונו כדי לעזור לאנשי הכפר בתכנון מחסנים ששימשו לאחסון […]

אסף שחם, Art Scholar, 2014

דבר דואר

אני חושבת על הדברים שוב. הלוך חזור אני עוברת אותם, אתה האהבה הגדולה שלא ביום שלישי, כשיצאתי מהבית לכיוון סניף הדואר, לא חשבתי שאראה אותך. יום לפני כן חיכה לי פתק שהודיע על דבר דואר שממתין לי בסניף יפו. קבעתי תור במערכת הממוחשבת, אני לא אוהבת להמתין שם, לא הקדשתי […]

ככה וככה

ככה וככה

אני יושבת לבד על הבטונדה שמאחורי מגרש הכדורגל של בית הספר, גבי שעון על הבטון החם, עיניי עצומות. אני חובשת משקפי ראיה. אין לי משקפי שמש, ובגלל זה העיניים שלי עצומות. אני לבנה וצנומה. אני סופגת אור ורואה חושך. קווים ירוקים וורודים עולים מתוך החושך, מתרוממים בקשת של חבל קפיצה, […]

אהרון פוגש בחורה ושוגה באהבתה תמיד

אהרון פוגש בחורה ושוגה באהבתה תמיד

א. לפני מתן תורה היה איש פוגש אישה בשוק, רצה הוא ורצתה היא – מכניסה לתוך ביתו וכולי ודי היה בכך. אבל מה נעשה, חשב אהרון, מה נעשה שאנחנו כבר אחרי מתן תורה ולא עוד אלא שאנחנו בצבא ואין לנו בעולמנו אלא ד’ אמות של עמדת שמירה ותו לא. הנה […]

מהפכות

מהפכות

הסכמות לא הייתי בטוחה בהבנה בינינו או איך דברים עומדים בין רוב האנשים, איך הם מגיעים להסכמות כמו לישון זה אצל זה, לשבת לאכול יחד, להיות אותו אדם יום-יום. אולי הגבר אמר משהו ואני אמרתי כן. ואולי לא אמרנו כלום. “זה מוזר כאילו?” אני אומרת. “מה מוזר?” הוא אומר. “שמתקיימת […]

אל קאבאליו

אל קאבאליו

יום מתחיל מצוין. המגפיים עוזרים לעמוד. אני צועד ברחוב יפו, נעמד מול “שמילוביץ’ מראות קריסטל”, מביט מאחורי הסיגריה במראה אובלית, רואה את האור מהבהב ואת המנצנץ של הסגריה. מפתח החנות בוקע שיר: “”Dream a little dream of me. צללית סוס צצה במראה. אני זז, הוא זז מולי אותו דבר. קצת […]

בואי אל התיבה

בואי אל התיבה

כמו הרבה ילדים אשכנזים גם תרצה ליבוביץ’ גדלה עם צמא עצום למגע. צמא לא מודע. לו נדרשה לדפדף באלבומי התמונות, ספק אם הייתה מבחינה בחסרון זרועות מחבקות של אמה. את אביה, אם הייתה תוהה על היעדרו, ודאי הייתה מנקה מאשמה בשל תפקידו כצלם. תרצה ליבוביץ’, שעמלה על כתיבת הדוקטורט שלה, […]

קאנטרי אנד איסטרן

קאנטרי אנד איסטרן

מדי פעם, לא לעתים קרובות מדי, הוא עדיין האמין שהמהפכה תתחיל ממנו. כמו שמדורה מתחילה מניצוץ יחיד. כמו שלפני מאות שנים מדורות שלחו את המסר המהפכני של יוֹס פְריץ מגבעה לגבעה, דרך עמק הריין כולו. האופטימיות שלו בעניין הזה היתה קשורה לקפה השחור החזק שהוא שתה בשעת בוקר מוקדמת במרפסת […]

תסמונת קנדה

תסמונת קנדה

אולי תאמינו לה ואולי לא. אולי הסיפור שלה יישמע לכם מופרע, מופרז. אבל אין לה מה להפסיד. לא שהיא חשבה אי פעם שהיא אחת מהאנשים האלה, שיש להם סיפור שמשתלשל כמו תג שם מהצוואר שלהם. שלום אני נעמה והגבר שהייתי אמורה להתחתן איתו נהרג בתאונת מטוס קל. אני נועם ואני […]

סחרחורת של הדם

סחרחורת של הדם

כמו בכל יום רביעי, בתום יום הלימודים החנתה עמית דנון, מחנכת י”א 3, את הפיאט שלה במרחק שניים-שלושה רחובות וצעדה במהירות אל הבניין, מול הרוח הקרה. כמו תמיד לא ידעה לכבוש מבט חטוף מעלה, מבט שממילא לא ראה כלום מבעד לחלון, וגם לא הצליחה לרסן את העלייה החפוזה מדי במדרגות, […]

שולף החרב

שולף החרב

1994 אני בוגר של האינתיפאדה הראשונה ולכן תמיד, כלומר מאז, נמשכתי לחרבות. כל הימים שבהם התרוצצתי בדהיישה לא חשבתי בכלל על הילדים שעמדו מולי בתוך האבק והבוץ או על מה שיכול לקרות לי. חשבתי רק כמה מטומטמים הרובים שהחזקנו עלינו, וכמה טיפשית הדרך שבה הגענו אליהם. האבולוציה של כלי הנשק […]

גְהַאצַ’ר גְהוֹצַ’ר

גְהַאצַ’ר גְהוֹצַ’ר

לא ניסיתי להתנגד כשהמשפחה החלה במאמציה לחתן אותי. כל הניסיונות הקודמים שלי בתחום הרומנטי עלו בתוהו. רק עם צִ’יטרָה הצלחתי להגיע לשלב של שיחות מעמיקות, וגם זה כבר נגמר. הנישואים של אחותי מַאלטִי הסתיימו בכישלון, כך שאמא נהגה משנה זהירות כשהגיע תורי. “בואו לא נסתבך עם עשירים”, היא אמרה. משום […]

חבר’ה טובים

חבר’ה טובים

האיש הקירח עם השפם אמר “נתחיל?”, ויערה הבינה שאין לה ברירה אלא להגיד “כן”. בחוץ חיכו עוד שלוש בנות, והאוויר היה חם בבניין הטמפלרי הקטן ליד הקריה, שאליו זימנו אותה. הבוחן אמר שהם צריכים לדמיין שהם בלובי בבית מלון, נגיד ברייקיאוויק, ושהיא, יערה, צריכה לשכנע אותו (הוא רק אמר ששמו […]

בסלוניקי

בסלוניקי

כשהגיע שלום גולדמן סוף סוף לימה של סלוניקי, היה נדמה לו שנפרע חובו. כמה דברים הבטיח – לכתוב מכתבים, לפקוד את בית הכנסת לפחות לקריאת התורה בשבת, לאכול כמו שצריך (על מנת שלא לגווע) – ובדבר לא עמד בהבטחתו. אך לים הצליח לבסוף להגיע. עודד את עצמו, והכסף השטוח מילא […]

פלסטיני בלונדון, לונדוני בפלסטין

פלסטיני בלונדון, לונדוני בפלסטין

סמיר נולד בעיר צַפָד. הוא היה ילד בימים של המלחמה ההיא, כשחצה את הרי הגליל ומדרונותיו מזרחה לכיוון דמשק. מאותו הרגע ועד היום לא שב לראות את הבית שעזב בילדותו. במחנה הפליטים הוא התחיל לצייר, על אפו ועל חמתו של המורה לערבית. ככל שגדל סמיר והתבגר, כך קטנה והתכווצה צַפָד, […]

פלסטיני בבית שאן

פלסטיני בבית שאן

החלטתי לערוך מסע אל בית שאן. כדי להכיר, לשמוע, לשוחח, לחשוף, להתרשם, וכדי לכתוב ספר על אנשיה בזמן הזה. “פלסטיני בבית שאן”, כך הצגתי את עצמי, וכך הציגו אותי בעיתון המקומי. פלסטיני שבא לבית שאן על מנת לכתוב על מה שאקרא לו בהמשך חשיפת השקר הגדול. יש האומרים שאנחנו נכנסים […]

ואני היהודי האחרון

ואני היהודי האחרון

בקיץ לוהט נסעתי לשם. הייתה שעת בין ערביים. קרני שמש חדרו מבין עצי האורן והאיקליפטוס בדרך אליה, לבית שאן. מזג האוויר היה חם ויבש. אחרי שחלפתי על פני כלא שאטה חשתי לפתע מועקה עמומה. הבחנתי מרחוק בדמותו של איש עומד בצד הדרך, הוא היה זקן ונופף בידו, נראה היה שזמן […]

תשעים ותשע אחוז

תשעים ותשע אחוז

הדוד אורי הוא מסוג האנשים שעליהם נכתבים סיפורים. באותם ימים הוא נחשב לרווק צעיר שאמר ועשה דברים שאיש לא העלה על דעתו. הוא נהג לספר איך שיחק בסרט גבעה עשרים וארבע אינה עונה ואיך התיידד במהלך הצילומים עם שושנה דמארי, אריק לביא וחיה הררית האגדית. פעם טען בלהט שירושה גדולה […]

עמונאל פייצביץ, ללא כותרת, 2015

ילדי הגטו – שמי אדם

המחברות הללו הגיעו אליי בדרך מקרה והיססתי רבות לפני ששלחתי אותן לפרסום בבית ההוצאה הביירותי “דאר-אלאדאב”. אודה על האמת, היסוסיי נבעו מתחושה מעורפלת של הערצה מהולה בקנאה ושל אהבה מהולה בשנאה. הכרתי אישית את כותב המחברות הללו, שהנו גם גיבורן. שמו היה אדם דַנּוּן או אדם דַאנוֹן. פגשתי אותו פעמים […]

מיכל בראור, ללא שם, מתוך הפרוייקט ציפורי טרף, ציפורי שיר, 2015

מכירה פומבית

אמי ואני ישבנו פנים אל פנים כפי שבעבר היו הנשים מסבות במסיבות התה. כעת לא נותר מהן דבר, למעט שתי כוסות פינג’אן קטנות ושולחן פלסטיק זול, מכוסה במפה סורית שרכש אבי בעמאן לפני שלושים שנה כדי שלא נבחין בעומק הקריסה הכלכלית. אמי ניסתה אט אט, בזמן שנראה כנצח, לקרב את […]

אורית סימן טוב, מלון פאלאס ירושלים, 2008

בית הכנסת הגדול בבגדאד

חלם בירושלים והנה עומד החכם בראש בית הכנסת הגדול של בגדאד, צְלַאת אֶל-כְּבִּירִי, ועל ראשו טורבן כעל ראשו של הבן איש חי בתמונותיו, וקהל אדירים של אנשים עומד לפניו להקשיבו, ובתוכם רואה הוא את אביו ואמו וסבותיו וסביו, עליהם השלום, וכל שאמר החכם באותו היום בבית הכנסת בירושלים אומר הוא […]

שיגעון בשניים

שיגעון בשניים

בית החולים “שערי יזראל” בלואר איסט סייד בניו יורק הוא מבנה גדול וסגור ללא חצר. שש הקומות חולקות מערכת אוורור אחת, שנושאת חיידקים מאגף לאגף. ברוב המחלקות ניתן לפתוח מעט את החלונות כדי לאוורר את החדרים, אבל במחלקה הפסיכיאטרית–גריאטרית החלונות נעולים מטעמי בטיחות. יש ימים שבהם המחלקה מסריחה עד כדי […]

אסתר שניידר, אף-על-פי, 2015

הבית האחר

קולה הצורם של הזקנה הכה בחלל האוויר. לרגעים הוא נשמע כמו הלמות תופים של תזמורת הצועדת ברהב הלווייתו של איש רם מעלה, או, לפחות, כמו צלצול פעמון היד העשוי מנחושת אשר הקפיא את הדם בחצר בית הספר באותם ימים, מבשר את תחילת הלימודים. קולה של הישישה קרע את מעטה השתיקה […]

מירב שין בן-אלון, הפסל בבן גוריון, 2015

נישואים נקיים

צפצופי מכונת הכביסה שסיימה לעבוד, העירו את בעלי והוא יצא מנומנם מחדר השינה “בוקר… מצטער. שאחליף אותך”? הכביסה בסופי השבוע היא בדרך כלל באחריותו, אבל אתמול הוא נשאר לעבוד עד מאוחר בבנק וחזר רק עם הרכבת האחרונה. כך שהיום החלטתי להחליף אותו. “אל תדאג. שומע? כיבסתי גם את החולצה הירוקה […]

שיחה

שיחה

סטלין והיטלר מתמקחים. הם יושבים ליד שולחן עץ קל קטן, על השולחן עומד נר כבוי, אור בוהק נכנס מהחלון. סטלין: אתה תהרוג 100,000 ואני אהרוג 500,000. היטלר: לא – אני אהרוג 1,000,000 ואתה תהרוג 75,000. סטלין: אתם תרצחו, אנחנו גם נאנוס. היטלר: אתם תאנסו, אנחנו בעיקר נרצח. סטלין: אני ארצח, […]

אם איני אלא מסע

אם איני אלא מסע

א. נחיתה למחרת היום שבו הוצאתי רישיון טיס המראתי לפנות בוקר לכיוון הים. משאלתי הדחופה לעזוב ולהשאיר הכול מאחור התממשה, לחרדתי, מעבר לציפיותיי – רצועת החוף התגלתה כקצה צוק, שמעברו מרבד עננים אינסופי. כאילו תזוזת הלוחות הטקטוניים – בזמן שאמור היה להימשך מיליוני שנים אך חלף בִּן לילה – הובילה […]

השעה הסגולה

השעה הסגולה

1. סוס מעוות, באחרית ימיו, משקיף על הכביש המהיר, שעליו שועטים עדרי מכוניות שכוחן כוחות סוס רבים. הוא אינו יכול לומר מה הוא חושב, אבל הוא בוודאי חש בפעימה הנובעת מן הכביש, לאין הפוגות; עצב מנקר בלבו; תחושת בזבוז של מי שנשא על גבו שנים על גבי שנים של עמל, […]

ריו שלך

ריו שלך

אחרי שבע שנות מגורים בחוץ לארץ אני מגיעה לריו דה ז׳ניירו בסוף דצמבר, באמצע הקיץ. הקירות והרהיטים בבית מסתתרים מתחת לשכבה של טחב. אלמלא העיגולים הירוקים ששרטטה הרטיבות הייתי מפקפקת בקיומו של פרק הזמן שמפריד בין העזיבה לחזרה. הריח החזק כמעט מבריח אותי, אבל אני מתגברת – ונכנסת. אני משאירה […]

אבנים וארטישוקים

אבנים וארטישוקים

1. אני יושבת עם חברה בקְלוֹזֶרי דֶה לִילָה במוֹנְפַּרנאס, והיא מספרת לי שני סיפורים. הראשון הוא על סבא שלה, שהגיע לתחנת הרכבת גָר דֶה ל’אֶסט בפאריס אחרי השואה שכל ארבעים ושניים בני משפחתו נספו בה. הוא היה רעב, אולי אפילו גווע ברעב, והתיישב במסעדת התחנה. המלצר הושיט לו תפריט והסבא, […]

מה האיש אומר

מה האיש אומר

איך שעלינו למונית הייתה לי הרגשה לא טובה. וזה לא בגלל שהנהג ביקש ממני בחוסר סבלנות שאחגור את הילד מאחור אחרי שכבר חגרתי אותו או בגלל שהוא סינן משהו שנשמע כמו קללה כשאמרתי שהנסיעה היא לרמת גן. אני נוסע הרבה במוניות וכבר רגיל לעצבים, לחוסר סבלנות, לעיגולי הזיעה מתחת לבתי […]