לשתות

אחרי המסדר הפכו השורות לטורים לקראת הצעידה לעבודה.
כשאנו ערוכות בחמישיות, הספיקה לנו פניית פרסה בַּמָקום כדי להיכנס לעמדת צעידה, נוכח השער, מוכנות ליציאה. אבל זה לא היה מהיר כל כך. היה עלינו להמשיך לחכות, לדרוך במקום.
הקאפואיות התרוצצו הנה והנה כדי לארגן כל אחת את הקומנדו שלה. הן ספרו אותנו חמש אחר חמש, וכשהגיעו למאה חתכו את הטור. כל קאפואית בָּצְעה את נתח כוח האדם שלה. בבוקר ההוא החיתוך נעשה בלב הקבוצה שלנו, כך שמקצתנו נשלחו לעבוד באתר הריסה, ואילו היתר היו במקום אחר. בערב, כשהתאחדנו במסדר, אמרה לי כרמן: "מחר נחזור לשם. הסתכלתי טוב על הקאפואית, אני יכולה לזהות אותה. העיקר שתישארי לידנו. תיזהרי שלא יחתכו אותך. יש שם מים."

כבר ימים ארוכים הייתי צמאה; צמאה עד אובדן שפיות, צמאה עד שלא יכולתי לאכול, כי לא היה לי רוק בפה, צמאה עד שלא יכולתי לדבר, כי אי אפשר לדבר כשאין רוק בפה. השפתיים שלי היו שסועות, החניכיים נפוחות, והלשון — כפיס עץ. החניכיים והלשון הנפוחות מנעו ממני לסגור את הפה, והוא נשאר פתוח כמו פה של חולת רוח, עם אישונים מורחבים ועיניים מזוגגות כמו של חולת רוח.
זה לפחות מה שאמרו לי האחרות, אחר כך. הן חשבו שאני משתגעת.
לא שמעתי כלום ולא ראיתי כלום. הן אפילו חשבו שהתעוורתי.
נדרש לי זמן רב כדי להסביר להן אחר כך שלא התעוורתי, פשוט לא ראיתי כלום. הצימאון מחק את כל חושיי.
בתקווה לראות שוב ניצוץ של שפיות בעיניי, חזרה כרמן ואמרה כמה פעמים: "יש שם מים. מחר תוכלי לשתות."

הלילה נמתח לאין קץ. הצימאון שאחז בי בלילות היה נורא, ואני עדיין תוהה איך החזקתי מעמד עד סופו.
בבוקר נתמכתי בידי חברותיי, עדיין אילמת, מזוגגת, תועה, הנחתי להן להוביל אותי — הן אלה שדאגו שאישאר לצידן, כי לא נותר בי שום רפלקס תגובה ובלעדיהן יכולתי באותה מידה להתנגש באס־אס או בערמת לבֵנים, או לחרוג מהשורה ולהביא עליי את מותי. רק המחשבה על המים פקחה את עיניי. חיפשתי אותם בכל מקום. מראה של שלולית או קילוח בוץ נוזלי הטריף את חושיי, והן היו צריכות להחזיק בי לבל אסתער על השלולית או על קילוח הבוץ. הייתי עושה זאת גם נוכח לועם הפעור של הכלבים.
הדרך הייתה ארוכה. היה נדמה לי שלעולם לא נגיע. לא שאלתי כלום, מפני שלא יכולתי לדבר. כבר מזמן חדלתי לנסות לצור מילים בשפתיי. סביר להניח שעיניי שאלו בחרדה, שכן חברותיי הרגיעו אותי ללא הרף: "אל תפחדי. זה הקומנדו הנכון. יש שם מים, באמת. תסמכי עלינו."
לבסוף הגענו. זו הייתה משתלה. "שותלים כאן עצים קטנים. אחרי ששותלים את העץ, משקים אותו. הוא מקבל משפך גדול של מים," הסבירו אלה שהיו כאן אתמול. ואמנם שורה של משפכים עמדה ליד באר. תכף ומיד רציתי לעזוב את השורה ולזנק לעבר הבאר. ויווה אחזה בזרועי בחוזקה. "חכי שהקאפואית תגמור לספור אותנו." כשתמה הספירה חילקה אותנו הקאפואית לצוותים. לא הייתי בצוות ההשקיה, וגם לא אף אחת מחברותיי. עלינו הוטל להעביר את העצים הצעירים אל הגברים, והם שתלו אותם. הייתי שבורה. בזמן שהחברות ניסו לעודד את רוחי, החליטה כרמן לקחת את העניינים בידיים. "תקשיבי לי. תעמדי בשקט ליד לולו. תתנהגי יפה, תהיי ממושמעת." היא דיברה אליי ברכות כאילו הייתי חולה.
"תעבדי. הנה, קחי את זה," והיא הניחה בידיי מין ענף, עץ צעיר ולו גבעול שברירי. "יש שם פולני ששואב מים מהבאר. זיהיתי אותו, הוא היה כאן אתמול. הוא ממלא את המשפכים. הבאנו מנת לחם שלמה, את רואה? בתמורה ללחם אני אבקש ממנו לשים שם מים, מאחורי ערמת העצים. אל תזוזי. ברגע שזה יהיה מוכן, אסמן לך. לא, אל תזוזי. אני מיד חוזרת." למרבה המזל לא היינו במקום שטוח וחשוף. היו שם פינות סתר ועיקולים, פה מאגר כלי עבודה, שם מחסן עצים, כך שלא היינו גלויות בכל רגע לעיני הקאפואים והאס־אס. נשענתי על ויווה, האחרות הקיפו והסתירו אותי, העמדתי פנים שאני עובדת. צעדתי יחד איתן ואותו עץ צעיר בידי, כי כוחי לא עמד לי להתכופף ולהניח אותו ליד תלם שבו המתין פולני כדי לשתול אותו. בקושי עמדתי על רגליי, ולא ידעתי מה אני עושה.
נדמה לי שאפילו תחושת הצימאון נטשה אותי. הייתי רדומה וקהוית חושים, לא הרגשתי ולא קלטתי יותר כלום.

כרמן חזרה. ויווה והיא וידאו שהשטח פנוי, וכעת אחזו כל אחת בזרועי והובילו אותי אל גומחה שנוצרה בין קיר לערמת השתילים שהיה עלינו להעביר. "קדימה!" אמרה כרמן והראתה לי את דלי המים. הוא היה עשוי מתכת, מאלה שמשתמשים בהם בכפרים לשאיבת מים מבאר. דלי גדול. מלא. ניתקתי מכרמן וּויווה וזינקתי אל דלי המים. עטתי עליו, ממש כך. כרעתי על ברכיי ליד הדלי ושתיתי כמו סוס, האף בתוך המים, כל הפנים שקועות בהם. אין לי מושג אם המים היו קרים — הם ודאי היו, שכן נשאבו רגע קודם לכן, וזה היה בתחילת חודש מרץ — לא חשתי לא בקרירות ולא ברטיבות על פניי. שתיתי, שתיתי עד כלות הנשימה, עד שלא הייתה לי ברירה אלא להוציא את הנחיריים מהמים כדי לשאוף אוויר. עשיתי זאת בלי להפסיק לשתות. שתיתי בלי לחשוב על כלום, בלי לחשוב על הסיכון שיתפסו אותי, שיכו אותי במקרה שאחת הקאפואיות תופיע. שתיתי. כרמן, שעמדה על המשמר, אמרה: "מספיק לעכשיו." שתיתי חצי מכמות המים בדלי. עשיתי הפסקה קצרה בלי להרפות מהדלי, שאותו חבקתי חזק בזרועותיי.
"בואי," אמרה כרמן, "זה מספיק." בלי להגיב — יכולתי לנוד בראשי, להרים את היד — בלי לזוז, שבתי ושיקעתי את ראשי בתוך הדלי.
שתיתי עוד ועוד. כמו סוס, לא כמו כלב. כלב מלקלק בלשון זריזה. הוא מקער את לשונו לצורה של כף כדי להעלות את הנוזל. סוס שותה. מפלס המים ירד. הטיתי את הדלי כדי לשתות את הסוף, כמעט שכבתי על הקרקע, והעריתי אל תוכי את תכולת הדלי עד הטיפה האחרונה, בלי לשפוך ולו טיפה אחת. רציתי להמשיך וללקק את דופן הדלי, אך לשוני הייתה קשיחה מדי. קשיחה מדי גם מכדי ללקק את שפתיי. ניגבתי את הפנים בידיים ואת הידיים בשפתיים.
"עכשיו את חייבת לבוא," אמרה כרמן, "הפולני צריך את הדלי שלו." היא סימנה משהו למישהו מאחוריה. לא אביתי להרפות מהדלי שלי. הבטן שלי הייתה כבדה כל כך שלא יכולתי לזוז. היא הייתה כמו חלק נפרד מהגוף שלי, כמו משא או חבילה שמישהו קשר לשלד שלי. הייתי כחושה מאוד. ימים רבים לא נגעתי בלחם שקיבלתי כי לא יכולתי לבלוע דבר בלי רוק בפה, ימים רבים לא יכולתי לאכול את המרק שלי, גם כשהיה נוזלי למדי, כי הוא היה מלוח והצית כמו אש את הכיבים שדיממו בתוך פי. שתיתי. כבר לא הייתי צמאה, אם כי לא הייתי משוכנעת בכך. שתיתי הכול, את כל המים שבדלי. כן, כמו סוס.
כרמן קראה לוויווה. הן עזרו לי לקום על רגליי. הייתה לי בטן ענקית. ואז, בבת אחת, הרגשתי שהחיים חוזרים אליי. כאילו התוודעתי מחדש לדם הזורם בעורקים, לריאות הנושמות, ללב הפועם. הייתי בחיים. הרוק חזר אל פי. הצריבה בעפעפיי התפוגגה.
כשבלוטות הדמעות מתייבשות, העיניים צורבות. אוזניי שבו לשמוע.
הייתי בחיים.
ויווה הוליכה אותי אל האחרות בזמן שכרמן החזירה את הדלי.
ככל שפי התלחלח, שבה אליי הראייה. ראשי נעשה קל שוב. יכולתי לזקוף אותו. ראיתי את לולו, שהביטה בי בדאגה, שהביטה בבטני העצומה, ושמעתי אותה אומרת לוויווה: "אולי לא הייתן צריכות לתת לה לשתות כל כך הרבה." הרגשתי שהרוק נקווה שוב בפי. כושר הדיבור חזר אליי. עדיין התקשיתי להניע את השפתיים. לבסוף עלה בידי לומר, בקול שנשמע מוזר משום שהלשון עדיין הייתה נוקשה, שכן עוד לא חזרה לגמישותה: "אני כבר לא צמאה." "הם היו טעימים, לפחות, המים?" שאלה מישהי. לא עניתי. לא חשתי בטעם של המים. שתיתי, זה הכול.
"ננסה לחזור מחר," אמרה לולו. "נצטרך לאגור לחם הערב," הוסיפה ססיל.
למחרת, מבולבלות בגלל המהומה שאחרי המסדר, לא הצלחנו להשתחל לקומנדו של השתילה. כבר לא הייתה לכך חשיבות.
הבראתי.
יש אנשים שאומרים: "אני צמא." הם נכנסים לבית קפה ומזמינים כוס בירה.

איבון פיקאר מתה
היו לה שדיים נהדרים.
איבון בְּלֵש מתה
היו לה עיני שקדים
וכפות ידיים מדברות.
מונט מתה
היו לה עור פנים נפלא
שפתיים חושניות
צחוק פעמונים.
אורור מתה
היו לה עיניים בצבע הלילך.
כל כך הרבה יופי ועלומים
להט והבטחה…
כולן אמיצות כמו גיבורי רומי העתיקה.
וגם איווט מתה
היא לא הייתה יפה במיוחד
אבל אף אחת לא הייתה אמיצה כמוה.
ואת, ויווה
ואני, שרלוט
בעוד זמן לא רב נמות
אנחנו, שלא נותר בנו שום דבר טוב.

מהדורה מקוונת | אפריל 2024
דימוי: רות פויירשטיין, פרט מתוך 'האגם', גרפיט על נייר, 28*21
באדיבות הוצאת עם עובד: מתוך אף אחד מאיתנו לא יחזור – טרילוגיית "אושוויץ ואחרי" (ספר שני-ידיעה חסרת תועלת) מאת שרלוט דלבו, מצרפתית: רמה איילון, הוצאת עם עובד, 2023