חיי אב

1

עיניים כחולות. אני רואה אתכן.
שפיק אליאס הגביה את ראשו, כאילו הגיע לשלב הסיכום. הוא סוקר את האולם, מבטו חולף על פני פרצופים מוכרים, על פני פרצופים לא מוכרים. שקט מוחלט, רועם, כמעט דתי; השמיעה דרוכה, כמו לפני פואנטה של בדיחה טובה. שפיק רוכן בפעם האחרונה לעבר המיקרופון. הוא אוחז בדוכן הכריזה בקצות אצבעותיו, נושם נשימה עמוקה ואז אומר:
– לסיום אני רוצה לצטט באוזניכם את המשפט שאבי נהג לחזור ולומר לי פעמים רבות: א-דוניא פאנייה ואל-זַמַן כבאס. כן, חבריי, בואו נהנה בערב היפה הזה, כיוון שהחיים האלה שאנו שקועים בהם הם מלכודת, מלכודת הכלולה בכלא הזמן.
שפיק נסוג צעד אחד לאחור. אפשר להרגיש שאיכות השקט משתנה. במשך רגע אחד ארוך, האנשים נראים מהוססים. שפיק מחייך, ואז פורצות מחיאות כפיים, ממלאות מיד את כל האולם, משולחנות הכבוד עד לירכתי היציע. סוף הנאום שלו שחרר אנרגיה מוזרה בקרב מאה האורחים המפוזרים בשתי הקומות של לה-טונדרה.
בעיניים מבריקות מהתרגשות, חיוך גא על השפתיים, שפיק קולט את החשמל המיוחד מאוד שמייצרות מחיאות הכפיים. הוא יורד מהבמה שמאחוריה רואים את הנהר, את גורדי השחקים של מרכז העיר, את צללית ההר, אולי גם את הצלב שמזדקר מעליו.
מלצר עובר בין השולחנות הראשונים והבמה, ומוודא שהאורחים מעריכים את המנה הראשונה שלה חיכו זמן רב. אישה יושבת אל אחד השולחנות שבשורה השנייה, אישה שנקרא לה רובי בְּרוּיַאר, שמלת הסטן האדומה שלה יוצרת השתקפויות מוזרות, והבעה של השתאות קבועה בפניה.
– המבטא של אביו של דודנך, הוא לבנוני או מצרי? היא שואלת.
אדוארד סאפי יושב לצד רובי. הוא אחד מגיבורי הסיפור הזה, אורח כבוד, אח, כמעט, של החתן. אדוארד לא עונה לשאלה של בת הזוג שלו. הוא מרוכז בצלחת שלו, מסיר בקפידה את עלי האספסת שמכסים את נתחי הבקר הדקים.
מקורו או טבעו של המבטא של אביו של דודנו אינו דאגתו העיקרית של אדוארד: הבשר הזה, הבשר האדום כל כך הזה, הכל כך, איך לומר, דביק, האם בושל בתנור, זה מה שמעניין אותו. אדוארד לא יודע כלום על קרפצ'ו.
רובי תוקפת שוב:
– אני אף פעם לא מבינה מאיפה הם באים, במשפחה שלך…
אדוארד היה רוצה להשיב "מהים התיכון", אבל זה רחב מדי.
כמכונאי בהכשרתו, וכנהג גרר עצמאי, הוא לא אוהב שמפעילים עליו לחץ.
רובי ברויאר יודעת להפעיל לחץ כמו שאף אחד אחר לא יודע.
אם השאלה של רובי מעייפת אותו, זה לא בגלל שאדוארד מסרב לדבר על המוצא של אבותיו. בדיוק להפך. הבעיה שלו היא שאת השאלה הזאת, רובי היא ששואלת.
מחר, אדוארד סאפי ורובי ברויאר יעברו לגור יחד בדירה המשותפת הראשונה שלהם: קומה ראשונה מטופחת בדופלקס בפרוור בגדה השמאלית, במרחק הטלת אבן מהנהר, הנהר הזה שרואים עכשיו את מימיו מנצנצים מאחורי הבמה באור היום הדועך. בתוך שבוע, אדוארד סאפי יבשר לרובי ברויאר שבכוונתו לעזוב אותה.
לו היתה חדת הבחנה, היא היתה מרגישה שהשקט של אדוארד מסתיר מצוקה.
אבל רובי ברויאר אינה חדת הבחנה, ואדוארד, שכבר לא יכול יותר, עונה לה:
– לבנוני, מצרי, זה אותו דבר.

2

שפיק אליאס נמצא במרחק מטרים ספורים מהזוג הזה שאנו יודעים עכשיו שימיו ספורים. הוא צועד צעד אחד מתוך העשרה שמפרידים בינו ובין קליאופטרה, אחד משלושת שולחנות הכבוד שסביבם יושבים קרובי החתן והכלה.
זה היה הרעיון של סוּ מֵכָּניק לתת לשולחנות שמות של הערים הראשיות בהיסטוריה של החתן והכלה, המילה היסטוריה משתמעת כאן במובנה הרחב.
מיהי סו מכניק?
בסדר, אבל חכו.
מיהו אדוארד סאפי?
בסדר, אבל חכו, חכו.
מיהו שפיק אליאס?
ובעיקר, מי מדבר אליכם?
שאלות, שאלות, שאלות.
הדברים פשוטים יותר בקולנוע.
במהלך התזוזה הקצרה הזאת, שמוערכת עכשיו בחמישה-עשר צעדים, שפיק עומד בעצם לראות בקצב מואץ את הסרט של חייו.
הסירו דאגה מלבכם: הוא לא ייתקל באחת מפינות השולחן, הוא לא ימות לפני סוף הערב. הים-תיכוני הזה לא יכול בשום אופן להיתקל בפינת השולחן: קליאופטרה אינו מלבני כמקובל באופן מסורתי; הוא עגול. לסו לא היתה ברירה. שלושת שולחנות הכבוד, קליאופטרה, שוֹנִיגֵן שבמרכז ואדיס אבבה, הם עגולים. כפירה. סו חיה רע מאוד עם הפשרה הזאת; זה פוליטי. בשביל מפיקת חתונות ברמה שלה, זה סיוט.
הגבר שדבריו פתחו את הסיפור הזה עומד אפוא לראות או לראות שוב, ליתר דיוק, כשהוא עובר בתוך זמן מקביל, את הסצנות הטובות ביותר של חייו. זה הסרט המועדף עליו; כמו רוב האנשים, שפיק אינו מתעייף מלערוך מחדש את אפיזודות המפתח.
היום, צריך להודות, ההזדמנות יפה מכדי לא להוסיף אפיזודה חדשה: חתונת הבן. שפיק הוא איש מסודר, הוא אוהב לאסוף את הזיכרונות ואת הדברים, למיין אותם, לקטלג אותם, לאפסן אותם בקופסאות, בתיקיות, במכשירים. אף שהוא זהיר וסטואיקן, הרגש מציף אותו, מחיאות הכפיים עושות את שלהן: הקולנוע הנפשי שלו מקרין את הדימויים ללא סדר. חוזי העבודה בשווייץ לפני מות אמו, השלג הראשון במונטריאול לפני מלחמת ששת הימים, המפרשיות על הנילוס לפני הקורניש של אלכסנדריה, החתונה של בנו לפני החתונה של אביו.
תחת חיוכיהם הזורחים של האורחים, שפיק אליאס מתכנן לגמוא את עשרת המטרים המפרידים בינו ובין קליאופטרה וקרפצ'ו הבקר שמחכה לו. בהליכה נמרצת, זו חצי מאה שבכוונתו לחצות שוב.
זה קורה מהר, זה לאט, זה נורמלי. הוא ממצמץ בעיניו, רגע אחד נמתח, הוא חש לפתע הרבה דברים.
אנחנו עכשיו במרכז לה-טונדרה, בשבעה ביולי 2007. אלא ששפיק התקדם כבר אל לב אי זעיר בחוף מבטחים עצום מידות, אי שעליו משתרעת עירו המאמצת, מחשבותיו מפליגות למקומות אחרים, לתקופות אחרות.
הוא צועד צעד אחד, ממצמץ, חש את החום היבש של מחוז הולדתו, ובעיניו הכחולות הבהירות כל כך נפגשים אור השמים של אלכסנדריה והכחול העמוק של הים, כאילו הצבע לא הצליח להתקבע.

3

השעה 20:43.
הסרט נפתח על נוף הים התיכון, שלֵו יותר מהרגיל. אתם שומעים אולי ברקע קולות של גברים בתרבוש משוחחים על מרפסת, אולי תבחינו בחשמלית שנכנסת אל מחטַת אל-רַמל, בתרגום מילולי תחנת החול.
שפיק אליאס מתרגם בראשו בעודו ממציא את הדימוי ואת הקול, כי הוא זוכר היטב שבגיל שלוש, הוא עדיין לא דיבר ערבית, רק צרפתית. הוא בונה מחדש את ילדותו האלכסנדרית, זו שבעלי זכויות היתר, האדונים הקולוניאליסטים הוותיקים, שהם המצרים ממוצא סורי-לבנוני, השַׁוַומים, יכולים עדיין להציע לצאצאיהם. הדברים ישתנו עם נאצר.
מיהם המצרים השורשיים?
הנובים? הקופטים? הערבים שהיגרו מחצי האי ערב בשנת אלף לספירה עם תחילת הכיבוש? העות'מאנים שבאו תחת מחמט עלי? ואם נסכים בנוגע למקור אתני אמיתי של המצרים הכי אמיתיים, אם נצליח להוכיח שאלה יותר מאלה הם שהגיעו ראשונים, ושאלה, לדוגמה, היו הנובים, האם הם, אפוא, יהיו היחידים שיוכלו לטעון שמצרים היא ארצם?
האם זו שאלה טובה? שאלה אמיתית?
גם אם חם בגדות הנילוס, האם אפשר להגדיר את המצרִים הכי אמיתיים כצמר טהור?[1]
שפיק משועשע מהמחשבה הזאת, שמגיחה ברגע שהוא נתקל באם כלתו, קוויבקית הכי אמיתית, צמר טהור, אפשר אפילו לומר נובית. היא יושבת לשולחן שוניגן. שפיק חושב על השם הארכאי, שַׁוַומים, שהמצרים השורשיים הלבישו על אוכלוסיות יוצאות חלק מסוים של הסהר הפורה. שפיק היה שַׁוַום. יוּסף בנו לא.
שפיק חושב שוב על ההיסטוריה של ארצו, אף שהוא יודע היטב שבגיל שלוש, גילו בתחילת הסרט של חייו, הוא צעיר מכדי להבין את ארצו, צעיר מכדי להבין את הסהר הפורה, צעיר מכדי להבין את המזרח התיכון.
באיזה גיל, אגב, מבינים את זה?

4

שַׁוַומים כי אבותיו של שפיק אליאס באו מבלד א-שאם, פרובינציה ששרטטו הח'ליפות ששלטו באזור במשך מאות שנים. השם של הפרובינציה הזאת, א-שאם, הוא מקור השם שוומים: יוצאי א-שאם, תושבי א-שאם.
שפיק יודע שמשפחתו, כמו משפחות של שוומים רבים, חיה במצרים כבר שני דורות, אבותיה נמלטו מהרדיפות של הנוצרים באימפריה העות'מאנית.
הוא מביט בעיניו הכחולות בים הרגוע מאוד, הוא רואה את החשמלית נכנסת לתחנה, הוא שומע, כמוכם, את הגברים בתרבוש.
זו ראשית חייו, התמונה מתרחשת באלכסנדריה שבה מתגוררת משפחתו של שפיק בדירה גדולה שהם שוכרים, במרחק פחות מקילומטר מהקורניש, בלב שכונת קליאופטרה. יוסף, אביו, ומרסל, אמו, מציעים לו, לבנם יחידם, את התענוגות הפשוטים ביותר: עוגה בשֶׁה דֵליס, גלידת שמנת אצל פַאיומי.
שפיק זוכר עדיין את שמות בתי העסק האלה. הגייתם ברוחו חמישים ותשע שנים מאוחר יותר מעוררת תחושות, מראות שהודחקו בזיכרונו. הוא מחזיק צמיד קטן מעץ שהביא משווייץ חבר של אביו, רואה אותו בכף ידו, שוב עולה באפו ריח היסמין שמבשם את הרחוב שבו נולד, עז, טהור, הוא שומע את אמו שרה פזמון של אום כלתום בזמן שהיא מסדרת את תיק הספורט שלו, שורכת את נעליו, יושבת בשמש הסלון.
הילד מוקף מכדי להבחין במה שמתקרב באותו חודש יולי ב-1952: הים התיכון גועש כאשר אל-מחרוסה,[2] היאכטה של המלך פארוק שזה אך הודח, מפליגה לקוט-ד'אזור.
הוא עושה צעד אחד נוסף, מתרחק מהבמה, ממצמץ בעיניו, חוצה את סף הזיכרון, שוקע באוקטובר השחור, מלאו לו שש שנים.
במשך חודשים, הוריו מבשרים לו בהתרגשות שבקרוב תהיה לו אחות קטנה, אח קטן, וזה יהיה בשביל אביו ואמו נס אמיתי.
רופאים שקיבלו את הדיפלומות שלהם באירופה ושבו לא מזמן לאלכסנדריה מיישמים הליך רפואי חדש, שמאפשר לטפל סוף-סוף בבעיה של הרחם שמונעת מאמו לשאת את הריונותיה עד סופם.
הוריו איבדו את מניין ההפלות, שתיים לפני הולדתו, שלוש מאז שבא לעולם, הם כבר לא יודעים בדיוק.
אמו לא מצליחה להישאר בהיריון.
שפיק מבין שאם הוא בעולם, אם הוא קיים, אם הוא יכול להתקדם כשהוא נד בין שתי תקופות לעבר שולחן הכבוד במאה העשרים ואחת, זה מפני שאמו, במצרים של ילדותו, שבה הגברים חובשים תרבושים, שבה טועמים מיני מאפה על הקורניש, אמו נותרה שבעה חודשים ברציפות רתוקה למיטתה; זה מפני שאמו, יא אומי יא חִלווה, חדלה במשך שבעה חודשים לחיות את חייה, אללה ירחמכ.
מה היה טבעה המדויק של הבעיה הרפואית שלה?
שפיק אליאס זוכר רק ביטוי אחד, להרים את הרחם, שהוא הרבה לשמוע אחרי הטרגדיה. הוא לא יודע גם היום מה זה אמור לומר, הוא מעולם לא שאל רופא מיילד, גם לא כאשר אשתו היתה בהיריון עם בנו.
כיצד אפשר להסביר שהשמחה שחשים בציפייה לילד שני מובילה אישה צעירה כל כך אל הקבר, מהמיטה הזוגית אל מנוחת עולמים? איך אפשר לקבל את העובדה שאמו לא עמדה במילתה, היא שהבטיחה לשוב הביתה למחרת ההליך הרפואי?
זה מעלה שאלות רבות מדי.
הים-תיכוני כבר לא מבחין בדברים מנקודת מבטו שלו, הוא רואה מלמעלה סלון חשוך מאוד, חלונות מואפלים. כמה דודות מקיפות אותו, לבושות שחורים. הן מבשרות לו את הבשורה העצובה מכול, המכרעת ביותר בקיום שלו: אמך מתה, יא שפיק, אמך עלתה לשמים. מכאן ואילך הבתולה מריה תהיה אמך. יא אומי יא חִלווה, אללה ירחמכ.
אמי, אמי היפה כל כך. מי ייתן ונפשך הופקדה בידי האל.

5

לשפיק כואבת הבטן. הדלקת, מצעירותו, מכרסמת בדופן המעיים שלו, כפי שהיא מכרסמת בדופן המעיים של בנו. אף על פי כן הוא מתקדם בנחישות, עושה צעד נוסף לעבר קליאופטרה, ואז ממצמץ. הוא אוחז בידו של אביו, זה האביב שבא אחרי מות אמו, הילד משתתף בחתונה.
שפיק לובש חולצת משי וחליפה קטנה ולבנה התפורה למידותיו, הוא מתעב את מגע המשי על עורו, הוא עדיין זוכר זאת, מאז לא לבש משי אף פעם. החתונה הזאת ששפיק משתתף בה אינה של בנו אלא זו של אביו, החתונה הזאת שיאמרו שהיתה חפוזה מדי אבל מעולם לא בפניו.
בעודו מתקדם בלה-טונדרה, שפיק מתקשה להבין בבהירות מה בדיוק קרה שם, זה רחוק, זה כואב ובעיקר זה חסר תוחלת; לאישה הזאת שאביו לקח לו לאישה, שישה חודשים אחרי מותה של מרסל, הוא קורא אמא, הוא קרא אמא, היא היתה אמו.
המתיחות במצרים בשיאה. השלטון החדש של נאצר מתקרב לנקודת האל-חזור ביחסיו עם הכוחות האירופיים השוהים עדיין במצרים. הקרע עומד להתרחש.
בתוך כמה חודשים תפרוץ המלחמה הראשונה מתוך שלוש שהים-תיכוני יחווה, שלוש מלחמות שיעמידו את השוומים במצב בלתי אפשרי, אירופאים מדי בעיני המצרים השורשיים כדי להוקיע באמת את הכוחות הקולוניאליסטים, מצרִים מכדי שתימצא להם, כמו למתיישבים, ארץ מקלט, מקום לחזור אליו לפני ההתלקחות.
שפיק שומע עדיין את אביו במטבח, בערב אחד של חודש יולי גורלי, אומר לאשתו השנייה: המוצא שלנו מונע מאיתנו את הזכות להיות פטריוטים. הים-תיכוני זוכר עם זאת את גאוותו של אביו כאשר ב-26 ביולי 1956, ארבע שנים בדיוק לאחר התפטרותו של המלך פארוק, נאצר משתלט על תעלת סואץ ופותח בתהליך ההלאמה וההחרמה של רכוש השייח', מאז המאה ה-19, לתעשיינים אירופאים. הגאווה הזאת של אביו הופכת עם זאת לחשש, ככל שכולם מבינים את הסכנה האורבת להם.
גם אם עדיין לא מלאו לו שבע שנים, גם אם מבצע סואץ, כפי שמכנים זאת לפעמים, ארך תשעה ימים בלבד, שפיק שומר בזיכרונו כל פרט, כל אירוע, כל רגע של פחד ומתח במלחמה הראשונה הזאת, את הצבע הכחול שבו כיסה אביו את החלונות כדי למנוע ממטוסי הקרב להבחין באור, את השיר ששרו כל השכנים בזמן שעסקו במשימה הזאת, את שקי החול לפני הכניסה לבית, את המקלטים התת-קרקעיים שאליהם יורדים כדי להתגונן מפני התפוצצויות הפגזים, את הרעש והאש של ההגנה האווירית המצרית שיוצרת פרבולות של אור בשמי אלכסנדריה.
המלחמה הזאת פרצה בסוף אוקטובר. צרפת, בריטניה וישראל פתחו במבצע מוסקטר. המטרה: להפיל את נאצר מהשלטון ולקחת בחזרה את התעלה. הכוחות האירופיים הורו לנאצר להחזיר לידיהם את התעלה, אבל הראיס דוחה את האולטימטום. בעקבות זאת: גל הפצצות צרפתי-בריטי במטרה לכופף את זרועו של נאצר.
העולם השתנה. למרות הניצחון הצבאי של הפולשים, בריטניה ואחריה צרפת נאלצות להסכים להפסקת אש, לכודות בין בעלת בריתם האמריקאית, שביקשה לבסס את השפעתה באזור, ובין איומי הגרעין של הסובייטים, שהיו מאז ואילך בני בריתו של נאצר.
שפיק צועד צעד נוסף לעבר קליאופטרה, רואה את יוּלַנְד סאפי, אשתו לשעבר, אם בנו. היא שקועה בשיחה עם נתיניה, שולטת ללא בושה על אדיס אבבה. כל הראשים מוסבים אליה. סביב לשולחן בני משפחתה כמובן, אחיה נביל בכיסא גלגלים, דודה אחת מפיירפונד ושני דודנים שהגיעו מביירות לרגל האירוע, אבל גם המקבץ הכנוע של שכנות סמרטוטיות מלבנון הקטנה, שבהזדמנות הראשונה היגרו לארצה של זו שלכבודה כוננו, יום אחר יום, את משמר המקורבים. שפיק חייב להודות בכך, וגם אתם: יולנד נראית גאה בשמלת הקרפ המלכותית שלה.
איך הם הגיעו למצב הזה?
חמש-עשרה שנים של מלחמות במשפחה, שלושה משפטים, מאה אלף דולר תשלומים לעורכי דין… כיצד לא השכילו להגיע להסכמות, להשאיר מקום לדיפלומטיה, בשעה שהסכסוכים הגדולים ביותר מגיעים בסוף לפתרון?
שפיק נזכר באנקדוטה הזאת: זה קָנָדי אחד, לסטר ב' פירסון, שיארגן את חיל המשלוח הראשון של הכומתות הכחולות[3] במצרים, והיציאה הזאת ממשבר דיפלומטי תעניק למשטר של נאצר, למרות תבוסה צבאית משפילה, ניצחון דיפלומטי, שהשלכותיו יתבררו כחמורות על מצרים רבים שהיו בני מהגרים.

6

את ההשלכות האלה שפיק אליאס זוכר טוב יותר מהמלחמה עצמה, כיוון שהסיוטים של ההיסטוריה רודפים את משפחתו. שנה בקושי אחרי מות אמו, שפיק בן השבע צריך לעזוב לתמיד את הים התיכון, אביו נאלץ להעביר את משפחתו מאלכסנדריה לקהיר.
מדוע לעבור ככה עם ילד קטן חולה, עם נישואים שניים שבקושי מומשו, אחרי שנה של סערות שרק מהן כבר קשה להתאושש? אתם שואלים את השאלות הנכונות. חִשבו על עבודה, חִשבו על צורך: במשך כל אותן שנים, יוסף עובד בחברת תרופות שוויצרית, שיש לה חברות-בת בארצות רבות, בהן מצרים. הסניף המצרי הזה של החברה הוא בבעלות צרפתים שהתיישבו בקהיר. אלא שהמלחמה, מבצע סואץ ב-1956, הפכה את הממשלה לעוינת באופן פעיל כלפי כל מה שבא מצרפת, מבריטניה, מישראל. זה יהיה אותו דבר ביחס לאנגלים ולצרפתים. מאוחר יותר, בתורם, זו תהיה מנת חלקם של השוומים.
כשהממשלה המצרית משתלטת על החברה שבה עובד אביו ומגרשת את הבעלים, שפיק חייב כמובן ללכת לקהיר בעקבות מי שאמור לתאם את המעבר הרגיש של החברה בהליך ההחרמה שעליו הכריזה הפקידות הממשלתית.
יוסף, בנו ואשתו החדשה עוזבים את אלכסנדריה, בלב כבד.
בשעה 20:44 אישה צעירה, כולה חיוך, חולפת בסערה לפני שפיק, בדרכה לקליאופטרה.
מדובר במרים, עלמת הכבוד. אתם צריכים לראות את הפנים שלה, את החיוך שלה, את הפנים שלה ביום הזה; גם היום, הזיכרון הוא בלתי נשכח: פיסת שמש. ברגע שבו מתרחשת הסצנה, מלאו לה לא מכבר עשרים ושמונה אביבים. וירז'יני לוורובסקי, הכלה, מחשיבה אותה לאחות. אוהבים אותה, היא חלק מהמשפחה. זו מרים, זו מִים, זו החברה הוותיקה ביותר של וירז'יני. הן הכירו באמצע שנות השמונים, בחצר בית הספר נוטר-דאם-דה-גראס. הבוקר עמד בסימן אירוע נדיר בחייו של ילד. ציפור מתה. קברו אותה. והיום, בבוקר החתונה, בחמימות הנושבת של בוקר בין חברות מאז ומתמיד, בין כלה ועלמת כבוד, היו להן כל הסיבות לחשוב על זה שוב, גם אם לעולם לא תדעו מדוע.
בשעה 20:44, כששפיק אליאס רואה את מרים, אישה צעירה מודרנית, יופי לבנטיני, הוא פורש לקראתה את זרועותיו, שפיק אליאס, פה, שם, מתרגש מהמחשבה שהחברה הכי טובה של בנו וכלתו היא האישה הזאת שהמוצא שלה אינו רחוק משלו, משפחתה של מרים סבלה, במשך שלושת העשורים שקדמו להגליות שלהם, מאותן סכנות, מאותן מצוקות, מאותן מלחמות כמו משפחתו של שפיק.
הוא אגב התעקש, כשרשימת המוזמנים נמסרה לאישורו, שאביה של מרים, זה שנלחם בפלוגת צנחנים של צה"ל שהיתה פרושה בסיני, יהיה ברשימת האורחים. בנו, שלא מחמיץ אף הזדמנות, אמר לסוּ שהשולחן שלו יהיה ירושלים. שפיק טלטל את ראשו ונאנח.
מרים מתקרבת לשפיק ונושקת על לחיו:
– אהבתי את מה שאמרת על קדושת הנישואים. אביך התחתן פעמיים, כמוך? ונכון שמשמעות השם שלך בערבית היא "חתונה"? זה מטוראאאףףף!
– כן, מימי יפתי, "שמחה" או "חתונה", גם אם לא תמיד אלה מילים נרדפות! תגידי, אני לא רואה את אביך?
– הוא השתתף בטקס בכנסייה אבל לא יכול היה להצטרף אלינו למסיבה, סלומון חוגג את בר-המצווה שלו.
– מעלֵיש, זה לא נורא, יהיו לנו הזדמנויות אחרות להיפגש. הצילום שלך עם החתן והכלה, לפני הפסל של סן-ז'וזף, יהיה נהדר!
– ידעת שאני הכרתי ביניהם?
– מי לא יודע את זה! לעומת זאת, כולם יחשבו שווירז'יני כיוונה במיוחד אלייך את זר הפרחים! רוצה לשמוע עצה, יא מרים? תתרחקי מיולנד, אם לא כן היא תחפש לך חתן החל מהערב הזה!
לפני שנפרד ממנה, שפיק מחבק את מרים, כלומר מנשק אותה על לחייה, מחווה לבנונית הכרחית, שלוש פעמים. לכבוד מסיבת החתונה, מרים בחרה שמלה בצבע זעפרן מבד מלמלה שקוף. שפיק מביט בה בעודה מתרחקת, לבו מתרחב שוב למראה וירז'יני, שכולה מחויכת בשמלת התחרה הלבנה שלה. איזו שמחה, כן, לראות את וירז'יני ומרים חיות יחד את הרגע הייחודי הזה. שפיק מקווה שהרגע הזה יימשך לעד, שהאהבה תימשך לעד, שהחברות תימשך לעד, ושיוסף לא יצטרך גם הוא להוסיף על שמחת הנישואים פרידה ומיטה שנייה.
פעמיים זו חזרתיות. שלוש פעמים זו מסורת, או קללה.
שפיק מקווה שהדברים יהיו פשוטים יותר בשביל בנו, שהחיים יהיו קלים, אבל הוא יודע גם שבשביל יוסף זה מסובך. עם חוסר השקט הקבוע שלו, קשה לו עם סדר הדברים, עם פני השטח שלהם, עם התהפוכות שלהם, עם התוכן שלהם. רוצים דוגמה? את השמלה הזאת שבה מרים מתרחקת, טובלת באש היום הדועך, יוסף, בשקט הטרגי של אֵבל קרוב, אֵבל על מותה של מרים, יוציא משקית הכיסוי שלה שבה שמר אותה הזוג הטרי. בנו של שפיק יאחז בה זמן רב בין אצבעותיו, רואה את האורות הישנים של הערב הזה שבו אתם לוקחים חלק מבצבצים מתחת לאריג המלמלה.

7

שפיק עושה צעד אחד, מתעשת תוך כדי תנועה, התמונות חוזרות: הוא רואה עצמו עדיין ילד, עובר לגור עם משפחתו ליד כיכר רעמסס בקהיר, לפני תחנת הרכבת שמעליה מתנוסס פסל ענקי של פרעה רעמסס השני. הוא רואה עצמו ביומו הראשון במסדרונות סנט-ז'אן-בפטיסט דה לה סאל, המוסד הקהירי של מסדר האחים של בתי הספר הנוצריים.
הוא חולף במהירות על השנים הקשות של ילדותו, השנים האלה שעומדות בסימן השיגרון, המינונים הראשונים של קורטיזון, כאבי הבטן האיומים שבמשך זמן כה רב הסיבות להם ייוותרו לא ידועות, כאבים שנגדם עדיין לא היו בשימוש עירויים של אימונו-מודולטורים שנותנים היום לבנו. התפוח לא נופל רחוק מהעץ. המחלה. פעמיים, גם זה, לפעמים, קללה.
שפיק מדלג על עשור של סבל ילדי ומוצא עצמו מול עצמו, בן שמונה-עשרה, על ספו של עתיד לא ודאִי. כמו מרבית השוומים, הוא משכיל, מדבר את השפות הנכונות, מכיר את האנשים הנכונים. הוא מבלה בנשפי החברה הגבוהה שנערכים בפרוור העשיר הליופוליס, בחגים במרכז התרבות הצרפתי, במסיבות הגן בגינות של שגרירים זרים בזמאלק.
הוא נפתח אל העולם, ולא נדיר, באותם קיצים באלכסנדריה, שהוא מחזר אחרי צעירות אירופאיות שמתענגות על מנעמי חוף סן-סטפנו.
השנים האלה הן הזירה של התנסויותיו הראשונות, שהובילו אותו לגלות קהיר אחרת, אלכסנדריה אחרת: הערים האלה שחשב שהכיר על בוריין גדלות ומתרבות לערים מקבילות, למסלולים אינטימיים, שבהם נקודות הציון המעניינות לפתע אינן עוד אי פרעה או הפירמידות של גיזה אלא דירת רווקים זו או אחרת, חצר פנימית מסוימת בביתו של חבר מסוים, בר מסוים שבו בוהק הלילה. אם הוא זוכר נכון, בתקופה זו לוקח אותו אביו בפעם הראשונה לקונצרט החודשי של אום כלתום. החיבור של שפיק ושל אביו לאום כלתום חזק, הזמרת היא דוגמה לחוסן נפשי, ובמשפחה הזאת מעריכים חוסן נפשי יותר מכול.
אל תתלונן, יא שפיק, יש לך את הים והשמים, והחיים טובים יותר אם אינך מתכחש לסבל.
יום אסל, יום בסל. יום של דבש אחרי יום של בצל.

8

זהו בוקר בחודש יוני ככל האחרים. זהו בוקר שבו, לפני פרוץ האזעקות, שפיק טרוד בבעיות שבשגרה: להצליח בבחינות בפקולטה להנדסה. דאגות מיידיות שאינן מעוררות פחד ובהלה.
היחסים שבין שתי האויבות הוותיקות, מצרים וישראל, מידרדרים לשפל המדרגה והאש, בקרוב, תתפשט בגדות הנילוס.
המשגיחים באוניברסיטה צועקים על כולם לצאת מהאוניברסיטה ולחזור הביתה. שפיק חוצה את גשר זאכֵר בחברת חבריו ועשרות סטודנטים שאינו מכיר. הם יודעים שהגשרים הם המטרות האסטרטגיות הראשונות, ואימה שעדיין אצורה בקרבם חולפת בהם כמו גל של הלם אילם. הם נכנסים לזמן המושעה של המלחמה. האוניברסיטה תהיה סגורה במשך כמה שבועות. שפיק נזכר ברגעים שהתארכו ובהלם ממה שמתרחש מהר כל כך, עד שהכול מאוחר מדי, חסר תקנה, ממוטט. המלחמה תימשך שישה ימים אבל השלכותיה עדיין נוכחות, חצי מאה אחר כך, בעוד הבן שלו מתחתן, בעודכם קוראים ב-2019, ב-2033, ב-2046, באתר האינטרנט של גרנטה, את הסיפור הזה.
אבל אם שפיק זוכר טוב כל כך את המלחמה הזאת, זה גם משום שהיא מסמנת נקודת שבר ביחסים בין השוומים ובין מצרים מולדתם.
שפיק זוכר את האווירה ששררה ברחובות קהיר, את ערב ההפצצות הראשונות, את ההיסטריה של הקהירים שירדו לרחובות כדי לחגוג את הניצחון אחרי ששתו עד תום את דברי התעמולה של הרדיו הלאומי.
אביו מאזין מדי יום לתחנות רדיו זרות, רדיו מונטה-קרלו, ווֹיס אוף אמריקה, רדיו ביירות, קול ישראל, הבי-בי-סי, כל ערוצי התקשורת האלה שמשדרים מאנטנות של גלים קצרים.
תחנות הרדיו האלה מציגות, למגינת לבם של המתחסדים, תמונת מצב קטסטרופלית של צבא מצרים: מחצית מחיל האוויר מושמדת בתוך כמה שעות, המדינה נכנעת ללא התנגדות, הישראלים משלשים את שטח ריבונותם בתוך פחות משבוע.
תחושת ההשפלה עדיין בוערת בשפיק. בעודו מתקרב אל שולחן הכבוד שלו, מחבק את אשתו השנייה שנוטשת את מקומה בקליאופטרה ומצטרפת אליו כשהיא מקפידה, אתם ודאי מנחשים, להיות בטווח הראייה של יולנד, שפיק מנסה להרחיק ממחשבותיו את המועקה הפטליסטית של הפוליטיקה, שהמלחמה, אמר מומחה צבאי גדול, היא המשכה באמצעים אחרים; במזרח התיכון, במשך כל שנות ילדותו של שפיק, אפשר לומר ביתר פשטות: המלחמה היא המשכה של המלחמה.
המחסורים הקטנים מגדירים אף הם את מהלך הימים: מצרים, שמאז משבר סואץ מתקשה להזרים לקופתה די מטבעות זרים, היא מעתה ארץ שבה אפילו בעלי זכויות היתר צריכים להסתפק במועט, מצרכי היסוד מוקצבים במשורה.
בעודו צועד לעבר קליאופטרה, ורואה את המלצרים אוספים צלחות מסוימות שבקושי נגעו בהן, הוא מחליף קופון בעוף שנלקח מדוכני אחד הקואופרטיבים הממשלתיים, הוא מביא אותו לאביו שיכול לשמחתו להכין את הסעודה החגיגית של יום ראשון אחר הצהריים, המלוח'יה הטקסית. זה מרק ירוק: פיסות עוף, אורז, תערובת של מרק עוף ומלוח'יה, הצמח הזה שקוראים לו מלוכיה נאכלת, בצלים בחומץ, לחם קלוי.

9

ביום שבת אחד אחר הצהריים באוקטובר 1973 שפיק יוצא מהמעבדה שלו בקהיר, ומתלווה לחבר ללימודים שבדרכו לשגרירות קנדה, הסמוכה לכיכר תחריר, שם הוא צריך לקבל אשרת שהייה.
פגישתו של החבר מתארכת, אז שפיק מחליט להדליק את הרדיו-טרנזיסטור, בתקווה שהסוללה לא מתה: יומיים קודם לכן, אביו והוא העבירו את הערב באי ג'זירה, שרועים על הדשא שלרגלי מגדל קהיר, בהאזנה לקונצרט של אום כלתום.
הוא פותח את הרדיו על תחנת סַאוּת אל-ערב. בשעה 14:15 החדשה מתפרצת: היחידות המצריות, תחת פיקודם של סאדאת ומובארק, יזמו כיבוש מחדש של סיני, והצליחו כמה שעות לאחר מכן לחצות את התעלה, לפרוץ את קו בר-לב. הוא לא ממתין להיסטוריונים, שילמדו אותו מאוחר יותר שמתקפת הפתע הזאת של המצרים נגד ישראל התרחשה בעיצומו של יום כיפור. הוא מכבה את הרדיו. דלפק קבלת הקהל של השגרירות פנוי מאדם. הוא מקבל את ההחלטה החשובה ביותר בחייו. המלחמה הזאת היא האחרונה שיעבור במצרים. הוא קם, צועד צעד אחד, ועוד אחד, מברך את הפקידה בצרפתית הכי טובה שלו. מפה לשם, מהשיחה הראשונה שלו בדלפק הקבלה ועד ה-landing שלו, בלי להבין כיצד, הנה הוא יושב בבואינג 747. שפיק מהגר לקנדה.
כשהוא מגיע לקליאופטרה, לפני שהוא חוזר למקומו כדי לאכול את הקרפצ'ו שלו, הוא סוקר את האולם: הוא מופתע שאינו רואה, בשום מקום בלה-טונדרה, את בנו.
החתן לא כאן.
לרגע קצר, הדאגה משתלטת על שפיק, החשש הזה שכוסס בכל הורה. הוא חושש שקרה משהו. הוא שולח מבט לכיוון אדיס אבבה, מסמן בראשו ליולנד, אמו של יוסף, שלא נראית מודאגת. כל חייהם, הם ידאגו באופן שונה לבנם. היא חששה מפרצי האוויר, מההזעה המוגזמת, מההרכב התזונתי. הוא דאג למסלול של בנו בעולם הגדול, להצלחתו בלימודים, להשגת משרה טובה. הם טעו, הם צדקו.
שפיק מהסס: הוא דמיין שבנו ימתין לו ליד קליאופטרה, לקול מחיאות הכפיים, כדי להודות לו על נאומו, על דבריו, על נוכחותו.
הוא מתכונן להתיישב סוף-סוף כאשר חוזרת למוחו הפרידה שלו מאביו שלו, בנמל התעופה בקהיר, שלושים שנה קודם לכן. לאחר מכן הוא חושב שוב על הגעתו למונטריאול, על החרדה הלופתת אותו בשל העובדה שיש לו בכיס רק שישים דולר, על ירידתו מהמטוס. מהר מאוד הוא ימצא עבודה, מתישה, משעממת. מתוקף תפקידו כמהנדס כימאי, הוא מפקח על המכולות שנכנסות לנמל. תנאי העבודה לא נוחים, הוא נאלץ לעתים קרובות לעבוד בלילות, ספינות המשא עוגנות ברציפים במשך עשרים וארבע שעות ביממה. בשבוע השני שלו הוא מועד במכולַת סוכר וסודק את הגולגולת. דם נוזל על עיניו. הוא בן עשרים ושש. ויום בצל בא אחרי יום דבש.
חודש לאחר מכן, בקור הלח של נובמבר, הוא מקבל מברק מחבר, אביך נפטר אלכסנדריה סידורים נעשו נוכחות מיותרת אמך אוקיי מכתב יגיע

שפיק מעיף מבט לכיוון ירכתי האולם, מחפש את עיני יוסף, אבל התמונות מאיצות, מסיגות אותו לאחור: הוא רואה את בנו, בין זרועותיה של אשתו הראשונה, בבית החולים רויאל-ויקטוריה, מכורבל כנגד יולנד סאפי, יוסף שזה עתה נולד. השעה אחת בבוקר. הזמן מתכווץ אל תוך עצמו, הכול חוזר: הטפט הירוק והאדום בקומה הראשונה של ביתם הראשון בקרטיירוויל, הבקרים שבהם יוסף, זקוף על הסיר שלו, מתבונן בו מתגלח, הקיצים שבהם בנו ארמונות חול בחופי ניו ג'רזי, פגישתו עם יולנד בלבנון הקטנה, יוסף ואדוארד יוצאים מתא, בלי שרוכים לנעליהם, יוסף הילד משחק בתפקיד יוחנן השליח בהפקת תיאטרון בבית הספר היסודי הקתולי שלו, בעוד שעכשיו, לנגד עיניכם, שפיק מתיישב לבסוף אל קליאופטרה, חוגג את נישואי בנו. הוא רואה עצמו נראֶה, נסער ממערבולת התמונות. הוא פושט את הז'קט שלו, מתרווח בכיסאו ומרים את ראשו. עיניו נוצצות בכחול לא מציאותי.
שפיק מסתכל לכיוון שוניגן, יוסף לא שם. וירז'יני, קורנת, מחייכת אליו חיוך ממתיק סוד. האולם רוחש צחוקים ושיחות.
הלילה מתחיל לרדת, השעה 2:44 ושפיק אליאס פארח מסובב סוף-סוף את ראשו לעברי, בצד הנגדי של לה-טונדרה, ליד גינת הפרחים, בדיוק ברגע שבו אני סוגר את רוכסן החנות וחוצה את דלת הזכוכית הגדולה.

גרנטה 10 – חללי מבוכה | חורף 2019
מצרפתית: עמית רוטברד
דימוי: כרם נאטור, I will keep on watching over you , 2017, ציור דיגיטלי, 50*50ס"מ

[1] pure laine, בתרגום מילולי: צמר טהור. בצרפתית הביטוי מתייחס לאבות הצרפתים-קנדים המקוריים.

[2] בערבית: המוגנת. אל-מחרוסה, שנבנתה במספנות בבריטניה ב-1863, נחשבה ליאכטת-על, ושימשה במשך שנים כיאכטה המלכותית של מצרים, ולאחר מכן כיאכטה הנשיאותית. היאכטה נשאה שלושה שליטים מצרים אל גלותם בחו”ל, ונחשבת כיום ליאכטת-העל העתיקה ביותר והתשיעית בגודלה בעולם.

[3] כוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות. גוף צבאי, משטרתי ואזרחי שתפקידו להשכין שלום בין מדינות.