"אני עצמי, גם אני רוקדת" – השירים של חנה ארנדט

סֵפֶר זֶה מְבָרֵךְ לְשָׁלוֹם מִמֶּרְחָק,
הַנַּח לוֹ לִהְיוֹת לֹא נִקְרָא;
קִרְבָה מִתְקַיֶּמֶת גַּם בְּמֶרְחָק,
מֵאָז וּמֵעוֹלָם כָּךְ הָיָה.

חנה ארדנט הייתה אחת מההוגים הפוליטיים החשובים במאה ה-20, פרופסור לתיאוריה פוליטית, פילוסופית ידועה ואינטלקטואלית חריפה, פובלציסטית, יהודייה ילדת גרמניה שהגיעה לניו יורק כפליטה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. בצד זה מסתבר שהייתה גם משוררת. בעיזבונה נמצאו 71 שירים שנכתבו בתקופות שונות בחייה המאירים אותה באור מפתיע וחושפים חלקים כמוסים מאישיותה המורכבת ומראייתה המפוכחת עד כאב הן בנוגע לחייה האישיים והן בנוגע לגורלם של יהודי אירופה.

בנעוריה הייתה אהובתו של הפילוסוף מרטין היידגר, שלימים תמך באופן פעיל במפלגה הנאצית. למרות שהיא ביקרה אותו חריפות על כך היא נפגשה עימו לאחר המלחמה ולא ניתקה לחלוטין את יחסיה עימו. על כך זכתה לביקורת ציבורית קשה. כמו כן הסיקור שלה את המשפט של אייכמן בירושלים ככתבת של הניו-יורקר שהתפרסם כ-"דו"ח על הבנאליות של הרוע", עורר סערה עזה בקרב הציבור היהודי בארץ ובארה"ב וגרם לנידוייה ולהחרמתה בקרב חוגים שונים. יכולתה לראות מורכבות מחד ולבטא עמדות נחרצות מאידך, הסתירות שבעמדותיה הפוליטיות המורכבות ובחירתה להיות מעין נביאת זעם, גרמו לה לשלם מחיר כבד של בדידות ואי שייכות.

וְאֵין יְדִיעָה
עַל הַיָּמִים הַלָּלוּ
שֶׁאִכְּלוּ עַצְמָם
בַּלֶּהָבָה
וּפָגְמוּ בָּנוּ:
פֶּצַע הָאשֶׁר הָיָה
לִסְטִיגְמָה, לֹא לְצַלֶּקֶת.

עַל כָּךְ לֹא הָיְתָה יְדִיעָה,

אִלְמָלֵא דְּבָרֶיךָ
הִנְצִיחוּ אוֹתָהּ:
מִלַּת שִׁירָה הִיא
מָקוֹם, לֹא מִפְלָט.

שיריה עבורי הם מעין צוהר לחלקי עצמי נסתרים יותר של אישה מרתקת זו. יש בהם געגוע אינסופי, כמיהה למי שאיננו, למי שעתיד ללכת, למי שרחוק ממנה. נראה כי מותו טרם עת של אביה בהיותה ילדה צעירה גרם לה לחיפוש מתמיד אחרי דמות אב מגוננת וחזקה אך נראה שהיא מצאה משענת מעין בעיקר בתוכה. היא נעה בכתיבתה בין האני ל'אנחנו', בין האישי לציבורי ונראה שאינה יכולה להרפות מהאחריות לגורל האחרים, לגורל בני עמה. היא דברה על לידה כמעשה פוליטי ולא ברור האם אי פעם רצתה או ניסתה להפוך לאם. אישה שהקדימה את זמנה במובנים רבים ושילמה על כך ביוקר.

רַגְלַיִם מְרַחֲפוֹת בְּזֹהַר פָּתֶטִי.
אֲנִי עַצְמִי,
גַּם אֲנִי רוֹקֶדֶת,
מְשֻׁחְרֶרֶת מִכֹּבֶד
אֶל הָרִיק, הָעֲלָטָה.
חֲלָלִים דְּחוּסִים מִן הֶעָבָר,
מֶרְחָבִים שֶׁנִּגְמְאוּ
רִגְעֵי בְּדִידוּת אֲבוּדִים,
מַתְחִילָה לִרְקֹד,
לִרְקֹד

אֲנִי עַצְמִי,
גַּם אֲנִי רוֹקֶדֶת.
בְּהֶעָזָה אִירוֹנִית,
לֹא שָׁכַחְתִּי דָּבָר,
אֲנִי יוֹדַעַת רֵיקוּת,
אֲנִי יוֹדַעַת כְּבֵדוּת,
אֲנִי רוֹקֶדֶת, אֲנִי רוֹקֶדֶת
בְּאִירוֹנְיָה יוֹקֶדֶת

הדואליות שהייתה בתוכה בין השפות והזהויות, האמיתות הלא מוחלטות, חווית הפליטות, אי השייכות וההכרח לראות גם את הנרטיב של האחר ואי היכולת להתעלם ממנו, הם רלוונטים ביותר גם כיום. כיהודייה, בת למשפחה של גרי צדק, החיה חיים שלמים ומהותיים בישראל אך גם קשורה בקשר עמוק לגרמניה, לשפה ולתרבות, דמותה של ארנדט וכתיבתה מסייעים לי להבין ולחבר את החלקים שבתוכי.

פַּעַם אֵלֵךְ, כְּמוֹ שֶׁהָלַכְתִּי אָז
דֶּרֶךְ אָחוּ, יַעַר וְשָׂדֶה;
פַּעַם תַּעֲמֹד, כְּפִי שֶׁעָמַדְתָּ אָז,
בְּרָכָה מִטַּבּוּרָהּ שֶׁל תֵּבֵל.

פַּעַם הַצְּעָדִים יִסָּפְרוּ
דֶּרֶךְ מֶרְחָק, דֶּרֶךְ קִרְבָה;
פַּעַם אֶת הַחַיִּים הָאֵלֶּה יְסַפְּרוּ
כַּחֲלוֹם מֵאָז וְעַד עַתָּה.

מהדורה מקוונת | אפריל 2018
רשימות בעקבות תרגום ספרה של חנה ארנדט: "אני עצמי, גם אני רוקדת" [הוצאת קשב לשירה, 2017]
דימוי: דיוקנה של חנה ארנדט על בול גרמני שהונפק בגרמניה ב-1988