מול המראה

טקסט זה מוקדש לזכרה של נעמה צאל אשר הסתלקה מהעולם בטרם מלאו לה ארבעים.

עם שחר, לקראת היציאה להר לטובת תרגול מדיטציות שמבקשות להובילה לריפוי
עצמי דרך ריקון התודעה השבעה, היא שואלת את עצמה האם זו היא הניבטת
במעומעם מול המראה או מישהי אחרת (עיניים ריקות ומכווצות כמו שלה לעולם אינן משקרות),
במידה מסוימת דומה לה ובכל זאת זרה, מזכירה אותה מהצד רק במרומז,
בעיקר כאשר משתופפת, שכן בעודה מרימה את ידה על מנת למשוח ברוק את גבתה
היא עדיין תוהה מי זאת הנשקפת במראה השטוחה ומחזירה לה מבט אילם?
מי זאת אשר עננה דקה, כמעט בלתי מורגשת, מקיפה את עיניה ומכסה על שתיקה רפה?
הייתכן, בשל הדמיון המסוים שנולד בין הפנים והשער האסוף לאחור בנוקשות,
שזו אמה המתה שמתבוננת במראה בחמיקה ורואה דרכה את פני בתה שמסרבת לדבר בחופשיות?

עם שחר, לפני העלייה להר המדריך אותה בכל מעשיה על האי,
בעומדה מטושטשת פנים מול המראה, היא תוהה אם אינה אלא המשך לאישיותה הפגומה
ולמימוש שאיפותיה הכמוסות של אמה, יחסי תלות שנבנו במשך שנים על הקרקע
הפורייה של רוך וקשיחות, אגב ניסיון מתמיד לעמידה איתנה מול אֵם סמכותית
הנוטה למצבי רוח משתנים. בעומדה בפנים מעורטלות מול המראה היא נשבעת
להיות זהירה, שכן כל הצעה של רכות מצד האם המתה עשויה לפתוח מחדש פצעים
שטרם הגלידו. אבל דמות האם אינה אחידה, שמא מלכתחילה אינה שם
אלא בבחינת הצטברות ממארת של דמיונות בולעניים.
דמות האם שהיא רואה לנגד עיניה משתקפת במראה רק הולכת, מתרחקת ומיטשטשת,
ועיניה של הנעצבת, שנדמו לפתע גדולות ומרובות ריסים שחורים,
הולכות ונעצמות מעצמן עד כדי כך שפניה, שלשבריר שנייה האמינה שהן שלה,
הולכות ונמוגות, נבלעות אל תוך פני השטח של המראה.

מהדורה מקוונת | יולי 2020
מתוך “הנעצבת” – ספר בהתהוות על ישראלית שמחליטה להגלות את עצמה לאי יוני ולהתמסר למדיטציות.
דימוי: Law of War, מתוך في ذكرى دركوش | Darkush: In Memory Of, עודאי איסטנבולי