משהו לא כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם

כל קשר בין העלילה לבין אירועים שהתרחשו במציאות, או בין הדמויות המוזכרות בה ושמותיהן לבין דמויות או שמות של אנשים חיים או מתים, מקרי בהחלט. כמו הקשר ביני לפלה"ק14.

זה יום שלישי בערב ות"י מחפש אותי בווטסאפ של הפלוגה. ת"י רוצה שאחליף את ג"א, שהוא חובש אחר שנשלח לאחד הגדודים של החטיבה בתור תגבור. את כל זה אני כבר יודע כי הרופא שלי[1] התקשר לפני שבועיים בשבת, וכשחזרתי אליו במוצ"ש הוא אמר שהם כבר ירדו לדרום ושמכיוון שלא עניתי ג"א יורד במקומי, ואת הבשורה הזו קיבלתי בתערובת של הקלה ותסכול לא לגמרי מובן גם לי, שהוא החוט ששוזר את כל המילואים שלי מאז ומעולם.

הפלוגה שלי מגויסת בתחילת הלחימה ככל הנראה עקב טעות של פקיד, כי פלה"ק14 היא פלוגת החייאה קרבית (או קדמית), מה שאומר שעליה להקים בית חולים שדה, דבר שאין בו צורך במתאר עזה, כי אם כבר הגעת לאזור הגבול אתה יכול להגיע לבית חולים נורמלי ברבע שעה. אנחנו יודעים את זה כבר שנים והעובדה הזו עולה בכל שיחת מישהו חשוב עם משקפי שמש בסוף כל אימון מילואים,[2] ואף על פי כן אנחנו מתארגנים שלושה שבועות ובתחילת התמרון הקרקעי אנחנו מקימים חצי בית חולים שדה במעבר ארז ומקפלים אותו אחרי שבוע.

כשאנחנו מקפלים את בית החולים בארז, שזה בערך חודש לפני זמן הווה של המסה הזו, יש מאיתנו חוליות שכבר מסופחות לגדודי החטיבה. החוליות האלה הן חובש ורופא שנספחים לרכבי פינוי של הגדודים ומעבים אותם רפואית לשעת הצורך, ואת כולם שולחים הביתה חוץ מהם: זה משאיר במילואים את כל הרופאים[3] ורבע-שליש מהחובשים ושולח אותי הביתה.

בבית אני לוקח חופשה ממשרד האדריכלות שאני עובד בו אבל חוזר ללמד בבתי הספר שאני מלמד בהם אדריכלות לבגרות,[4] ולתלמידים אני צריך לומר את האמת כי הם שואלים אם יריתי במחבלים, ורטרואקטיבית אני מספר את חודש המילואים שהייתי בו כמו שאני תמיד חווה את הצבא שלי – משהו שקורה לצד הצבא האמיתי אבל נשאר ברמת ההצגה.[5]

ולכן בחודש שבו אני חוזר לאזרחות וקושר חזרה את היומיום שלי אני תוהה אם לחפש מילואים אמיתיים במקום אמיתי, וכשל"ר מתקשר בשבת ואני לא זמין כי כבר שוחררתי אני גם קצת מתוסכל, ולכן כשג"א צריך להתחיל את הסמסטר הראשון שלו בהנדסת בניין אני אומר לת"י כן ומארגן את התיק.[6] כל התחושות הללו אינן עומדות בסתירה כלל לכך שאני מרגיש הקלה מהמתח של המילואים ובעיקר למצפון שיש לי כשאני מתארגן לעזוב את הבית, כי בחודש שאני בבית אני מסביר לעצמי היטב למה העורף אינו פחות חשוב מהחזית ומדוע אין צורך לחפש חוויות גבריות מעצבות כשצריך לקחת את הילדים מהגן.

בראשון בבוקר אני קם בחמש ונוסע למחנה בילו או ליפקין ליד רחובות. בדרך אני מנסה לגגל לאיזה גדוד בעצם אני מצטרף, ומגלה שחטיבה 14 מסרה לחטיבה 551 גדוד שריון וקיבלה תמורתו את גדוד החי"ר 697, והמספרים האלה מרגשים ומדאיגים אותי בו-זמנית כי חטיבה 551 היא מה שמכונה חטיבה מובחרת,[7] וכשאני מגיע אני רואה סטיקר עם תמונה של המנהל של בית הספר שלי שנהרג בשבוע הראשון של התמרון ומבין שמדובר בגדוד שלו, וכל זה מרגש אך כאמור גם מדאיג, מכיוון שהסיפור שאני מספר לעצמי הוא שישנן חטיבות מובחרות של האנשים הרציניים באמת שעשו את הצבא האמיתי, אנשים דוגמת מנהל בית הספר שלי, כלומר אדם שמתנדב ליחידה מתמרנת בגיל ארבעים וארבע בעודו מנהל בית ספר, ואילו אני רק חובש מחטמ"ר עציון.

במחנה בילו אני פוגש את ג"א, והוא נראה בסדר גמור ואפילו מאושר מתמיד למרות שנים-עשר הימים שלו ביחידה המאוד לא פלה"ק14, מה שמרגיע אותי יותר, ומכיוון שחוץ ממנו אני לא מכיר אף אחד מסביב אני נמצא באחד מהרגעים המוזרים בחיים שבהם אתה מקבל כרטיס לחיים אחרים שבהם מקומך במערך החברתי מתארגן מחדש וכל המוסכמות האישיות שלך מול עצמך שאתה סוחב איתך לא מעניינות אף אחד, ומבחינתם אני בגדול בן לציונות הדתית שנוהגת ליפול בקביעות מאז תחילת המלחמה.

א"ד, למשל, המפקד של היחידה שאני מצטרף אליה,[8] הוא בחור כזה, רב-סרן הר-המורניק מקריית יובל שמלמד במכינה ויש לו חמישה ילדים, והוא המקרה המובהק ביותר של עדינו העצני שפגשתי אי פעם,[9] ובקטע טוב. בדרך כלל אלה טיפוסים ששים אלי קרב עם תורה שששה אלי קרב, שהורטבה בקצת עדינות אסרטיבית מהסוג המעצבן, או לחלופין אנשים עדינים עם צורת פיקוד נמנעת או לכל היותר פסיבית-אגרסיבית, אבל א"ד באמת מצליח להיות בו-זמנית גם מפקד אסרטיבי יעיל ומועיל עם נוכחות מהסוג של המפקד שמציל את הפלוגה באחים לנשק וגם איש נעים עם חיוך שברור שהוא הכי קשוב בצוות בכל רגע נתון, ושגורם לי לרצות ללכת אחריו לתוך שדה קרב, משפט שקראתי הרבה אבל מסתבר שאינו מובן מאליו.

כרגע א"ד מבקש את הסידור שלי כדי להשלים משהו מהתפילה, ואני מקבל מהרס"פ ציוד של אנשים שנלחמים באמת, וכולם סביבי נמצאים באיזו אחוות מילואימניקים שבשבילי היא דבר שקורה רק בספרים על פלוגות אורגניות שרצות יחד במשך שנים, ומכיוון שאני מחוץ לאחווה הזו[10] אני מנצל את זמני לשיחת טלפון משונה על התור הבא של הילד אצל הפיזיותרפיסטית בלי לדעת אם אהיה שם כדי לקחת אותו אליה כי אין לי מושג בכלל לכמה זמן אני נוסע,[11] ומספיק לחזור בזמן לאוטובוס לבסיס זיקים. באוטובוס א"ד עושה לנו הערכת מצב,[12] ויש משהו בצורה המובנת מאליה שבה הוא משתף את המידע שיש לו שנותן תחושה טובה אבל גם מדאיגה, כי אם אין למפקדים עניין לשמור מידע כנראה הדבר לא בידיהם, מה שאף חייל לא רוצה לדעת.

התחושה הזו מתגברת כשאנחנו מגיעים לבסיס זיקים[13] ועולים למשאיות FMTV המכונות גם אושקוש,[14] שזו בעצם משאית עם קבינה ממוגנת ומאחורה ארגז פתוח שבמקור נועד ללוגיסטיקה ועכשיו אנחנו עולים אליו עשרים חיילים ומקווים לא לעוף אל מעבר לדפנות בגובה חצי מטר, וכשאף אחד לא מזהיר אף אחד לא לשבת על הדופן או להתרומם תוך כדי הנסיעה, גוברת ההבנה שבסיפור הזה מי שאחראי פה זה אתה על עצמך ועל המשימה שלך, ואף אחד לא מתכוון לחלק עוד הוראות מעבר לזה.

אנחנו פונים שמאלה מהצבא שלי לרחוב הצבא האמיתי ונוסעים דרך המטווחים של זיקים אל קו הגבול, שהוא מין ש"ג שגרתי ופתח עצום בחומה דרומה, ואל הרגע הזה מתנקז כל הבילד-אפ של שבעים ימי מלחמה ומתווספת לו העובדה שמעולם לא יצאתי מגבול ישראל, ופתאום אנחנו נמצאים מצדו השני ודוהרים במרץ הלאה, מיטלטלים על ה-FMTV.ה[15]

רגע הכניסה הזה גם טומן בחובו את המעבר מלדבר על משהו כל כך הרבה זמן לכניסה אליו, וספציפית את המעבר מהדו-ממד של הטלוויזיה והמחשב לתלת-ממד של העיר האמיתית, וזה רגע שבו הממשות של המציאות מכה בך בעוצמה שאי-אפשר לתאר בצורה שאינה כניסה אל תוך משחק מחשב.[16] כשרעות אשתי אומרת לי בבית שכל העסק נשמע כמו משחקי הרעב, אני מבין שזה הרגע שבו בסרט השני המצלמה מחליקה ממסך הטלוויזיה אל המתמודדים עצמם, ועם כל החרדה שהדימוי הזה מסב לי אז באופן רטרואקטיבי, כשאנחנו נכנסים אני חווה כמעט היי מעוצמת המראות של העיר הממשית, של הים האדיש ושל הפודרה שנגרסת תחת גלגלי המשאית.

אנחנו ממשיכים לאורך הים ופונים אל רחובות העיר, ומשהו בשולי התודעה שלי מבין שאני מוצב קדימה מכפי שאני מדמיין, אבל עיר הבטון החרבה תופסת לי את כל הפוקוס. זו עיר שלמה שנדמה שהוסטה ממנה שכבת העור ונשאר רק שלד. חיילים נכנסים ויוצאים משלדים שעדיין ניתן להיכנס אליהם, ובכל מה שאפשר לראות משטח העיר עמודים וקורות מנסים להחזיק מעמד. העיר בנויה ברשת כמעט מדויקת, כמעט כמו בדיבור המקצועי על מנהטן, כך שגם שלד העיר נעשה חשוף לחלוטין וחסר הסחות דעת. אנחנו פונים פנייה פה ופנייה שם ומגיעים ללבה של שכונה, עושים רוורס בתוך קבוצת מבנים ויורדים מהמשאית. כשאנחנו יורדים, א"ג, שהוא הרופא השני שמגיע איתי מפלה"ק14, דורך את הנשק, מה שגורם לי לשאול אותו אם הוא לא קצין לוחמני מדי מגבעות השומרון; אבל כל השאר דורכים גם הם את הנשק. אני שואל את א"ד אם אלה אכן ההוראות, ולנוכח התשובה שלו אני מבין שהוראות לא הוראות, אף אחד לא יסמן פה שלט ברור מה לעשות מתי ועל מי, ובכל הימים הקרובים מסתובב כמו כולם עם כדור בקנה בכל יציאה מהמבנה.

אחרי שהמפקדים מדברים קצת בינם לבין עצמם, אני וא"ג יוצאים עם המחלקה לכיוון המבנה שבו הם יושבים כרגע, שכאן קוראים להם איתור.[17] לשנינו יש תיקים גדולים מדי כי לא ידענו לכמה זמן אנחנו מגיעים, והאמת שמתגלה לנו היא שזה בכלל לא משנה. מדים יש זוג אחד או שניים, תחתונים, גופיות וגרביים שולחים באספקה, נגמר הסיפור.

באזור שבו אנחנו נמצאים ובכל מקום אחר שאני רואה ברצועה אין כבישים ויש ערימות של הריסות שאתה צריך לפלס את דרכך ביניהן,[18] וגם קודם נראה שמצב התשתיות ברצועה לקה בחסר. גם במקומות העשירים המרחב הציבורי כמעט לא קיים והבניינים כמעט נוגעים זה בזה, כאילו כל בניין מתקיים ביקום משלו. זה יוצר מצבים אבסורדיים של קיר שנוגע בקיר כשאין ביניהם בכלל מעבר, תוצאה של רגולציה עירונית כושלת. בלוני גז במטבח, חשמל סולארי עצום ודודי מים על הגג – כלומר, תשתיות על בסיס בניין – משלימים את התמונה.

אנחנו עולים בקשר מול הצוות שנשאר בבית כדי להיכנס, ונכנסים לבניין שבקומות הראשונות שלו חנות טקסטיל ובכל השאר המשפחה של הסוחר טקסטיל עם סניפים ביפו ובתל אביב, ובקומות העליונות גרים כנראה החלקים הצעירים של המשפחה, וכאן אין שום כוסות זכוכית אקזוטיות[19] אלא ריהוט בטעם דומה למדי לבתים ישראליים, דבר מדכא עוד יותר מכמה שמראה של כביסת בגדי תינוקות יכול לדכא, דבר שאפשר לדכא רק באמצעות דברים מדכאים מנגד, דבר שמעלה את רמת הדיכאון לכאן או לכאן.

בקומה 3 אני מתוודע לכלל המחלקה חוץ מחלק ממנה שעסוק במשימת התספוק[20] של הגדוד, וכמו במין האח הגדול מילואים מסתבר ששבעים ימים זה די והותר כדי לחדד את האופי של כל אחת מהדמויות עד למקסימום, דבר שמורגש כשמתברר שלנהג של האמר 3 קוראים "ג'ינג'י", דבר שאני מוודא כמה פעמים מתוך הנחה מוטעית שיש גבול לקלישאה. הדבר העיקרי שמדהים כבר בשלב הזה הוא שכשאין טלפון ההשפעה אינה רק עליך, אלא גם על המבט שלך על האנשים שאתה רואה: אף אחד שמדבר לא מדבר עם מרחב אחר באיזו דרך טכנולוגית מרהיבה אלא עם מישהו שנמצא ממש כאן על משהו שנמצא ממש כאן, ומסתבר שלחמישה-עשר אנשים בדירה יש מספיק אינטריגות חברתיות כדי לפרנס שבעים יום בלי ווטסאפ.

הניתוק של העיר מהתשתיות הופך את הבית לגוש חומר דומם ששום דבר לא זורם בו למעט המים שנשארו בדוד על הגג, מה שמצריך מאיתנו לזרוק את תוכן השירותים מהחלון במשך כל השהות במבנה.[21] בחודש שאני לא במילואים אני עובד עם קבוצת מחקר של בצלאל[22] על סמינר בנושא אפשרות של בית – שינויים ספונטניים ומרחביים בתנועה, שזו קבוצה ששמה לה למטרה לתעד מרחבים אנושיים שמשנים תפקוד, כמו בית ספר שהופך לחמ"ל וכל זה. זה נושא שמאוד מעניין אותי כי הוא מראה איך מרחב שתוכנן לטובת משהו מסוים יכול להיעקר מהקשרו המקורי ולשמש נשא לתוכן אחר, ובמובן מסוים מצביע על החיים שיש בחומר עוד לפני (וגם אחרי) התוכן שיוצקים אליו,[23] ולמרות הרדיקליות שאני מבקש לקחת אליה את הקבוצה[24] העניינים נשארים ברמת התיעוד המצולם של בית ספר תיכון שמתמקם בספרייה הלאומית. אני קצת מצטער בשבילם כי אני נמצא במקרה מבחן מדהים של אפשרות של בית – שינויים ספונטניים ומרחביים בתנועה, בית שבכל קנה מידה שלו נוסח מחדש למצב מלחמה. הווילונות הכהים נתלו באזורים הפונים אל הרחוב והדלתות של החדרים מונחות עליהם, הספות יוצרות סלון טורי בחלק המרוחק מהחזית וכל מה שלא משמש לשינה נזרק מהחלון. כל דבר בגולם הבטון שאנחנו נמצאים בו נבחן במשקפיים של לחימה, ויש כאן מעבר מביטויים אדריכליים של "יצירת מבטים מעניינים בין הקומות" לחיפוש אחרי מבטים אופטימליים לירי החוצה ומזעור מבט פנימה, התמקמות ליד עמודים תומכים והתרחקות מקרמיקה.

המשימות של המחלקה מתנהלות על רביעיית האמרים כשצוות הרפואה תופס את תא הנוסעים של האמר2 והאמר3, אוחז בקשתות המתכת ומנסה שלא לעוף מהרכב; ההאמרים מציגים עבירוּת מדהימה אבל גם משאירים אותנו ביום שני עם פנצ'ר, תקלה מדהימה במביכותה שאותה אנחנו נאלצים לתקן תוך חיפוי לכל הכיוונים, שבירת ג'ק ושכנוע מנוף צה"לי שעובר במקרה להרים את ההאמר, ועוד פנצ'ר שלוש שעות אחר כך ופנצ'ר לרכב שמתלווה אלינו שעתיים אחר כך. למרבה המזל, אלה קורים באזורים בטוחים יותר ואנחנו יכולים כבר לקלל בקול כשג"ב, נהג האמר2, כמעט מפיל על עצמו את ההאמר.[25]

התמרון הקרקעי באזור שלנו, מסתבר, אינו כולל לחימת מוצבים קלאסית מול חוליות. למעשה, כמו שטוען באוזנינו קודקוד זעם,[26] לא נראה שיש מאמץ מצד חמאס לעצור את התמרון; הם פשוט מתכופפים מתחת לאגרוף ויורדים אל מתחת לאדמה, משאירים פירי מנהרות כמין פריסקופים לשכבת התת-קרקע ויוצאים דרכם. השיטה היא, גם זה מסתבר, ללכת בלי נשק אל המחבוא הרלוונטי הקרוב וממנו לירות נ"ט אל החיילים הקרובים ביותר. כל זה קצת מדכא, כי מתברר שעוצמה של עשרות אלפי כדורי מאג בלילה אינה בהכרח אומרת מפגש עם מחבל, ולו אחד מהם.[27]

העובדה הזו הופכת את העסק כולו למשימת איתור בלתי נגמרת, מה שמזכיר לי, וכנראה רק לי, את בריכת החייזרים מספר המד"ב אנימורפס, שבו יש לחייזרים המכונים יירקים מין בריכה מתחת לאדמה שבה הם חייבים לשהות אחת לשלושה ימים, והעיר כולה מכילה אלפי כניסות אליה, ואנחנו מחפשים ומחפשים את הבריכה ובמהלך החיפוש נמצאים כאמור בפרק מחריד במיוחד של משחקי הרעב, מנסים להימנע מהמלכודות בעזרת ניסיון מקצועי, טווח ביטחון מופרז והרבה מזל.[28]

לגבי הניסיון המקצועי צריך לציין שהצעיר שבנהגי ההאמרים הוא בן ארבעים, ושני הרופאים מעל ארבעים וחמש. מוטיב חוזר במחלקה הוא קריאת הקרב של א"ר,[29] שהוא הנווט של האמר3, ב-28 בדצמבר אני הולך הביתה, ובהתחלה היא מאוד מפתיעה אותי כי אני מגיע טרי ורענן למחלקה מתפקדת, ומוזר השיח הזה בקרב אנשים שאין יותר מהם מאמינים במטרות המלחמה, ולוקח לי שלושה ימים להבין שאחרי שבעים יום אין שום הכרזה שתוכל להשחיר[30] את המחלקה, ואפילו א"ד יכול לרצות ללכת הביתה כבר. מה שעוזר להבין את זה הן ההסתייגויות שא"ר מפזר לאורך השבוע, ולפיהן 28 בדצמבר הוא לא תאריך ספציפי אלא סוף הסבב של הגדוד, ושאם זה יהיה עוד שבועיים, גם זאת אופציה. מלבד זאת, ג"ב מכריז בתגובה שאם א"ר לא מגיע ללבנון ב-2024 הוא מזמין את כל הפלוגה כולל בנות זוג לארוחת גורמה, וכשבמאזין באמצע הלילה א"ר מסנן משהו על לבנון העתידית, הוא פורץ מתוך השק"ש כרוח סערה ומבסוט מעצמו לשלושה ימים.[31]

השם של המסה הזו הוא רפרנס למשהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם, מסה שבה דיוויד פוסטר-וואלאס יוצא לשיט תענוגות שמעורר בו חרדות אינספור, והוא בעצם מין ביקורת תרבות לריק שבמרכז תרבות הבידור של המאה העשרים ואחת, וההיפוך כאן צריך היה להיות, על פניו, משהו לא כיפי לכאורה שאחזור עליו לעולם, אבל הוא לא, כי ברור שלמרות שא"ר יחזור שוב – זה משהו שהוא לא יחזור עליו לעולם, ומלבד זאת ישנה כמובן האפשרות שהוא לא יחזור עליו שוב לעולם. כך או כך, אין ספק שמדובר במשהו שלא תחזור עליו שוב לעולם יותר מאשר במשהו שתחזור עליו, גם אם תחזור עליו.

הפרדוקס הזה הוא גם התערובת של הקלה ותסכול שהרגשתי לעיל כשהמשיכו הלאה ברשימת החובשים וגייסו את ג"א, והוא גם המינון המדויק של המצפון שהתערובת הזו מכילה: המילואימניק שאני פוגש שונא את המלחמה אבל חייב להגיע אליה, וכשהווקטורים האלו מתחככים – למשל, כשלא מזמנים אותו למילואים – הוא נמצא בדילמה שאין שום כלי רלוונטי לגביה. מהו הרגע המדויק שבו הפרט הופך לכלל, שבו ההזדהות של הפרט עם המשימה אינה נספרת בַּכלל, שבו אתה גם עצמך אבל גם לא – אין לזה תשובה נכונה, אבל יש לזה שלל תשובות לא נכונות.

לגבי טווח הביטחון, צריך לומר שבמשך שבעים יום אי-אפשר לשמור על מתח מבצעי מהסוג של להחזיק עוד קצת עד שזה יעבור, כלומר אי-אפשר לקחת כל הזמן מקדם בטיחות שכולם יהיו מרוצים ממנו. בלילה השני צריך להחליט אם יש שני שומרים במאזין כמו שא"ר חושב, ובלילה השלישי החוליה של פלה"ק14 נשארת לכמה שעות בלילה כשכל השאר יוצאים למשימה ואנחנו צריכים להחליט אם להשאיר מאזין כדי של"ר יהיה מרוצה או שאין בכך צורך כמו שא"ד חושב, וכל אלה החלטות שברור שאפשר יהיה להצטער עליהן בהמשך. במקביל יש טווח בטיחות מקצועי שאי-אפשר לרדת ממנו וכל פעם צריך ללמוד אותו מחדש, ואין לו הרבה עם הוראות מסודרות או עם יחידות אחרות – זה שאנשים אחרים מתכננים לאבד את הראש במבט מהחלון זה עניינם הפרטי, מה שמחריף לקראת סוף השבוע כשחטיבה 401 מצמצמת לכיווננו, וזה כבר מצריך הרחבה בבוא הזמן.

לגבי המזל צריך לומר שיש משהו במשימה שמשעה את המערך הרגשי של השגרה, ובמקומו יש מערך רגשי ארוך ומסועף שמוחזק באמצעות אמונות טפלות ושיגעונות מוזרים אצל כל אחד מהצוות. החלק הראשון של המשפט הזה מפתיע אותי לגבי עצמי, כי בשבוע השני למלחמה אנחנו יושבים בצאלים ומתכוננים ואני נכנס לדאון על גבול החרדה ויוצא ממנו רק באמצעות פנייה מהירה למי שמסביבי ובהירות גדולה לגבי המקום הרגשי שאני נמצא בו, כלומר אני לא מקבל את הרגש הזה כמי שאני ומתלבט בהרהורים קיומיים אלא מסמן אותו במרקר אדום כמחשבות לא רלוונטיות שצריך לצאת מהן, וזה מהלך כל כך לא אינטואיטיבי עבורי שאני מרוצה מעצמי ובטוח שאני נער הפוסטר של המודעות לחרדה, ומכיוון שכך אני לא לגמרי בטוח מה יקרה בזמן אמת, וכשבזמן אמת הצורך בברכיות משעה את התהיות על החיים אפילו אצלי, אני מתרשם עמוקות ממנגנוני ההישרדות של המין האנושי.[32] בכל אופן, בצוות לא מדברים על רגשות כי זה פיר ממולכד. ביום הראשון ג'ינג'י חוזר ממשימה ותוהה בטון מעשי איך להעלות את המורל כאילו המשימה הרגשית היא תספוקת, ומשם הולך ישר אל המטבח להכין אוכל, והגישה הזו היא בתמצית המערך הרגשי של הצוות, שמתמירה את הסרט של כל אחד מהמשתתפים לכיוון אחר, מה שלוקח את ג'ינג'י למשימת מאסטר שף של התמודדות עם מנות קרב ובישול שבת בלי מלח, אבל את א"ר לוקח לאימוץ חתולה בשם שולה זקן, שהיא ללא ספק חתולה רגילה לחלוטין ובה בעת חתולה שונה מכל החתולות כיוון שאת כולן אנחנו מגרשים מהדירה[33] אבל את שולה אנחנו מכניסים אל הבניין והיא חלק מהצוות לכל דבר,[34] ונדמה לי שהבחירה הזו בין החתולות משרתת אצל א"ר משהו אבל לא ברור לי מה. המילה מוות אסורה כמובן לכל דבר ועניין כמו כל אמירה על מספר נפגעים נמוך, ויש גם איסור חמור של א"ר להצטלם כיחידה, איסור שכל השאר עוברים עליו פה ושם אבל בעצם לא לגמרי כי א"ר לא מצטלם.[35]

מכל הנ"ל ניתן להבין שהתמרון הקרקעי שאני פוגש הוא לא ממש לש"ב כמו שגו-פרו מצלם וכמו שדובר צה"ל אוהב להעלות כסרטון כי זה מזכיר משחקי מלחמה בגוף ראשון, אלא לוחמת הרס, דהיינו לקלף מעל הרצועה את העור ואז לחטט בפנים עד שמוצאים כניסה לעולם התלת-ממדי המפואר מתחת לקרקע, שהוא תמונת ראי לשליטה הישראלית בתלת-ממד מעל הקרקע, ואם זה דימוי מגעיל אולי אתם לא בטקסט הנכון. העולם שמתחת לקרקע הוא גם תמונת ראי לעיר עצמה – אין ספק שאני לא פוגש את העיר בתפארתה,[36] אבל נראה שתודעת המרחב הציבורי העירוני לא היתה מתוחזקת מדי גם קודם, והרשת שמתחת לאדמה היא מין תשובה לשאלה לאן הולך הכסף. נקודות החיבור בין השכבות הללו הן מבני הציבור, שרבים מדי מהם הם פתח לתת-קרקע, והנחה של שתי השכבות אחת על השנייה היא מין גרסה מחרידה של מפת נולי.[37]

במסגרת לוחמת ההרס חיל האוויר מסיר את שכבת הגמר של הבניינים ואת המילואה שבין העמודים של חלקם, דובים של חיל ההנדסה מעיפים את הכבישים, שריונרים מגרדים קומות נבחרות, והחי"ר נכנס למה שנשאר כדי לחפש כניסות לתת-קרקע כשכל הכניסות מלאות מלכודות כמו בשכחו אותי בבית,[38] רק שאתה בצד הלא-נכון של הסרט. וכמו בשכחו אותי בבית היומיום הוא בילד-אפ אינסופי לאירוע שאולי יקרה ואולי לא יקרה, ואנחנו מנסים להבין את האזור שמסביבנו בעזרת ההערכות מצב הגדודיות[39] ולהתכונן או להירגע. כמובן, ברגע שאנחנו נרגעים אנחנו נזכרים ומזכירים שאסור להירגע, להירגע זה הכי גרוע, וביום רביעי מתיישבת מתחת לחלון מפקדת החטיבה של 401 ומדגימה לנו מה זה להירגע, כי מתוך משאיות הדלק והתקשוב[40] יוצאים חיילים בלי נשקים ובלי קסדות ומתיישבים באמצע המגנן המאולתר על כיסאות המתנה מבית החולים שהיה שם פעם, ומוציאים לא פחות ולא יותר מאשר סמארטפון כדי לעלעל באינסטגרם; והרגע הזה כל כך תלוש שאני מרגיש כמו נאנדרטל שנשלח לפתע אל המאה העשרים ואחת,[41] או כאילו נכנסתי לסרט מלחמה ובאמצע הסרט הוא הופך לקומדיית תיכון אמריקאית. שעה או שעתיים אנחנו מנסים להבין הסרט של מי חי יותר, שלנו או של קומדיית התיכון, ולאור העדויות מהקשר אנחנו מתחזקים בדעתנו שהטעות אצלם. כשברחוב ליד שוכבת גופה עזתית הדיסוננס נעשה חריף יותר, ולקראת ערב יוצאת פלוגה שלנו, עוברת את המפח"ט ומסתערת בירי חי הלאה, כשאיש מ-401 לא מתכוון לעזוב את הטלפון שלו, בטח לא לטובת קסדה.

ישנם, כמובן, כאלה שלא חווים את האירוע כבריחה ממלכודות, כיוון שהם אלו שמחפשים אותן; אנחנו, כמחלקת הפת"ן, מנסים להיתקל כמה שפחות. הנטייה הזו תביא לכך שגם רגע לפני טקס הסיום[42] א"ג יחשוב שהוא לא ראוי לתואר לוחם בעזה, שכן הוא רק רופא, ובכלל, המחלקה היא רק גב לוגיסטי, גם אם בעלת יכולות לחימה. זו שיחה ששותפים לה כלל הכוחות הלוחמים, ובמסגרתה כל אחד בטוח שיש מי שלוחם יותר ממנו והוא הוא הלוחם האמיתי. אנחנו נשב בקדמית של חטיבה 261[43] והרב החטיבתי יגיד לא"ג שכל מי שישן עם כדור בקנה ראוי לתואר הלוחם בעזה, וא"ר יענה שהשאלה היא לא מי הכניס כדור לקנה אלא מי הוציא אותו, ואני אשמח שעשיתי מטווחים באחת הפריקות שלנו.[44]

על השאלות הגדולות לא מדברים הרבה, אולי רק כשקודקוד זעם נכנס אלינו בשבת ושואל מה יהיה. השאלות הגדולות הן כמו רגשות: כשמישהו מעיר כמה נורא הירי המוטעה בחטופים א"ר חותך אותו, כי זה הרי לא יעזור לאף אחד ולא יעשה לנו טוב. בכלל, ההתייחסות החותכת לנושאי שיחה והיכולת לתמרן הרחק מהם הן כלי נהדר, ואני חושד שהשימוש בו נעשה כאן כל כך קל כי ברור שתמצאו נושאי שיחה אחרים ואף אחד לא יגיד אוי כבר מאוחר אני אחזור לבית שלי, ובמקרה הכי גרוע תפתרו תשחץ. השאלה הגדולה היחידה שעולה היא מי יהיה כאן אחרינו, והיא חוזרת בשיחות עם מפקדי הגדוד שבאים לבקר; התשובה שהכי הולכת איתי היא של ר"א: "תראו, יש בגדוד כמה מפקדי אוגדה שאתם יכולים לשאול, אני רק סמג"ד".

ובמקום השאלות הגדולות אני נשאר עם השאלה הקטנה: מתי אלך הביתה. השבוע השני שלי, והעשירי של שאר הצוות, מתחיל במעבר מאיתור לאיתור לקראת קיפול החטיבה. אנחנו מתבאסים לעזוב את האיתור ובה בעת יודעים שאנחנו נמצאים בו הרבה יותר מדי, והדבר בולט בכמויות הציוד שאנחנו מורידים להאמרים; ובין ארגזי אוכל לתיקים אישיים א"ר עולה במדרגות בריצה ומכריז על הקפצה. אנחנו משליכים את התיקים בחדר המדרגות ויורדים בריצה, מתברברים בדרך, נעצרים כדי להיאסף ומגיעים בזמן אל אכזרית[45] שעולה באש. על אף העשן והתפאורה, האירוע, כמו אירוע אמת, חסר בנייה עלילתית לחלוטין. המיקום שלו בתסריט לא מסתדר עם שום מהלך רגשי, ואין מוזיקה לפני שיורים, כמו שהיה אומר הסמ"פ של א"ל. אנחנו מתקשים להבין אם הגענו למקום הנכון, כי הדיווחים סותרים הן לגבי המיקום והן לגבי מספר הפצועים; ובסופו של דבר אנחנו מבינים שהגענו לשחלף פצועים מאכזרית הפינוי, שנהרס לה המנוע בלי שום קשר בעיתוי גרוע, ושהפצועים הקשים נלקחו על ידי כוננות א', הפת"ן של הגדוד שאליו שייכת האכזרית.

אנחנו לוקחים את הפצועים הקלים אל המסוק, מותשים מההתברברות ומהבלגן, ומסכמים סיכום מהיר בשטח. הסיכום מפתיע אותי בענייניות שלו: זה רגע מתוח ולחוץ של אירוע אמת, שבדרך אליו צעקנו לא מעט בקשר אחד על השני,[46] ושום דבר מהקללות ומהעוקצנות היומיומיות לא נמצא כאן. כולם מכירים את הנקודות החלשות של כולם אבל לא לוחצים עליהן. משם אנחנו חוזרים לקחת את הציוד שלנו ועולים להחליף את כוננות א', שההאמרים שלהם מזוכים על ידי הרבנות הצבאית כרגע. זה לא שאנחנו לא חושבים על משמעות הדברים כמו שהמוח לא מסוגל לתת להם את המקום ששייך להם. עוברות להן כמה שעות באיתור החדש, בין קפה חמישי או שישי לתשחץ של ידיעות. אנחנו מחכים לפיצוץ של האיתור שהיינו בו, פיצוץ שנדחה מ-15:00 ל-15:30 ול-16:30 ואז לאחר כך. לקראת שקיעה אנחנו כבר בדרך החוצה; אני נוסע עם א"ג מזיקים ויורד לחכות לאוטובוס לירושלים.[47]

זה אפטר שיכול להיות שימשיך עד השחרור של החטיבה מהמלחמה הזו; זה אפטר שמשחרר משהו מהמתח, ושאני כבר מתחיל לדבר בו על האירוע בלשון עבר. אני עוד לא יודע שאאבד מחר בן דוד, אני עוד לא יודע שאהיה בהלוויה עם כל המשפחה המורחבת בהר הרצל רגע לפני שאני חוזר דרומה, אני עוד לא יודע שאחזור בסוף השבוע לסגור את הקיפול של החטיבה. אני רק יושב ושותה נס קפה בחינם במאפייה של דני במחלף גן יבנה, מחכה לרעות שבאה עם הילדים לקחת אותי הביתה.[48]

1] הרופא שלי אינו רופא המשפחה שחותם לי על ימי מחלה אלא ל"ר, הקצין שלי, כי בפלה"ק14, שבה אני משרת, כל מחלקה היא קבוצה של חובשים והקצין שלה הוא רופא.

[2] ואפילו ביום השני למלחמה, בשיחה עם קצין הרפואה הפיקודי שמבטיח לנו שהוא לא ישתמש בנו במלחמה הזו בשום תרחיש, דבר שאנחנו מדחיקים בהתמדה. הוא חוזר על ההסבר המקובל שלפיו אנחנו מיועדים ללחימה בלבנון, שבה התרחיש של בית חולים שדה אינו מופרך, אבל קשה לקבל את הטענה שלו כי פלה"ק14 שייכת לאוגדה 252, הלא היא אוגדת סיני.

[3] חוץ מל"ר, דבר שנותן לו מוטיבציה עצומה בהמשך.

[4] דבר שכל עוד תוכנית הלימודים העדכנית במשרד החינוך קיימת נשמע יותר מגניב ממה שהוא באמת.

[5] התגייסתי להיות חובש חטמ"ר במסגרת מסלול ההסדר, והטירונות שולחת אותי לבסיס זיקים לטירונות כלל-צה"לית, שמסתבר שההשתלטות הציונית-דתית לא הגיעה אליה כלל, ובמקום לספר לחבר'ה מהשכונה בליל שבת על הברכיות שהסמ"פ השיג לי אני מוצא את עצמי עונה כן לסמל ששואל אם פסח יש כל שנה.

[6] ומעביר יומיים-שלושה בחיפוש אחר מכנס 2ב. כמו כן, הסמסטר נדחה ולג"א לא אכפת להישאר, אבל החבל שלי כבר מתוח מדי וכבר גויסתי, ואני אומר לו ללכת הביתה. כל זה קורה באיחור של יומיים כי אין לו טלפון בעזה.

[7] ומה שגורם לי להאמין לכינויים האלה הוא שבחטיבה 551 נמצאים כרגע גם ל"ד וי"ג, שהם ללא ספק החברים הקרביים ביותר שלי.

[8] מחלקת הפת"ן של הפלוגה המסייעת, שאחראית לפינוי פצועים, ניהול אספקה וניוד לכלל הגדוד.

[9] שבשעה שהוא עוסק בתורה הוא עדין כתולעת וכשהוא יוצא למלחמה הוא קשה כעץ, דבר שנאמר על דוד המלך ושאם נזקקתם להערת השוליים הזו כנראה אינכם בנים לציונות הדתית הנוהגת ליפול בקביעות וכו'.

[10] תופעת לוואי נפוצה של צוותים אורגניים היא שיש להם בעיה עם גופים זרים החודרים אל האורגן. זה אפילו לא עניין אישי, זה פשוט יותר מדי להשלים.

[11] בסוף הייתי שם.

[12] לא לפני שהוא מרים גבה למראה הסמארטפון שאני לוקח כי אני לא יודע לאן אגיע ומאיפה אצא, ואני מספיק לומר לאשתי את מה ששכחתי לומר, שכנראה אין לי טלפון מרגע זה ועד בכלל ושיהיה בהצלחה, ואין לנו זמן להיות בהלם אז אנחנו ממשיכים הלאה.

[13] בסיס זיקים, כאמור, הוא בא"ח העורף, שבו עשיתי טירונות כלל-צה"לית, המקום שבו נפגשו כל הדמיונות שלי על "התגנבות יחידים" של יהושע קנז מודל 2011 עם המציאות, נקודת הבייס שלי בכל הקשור למה זה צבא ומה עושים שם. בסיס זיקים מותקף ב-7 באוקטובר אבל עומד בניסיון הפריצה, ובימים הראשונים בין התרומות שאנחנו מקבלים יש ציוד חורף שמישהו אשכרה הוציא מהארון, כלומר שלח לנו סוודרים שהיו לו כדי שלא יהיה לנו קר, ומשם לקחתי קפוצ'ון בא"ח העורף פה מתחיל הניצחון ואני ישן איתו בתור כרית על השק"ש.

[14] במפתיע זה לא כינוי ישראלי אלא השם של החברה.

[15] מה שהורס את הקליימקס הוא הנוכחות של שלטים צה"ליים מעבר לגבול שממספרים נקודות ציון לאורך הציר ומפנים למוצבים חדשים, וכן חלוקה מאירת עיניים של הצירים לציר רק"ם וציר רכב רגיל, שלנוכח הנסיעה בהאמרים בימים הבאים מעלה מחשבות לשַׁלט באופן דומה את כל הרצועה.

[16] דימוי שלצערי המשיך איתי הלאה מאחר שבמשחק הזה אין אפשרות חזרה לשמירה אחרונה; לוקיישן חדש, בוס גדול, נקודות בונוס – יש ויש.

[17] מסתבר שאי-אפשר לסרוק את כל הבתים בתוך עיר ואתה מקבל בתים מסוימים מהמודיעין ומתמקד בהם, ובגדול שוהה בעיקר בהם אחרי הטיהור, שזה מילה טהורה לסריקה בירי חי של כל הקומות.

[18] ברוב הימים התחושה שלי היא שהקסדה והברכיות נועדו לביטחון באתר בנייה יותר מכל.

[19] מה שבכל מקרה אפשר להשיג בכל פאתי עיר ישראלית סבירה בשוק המקומי במצב טוב יותר.

[20] מילה שצה"ל המציא כשהחליט ש"אספקה" אינה קרבית מספיק או כדי להכניס את "תספוק" לראשי תיבות פת"ן.

[21] אם זו באמת היתה מסה של דיוויד פוסטר-וואלאס הייתם מקבלים תיאור של אירועי השירותים במחלקה לאורך השבוע, לרבות השיח העשיר בנושא, אבל לכנות של פוסטר-וואלאס יש מחיר שבשבילי הוא ממש מוגזם, כי אמנם הכתיבה הגסה מקבלת נופך של אמינות וישירות שאין לו תחליף, ואפילו מקרקעת את הטקסט בצורה גופנית פשוטו כמשמעו שכן הגוף מגיב גופנית לתיאורים גופניים, אבל מסיטה את הטקסט חזק מדי ובאופן בלתי נשלט וגם דורשת מהכותב מין התפלשות חסרת מעצורים שמחמיצה אירועים אחרים, ובכל זאת למען הדיוק ההיסטורי אולי צריך לספר שעשינו צרכים בשקיות וזרקנו אותן מהחלונות. בימים הראשונים גם זרקנו זבל בפיר המעלית. ברור גם שהכתיבה של פוסטר-וואלאס מחליפה ביטויים תמוהים כמו "עשינו צרכים", כאילו צרכים זה שם עצם.

[22] אני לא סטודנט, מיניתי את עצמי.

[23] ובהקשר שלנו מאיר גם תובנות חברתיות באור שונה, שכן אם ממפים את שינוי המרחב האזרחי, ניתן לראות ששכבת החירום אינה בהכרח אירוע שקורה במוקד גיאוגרפי ויוצר אדוות כמו באפליקציית פיקוד העורף, אלא שכבה חלופית לשכבת השגרה שמופעלת בכל מקום ברגע מסוים, הבנה שמאפשרת ניסוח מחדש של היחסים בין החזית והעורף, דבר שכמו שאפשר לראות, מטריד אותי למדי.

[24] הצעתי לשרטט את בניין האקדמיה ההיסטורי של בצלאל כמוצב צבאי מאולתר בעקבות אירועי טבח באזור.

[25] להשאיר את הגלגל הרזרבי שוכב בין הגלגלים כאבטחה, זה הכי חשוב.

[26] מפקד פלוגת השריון המלווה שלנו. הפת"ן מעריצים את החבורה של קודקוד זעם על שם התכונה המופלאה של לוחמי השריון לישון בטנקים ולא במבנים, מה שמעניק להם את הכינוי חתולי רחוב. ביום שישי קודקוד זעם מופיע במלואו ולא רק ברשת הקשר, ואז מסתבר שמדובר בע"ש, חבר עבר שלי ואיש חמוד מאוד.

[27] אבל בהכרח עושה המון רעש. באופן מעניין, רעש נוראי הוא כנראה צה"לי ויש בו משהו מרגיע, וירי נק"ל בודד מבשר או על היתקלות עם אויב או על אויב, אבל גם יכול לבשר על משימה אקראית בקומה מעל.

[28] אם זה לא מספיק רפרנסים, בכל יציאה מהבית אני מגלה שאני חושב על השטח מהזווית האיזומטרית של קומנדוס. ואם אנחנו כבר יורדים להערת שוליים, חשוב לומר שהתיאור של הלחימה האורבנית במשחקי הרעב הוא בושה וחרפה שלא יתואר שהיתה שם עריכה.

[29] ריבוי האל"פים הוא ההוכחה לכך שאני לא משתמש בשמות בדויים.

[30] ההפך מלהצהיב – להיכנס לראש קטן שמדכדך את האווירה. להצהיב זה מונח מעולמות הסדיר שאין לו שום רלוונטיות כאן, אבל ניתן לומר שאמורים להיות איפשהו באמצע, שזה צבע די מכוער אם חושבים על זה.

[31] אבל א"ר, והמחלקה כולה, אכן מצליחים לצאת הביתה ב-28 בדצמבר, למרות שהגדוד נשאר עד ה-31.

[32] וגם בפעם הראשונה מבין משהו מהרמב"ם על הנכנס בקשרי המלחמה ולא שולח אותו לאגף השש אלי קרב שאף פעם לא הבנתי.

[33] ומנסים להבריח מההאמרים ללא הצלחה, מה שמביא אותנו לרגע שבו ע"ג צריך להוציא ממנוע האמר2 אחת שפחות הצליחה בחיים.

[34] אם היא לא תצפיתן אויב, קונספירציה ששונאי החתולים חוזרים עליה לא מעט.

[35] כל הפסקה הזו נכתבה טוב יותר באם יש גן עדן של רון לשם, שאת החלק הזה קלט מושלם.

[36] אבל משלים בבית את התמונה בגוגל, והעובדה שכל האזור שהייתי בו ניתן לתצפית פשוטה ביותר בגוגל מפות היא מין דיסוננס שאני לא יודע איך להתמודד איתו.

[37] מפת פרטי-ציבורי עירונית.

[38] עוד מקרה מרהיב של אפשרות של בית – שינויים ספונטניים ומרחביים בתנועה.

[39] כל ערב ב-20:00, חדשות תמציתיות שאני ממליץ ליישם גם מחוץ לצבא.

[40] ונגמ"שי M113 שצה"ל אמר שהוא לא הולך להכניס לעזה.

[41] ושופט אותה בבוז ככישלון, כמובן. אין מראה מגוחך מאדם גולל בטלפון.

[42] אירוע משונה למדי, שבמסגרתו החטיבה עומדת בחי"ת ושומעת דברים סתמיים באופן מרתק – אחד מהנאומים הוקרא מהכתב ועסק בחנוכה שהיה שבועיים קודם לכן, מה שחיזק את התחושה הכללית של הפרעה ברצף החלל-זמן.

[43] בחדר האוכל בזיקים, שאליו אלך כדי לסגור מעגל.

[44] הפעם הראשונה שיריתי בכוונת שאינה כוונת ברזל. חריג משמעותי לתזת הלוחם האמיתי הוא ע"ד, שהוא חלק מצוות שאני פוגש ליומיים, והוא שואל איך קרה שהגעתי ליחידה בתור רובאי03; ולע"ד אין בעיה לומר שבמפגש פנים אל פנים הוא בטוח שינצח כל מחבל, מה שאי-אפשר להגיד עליי. על זה אין לי אלא לאחל בהצלחה לע"ד בשירותו הצבאי.

[45] נגמ"ש עתיק עם שם מחריד.

[46] חוץ מע"ג, שהוא הקצין שמחליף את א"ד שיצא בדחיפות הביתה, שהוא הכי צעיר בצוות ומנהל את כל האירוע בשקט ובשלווה ראויים לציון.

[47] מישהו שמחכה שם מתרגש שהייתי לוחם בעזה. מול המקום בתוכי שמבקש לנער את הטייטל הזה אני מבין שזה לא מולי אלא מול המדים שאני בתוכם, ואני מוכן לתת חזרה את מה שקיבלתי מהמכתבים האזרחיים שנשלחו לצאלים. בכלל, מהמקום האישי קשה לי להילחם. בתחילת המלחמה יש אופנה של תמונות המשפחה על הדסקית, והרעיון הזה ממש קשה לי, אני לא מסוגל אפילו להכניס פתק של הילדה שלי לכיס; במקומו אני מכניס פתק של ילדה אחרת שמחולק בבית הכנסת בזיקים, מסתכל על השמות שאין לי פנים בשבילם.

[48] בבית אני נכנס לגוגל ומשוטט ברחובות עזה שיש להם שמות שאינם שמות קוד, ומוצא את הבית שהיינו בו ואת דוכן השווארמה שלצדו. בבית אני מגלה את הפיצוץ של האיתור שלנו בסרטונים של דובר צה"ל, רואה את המנהרות שמתחת לבתים שעליהם הסתכלנו מעמדת המאזין. בבית אני רואה בעדכון החדשות של 21:00 שרב-סרן אריה ריין ממשמרות, קצין שריון בגדוד 79 שבחטיבת המחץ (14), נפל בקרב ברצועת עזה, בן 39 בנופלו. בבית אני מסתכל בתמונה של ריין על מסך המחשב ובוכה. זה סיום נכון מבחינה תסריטאית, אבל לא נכון לקרוא אותו ככה. העולם באמת לא נגמר בנקודה הזו. אם כבר קליימקס לסיום, כשהחטיבה יוצאת מהלחימה יש טקס סיום שאליו מגיעים כל האנשים משלושת חודשי המילואים שלי, כאילו עלו הקרדיטים על הסדרה, ולצד ההקלה והשמחה והקלילות הכמעט יומיומית של הסיטואציה הזו יש חבורה שנמצאת ברקע ולא הגיעה לרגע הזה, והפער הזה בלתי ניתן לגישור כי אין שום דרמה בטקס הזה, ולדרמה שישנה אין שום קשר לפשטות של החזרה לבית, ולבייביסיטר שאני מחפש כדי להגיע לערב הגדודי אין שום מקום בדרמה הזו כי אני כבר לא לוחם בעזה, ולמקום שבו רואים את הפוסט-טראומה כצעד הגיוני אין שום דבר עם הפשטות של לפגוש את א"ל בציון הגדול ולספר לו על המלחמה, והסיטואציה שבה נראה הגיוני או לפחות נסבל לקפוץ על רימון הוא לא שבועיים אחרי, שאז זה לפעמים נדמה כמו שלב מוקדם לעזוב את האירוע, כמו פסילה מוקדמת מדי במשחק מחשב, והמקום שבו נראית הגיונית הבקשה של הסמג"ד לחפש אנשים שרוצים להתגייס לגדוד אינו נמצא כלל באותו עולם שבו מי שמתגייס הוא גיסי האב לשבעה ילדים שמתוכם אחד בן שבועיים, ושני המקומות האלה ודאי אינם נמצאים באותו עולם שבו אריה ריין לא חוזר הביתה.

מהדורה מקוונת | אפריל 2024
דימוי: איתי בנימיני, 7 בינואר, 2024, מתוך מבנה ואקראיות, דפוס בית