אמא ובן

אמבולנס

עד 2023, צילמנו את חיינו בדירה במשך יותר מאלף ימים. מה שהתחיל כפרויקט מגפה הפך למשהו מוזר יותר: תיעוד משפחתי, פרפורמנס, ולעתים ויכוח על השאלה אם בכלל צריך לצלם.
הייתי בסלון, וסופיה היתה בחדר השינה כששמעתי את שמי מהמטבח.
היא נפלה.
סופיה ואני נאבקנו להרים אותה והתחלנו לצעוק אחד על השנייה. סופיה קראה לאמבולנס. אמא שלי היתה הכי מודאגת מכך שאחד השכנים יראה אותה מוצאת על אלונקה, אבל היה ברור שהיא שברה משהו.
מחוץ לדירה, בזמן שאמא חיכתה שיכניסו אותה לאמבולנס, התחלתי לצלם.
"מה לעזאזל אתה עושה?" שאלה סופיה.
"אני מתעד את זה", אמרתי. "אמא אמרה שזה בסדר".
"חמור".
ישבתי עם אמא בתא האחורי של האמבולנס בזמן שנסענו במהירות לבית החולים. אחזתי בידה ואמרתי לה שהכול יהיה בסדר.
אז היא חייכה כדי שאוכל לצלם לה פורטרט.

אוּנוֹ

בשבועות הראשונים של המגפה שיחקנו אוּנוֹ כל יום, למרות שאף אחד מאיתנו לא שיחק קודם. במהרה זה הפך לאחד הדברים החשובים ביותר בדירה.
אחר צהריים אחד הצעתי שנשחק על המרפסת במקום ליד שולחן המטבח. אמא שלי לא רצתה לצאת כי היו רוחות וקר, אז נתתי לה כובע וצעיף. היינו צריכים אוויר צח.
סופיה חילקה את הקלפים. אמא שלי שיחקה ראשונה.
"שבע. ירוק".
נשבה רוח חזקה על המרפסת ופיזרה את הקלפים. הצלנו את רובם, אבל שלושה עפו מעבר לגדר, לרחוב למטה.
"תשכח מזה", אמרה אמא שלי. "אפשר לשחק בלי שלושה קלפים".
כזאת היתה אמא שלי. העולם יכול להתפרק והיא תמצא דרך להמשיך לשחק.
אבל סופיה לא הסכימה. המשחק לא יהיה אותו דבר, היא אמרה. מכיוון שאני ה"גבר" של הבית, זה האחריות שלי לאחזר את הקלפים.
אמא שלי הביטה בסופיה.
לא היתה זו הפעם הראשונה שהיו חילוקי דעות בין חמות לכלה – או לפחות בין חמות לשעבר לכלה לשעבר – על ניהול חיי.
"אפשר לשחק בלי", חזרה אמא שלי.
שכן מהקומה שלנו מת לא מזמן מקוביד. הרגשנו שהמעלית מסוכנת. הרגשנו שהלובי מסוכן. הרגשנו שכל הבניין מסוכן.
אבל סופיה כבר החליטה שחייבים להשיב את הקלפים החסרים.
"למה אני?" שאלתי.
שתי הנשים החשובות ביותר בחיי הביטו בי.
ידעתי את תפקידי.
"ארד למטה", אמרתי. "ולא אחזור עד שהמשימה תושלם".
סופיה הלבישה אותי מסכה, כפפות ומגן פנים מפלסטיק – המקבילה המודרנית של שריון ימי הביניים. עמדתי לעמוד בפני הסכנה הגדולה מכולן: המעלית הציבורית.
למטה, חיפשתי בשיחים מתחת למרפסת שלנו. מצאתי קלף אחד, חמש אדום, ואז קלף צהוב. אבל לא הצלחתי למצוא את האחרון.
"תשכח מזה", צעקה סופיה מלמעלה. "עלה".
לראשונה אחר הצהריים, היא הסכימה עם אמא שלי.
היא הכירה את גבולותיי כגבר.
אז ראיתי את הקלף הירוק האחרון, סנטימטרים ספורים מהביוב.
המשימה הושלמה.

כביסה

אחד ממקורות אי־הנוחות בבית היה הכביסה. לא היתה לנו מכונת כביסה בדירה, ואף אחד מאיתנו לא רצה לרדת לחדר הכביסה המשותף, אז התחלנו לכבס בגדים באמבטיה, כאילו חיינו בעבר – בדיוק כמו שהתחלנו לגזוז לעצמנו את השיער.
השתמשנו בכן ייבוש כדי לתלות את הכול, אבל בגלל האוורור הגרוע לקח שעות לייבש גרב אחת, והבגדים התחילו להריח מעובש.
הצעתי לייבש את הכביסה על המרפסת.
אמא שלי סירבה בתוקף.
"אני לא מוכנה שכל השכנים יראו את הכביסה המלוכלכת שלנו", היא אמרה.
למה אמא שלי כל כך פחדה מתליית כביסה? האם זה הזכיר לה את ילדותה בשכונה ענייה יותר בברונקס? היא סיפרה לי סיפורים רבים על החיים שם, אך לא מספיק כדי שאוכל להבין לגמרי את יחסה להוריה, מהגרים פולנים שהתגרשו כשהיתה ילדה – דבר יוצא דופן בזמנו. מה שהבנתי הוא שהיא בילתה חלק גדול מחייה בניסיון לצעוד קדימה. תליית כביסה מהמרפסת נראתה לה כצעד אחורה.
היא אפילו טענה שיש בבניין חוק: אסור לתלות כביסה על המרפסת.
"זה מגוחך", אמרתי. "זו פנדמיה. החוקים הוטלו לפח".
אבל היא עמדה על שלה. לא תולים כביסה על המרפסת.
כמה ימים אחר כך, בזמן שאמא ישנה, אמרתי לסופיה שנייבש את הכביסה בחוץ ונוכיח לאמא שזה רעיון טוב. תליתי את הסדינים הרטובים על המעקה, והרוח כמעט שלחה אחד מהם לכיוון שדה התעופה לה גוארדיה.
אנשים הביטו למעלה בחוסר הסכמה, כאילו אמרו: "מה זה – הברונקס?"
הכביסה התייבשה והריחה נהדר.
לאחר מכן, אמא שלי נתנה אישור לייבש כמויות קטנות של כביסה על המרפסת, כל עוד לא תצטרך לראות אותנו עושים זאת.

stayin’ alive

בערך באותו זמן נפטרה חברה של אמא שלי מהקומה שלנו. היא היתה מבוגרת ובמצב בריאותי לא טוב, ולא היה אפשר לדעת, לפחות אז, אם זה היה קוביד או פשוט גיל. מה שהרגיז את אמא שלי ביותר היה שלא יכלה להביע כבוד ראוי למשפחה. לא היה אפשר לקיים הלוויה רגילה, לא לבקר, לא לשבת שבעה.
התחלתי לחשוב על היותה של אמא שלי בת-תמותה, ואז, על היותי שלי.
אף אחד מאיתנו לא היה ספורטיבי במיוחד. מאז תחילת הפנדמיה, בקושי הזזנו את עצמנו מעבר למרחק שבין הספה, המטבח והשירותים. הפכנו לעציצים.
פתאום הרגשתי שזו האחריות שלי להפוך לריצ'רד סימונס.
"צריך להתאמן", הכרזתי. "לטובת הבריאות הגופנית והנפשית".
הדלקתי את תחנת שנות השבעים.
"סטיין' אלייב" מ"סטרדיי נייט פיוור" התחיל לנגן.
השיר נראה מתאים.
"אוי, אני אוהבת את ה־Bee Jays", אמרה אמא שלי.
"זה Bee Gees, לא Bee Jays", אמרה סופיה. "את יודעת מה זה BJs?"
"לא", ענתה אמא שלי.
"מציצות".
"אה".
הרגשתי אי־נוחות מיידית מהכיוון שהשיחה נקטה.
"בואו פשוט נרקוד", אמרתי.

מהדורה מקוונת | אוגוסט 2026
דימוי ראשי: Bamboo, 2026. Archival pigment print, variable dimensions  //  Meditation and Vaccuming, 2022.. Archival pigment print, variable dimension