בתחילת ימי הקורונה כולנו נסגרנו בבתים. הסטודיו היה כמו מחוץ לתחום, ולא היה לי צורך או רצון לשהות בו. גינת הגג היתה מקום מפלט ראוי. אדמה, שמים וצמחים. התמסרתי לגידול ירקות לצריכה עצמית, והתחלתי לחלום יחד עם עוד ארבעה אמנים ואמניות על יוזמה שיתופית. העבודה בגינה ומחשבות חדשות בקבוצה על […]

תושבי כפר אליסר עלו על יצועם כשלבם סמוך ובטוח שהבוקר שיבוא ישיב להם את שגרת יומם. בה בעת הם ניסו להסיח את דעתם מהמזימות שיום המחרת ודאי חורש נגדם, עתה לאחר שח'לדון החליט לחטוף אותו ולהסוות את דמותו. ח'לדון חלף בסמטאות הצרות, מביט בחרכי החלונות והדלתות ששרידים של אור הסתננו […]

פרולוג ו\או הקדמה גבירותיי ורבותיי, הפּוֹנס, [פאוזה קצרה] הפּוֹנס גיבור הפרולוג — או ההקדמה — הספיק לעשות כבר די הרבה בחייו. על אף שתנוחתו קפואה לחלוטין, ניחן הפּוֹנס בתנועה וניידות. ״הכל נדמה אבוד״, הפּוֹנס לחש בעודו שוכב על הרצפה, פחדיו וכמיהותיו מרוּצצים סביבו ומציצים מבעד לבשר הבטון הפצוע. יש יגידו […]

הדס חושבת רק על אֶרְנֶסְטוֹ, נושמת את ארנסטו, משתכשכת בחייו הסודיים והחד-פעמיים של ארנסטו. בונוס של חמשת אלפים שקלים מובטח לה אם לבבו ייפתח לקראתה ואהבתם תישא פרי. אביעד המנכ"ל יכנס את העובדים ויכה לכבודה בגוֹנג, מחלקת משאבי אנוש תדאג לעוגה ולבקבוקי יין, וכדרך המופנמים שנמשכים פתאום אל אור הזרקורים […]

"שם, במרחב שבין העולם הפנימי לחיצוני, שהוא אותו מרחב בין אנשים – מרחב המעבר – מתרחשות מערכות יחסים אינטימיות ויצירתיות".[1] כאישה, הפחד הגדול ביותר שלי הוא מפרידות. אף פעם לא ידעתי איך להתמודד עם סופים. כשמקיץ הקץ, אני נאלמת ונעלמת. אני לא מיטיבה להתמודד עם מסיבות סיום, עם טקסי הענקת […]

לריסה: עבודות הרישום שלך מעבירות תחושה של תנועה קלה, אווריריות, קוויות וחזרתיות. הקו הדק של הרישום גורם לי לתהות לגביו כחומר, כמשקל. איך את תופסת את החומריות בעבודה שלך? ושאלה נוספת שעולה אצלי בעקבות השאלה הזאת היא, איך את רואה את החלל ומהו בשבילך? נדמה לי שההתייחסות שלך לשני המושגים […]

הביטוי "ראנדה-וו" יכול לציין כל פגישה, אמרה לנו המורה לצרפתית בתכנית חילופי הסטודנטים, והוסיפה שהאמריקאים הם אלה שהדביקו לו את המשמעות של פגישה רומנטית. חשבתי על זה בזמן שחיכיתי לו בבית הקפה שניסיתי להפוך לקבוע שלי בחודש האחרון. הוא הגיע דרך החלון, ובאיחור. נכנס כמו רוח סערה עטויה מעיל ארוך […]

פעם, כשכולם היו זקנים וטיפשים או צעירים ומטומטמים, ואני ומותק היינו היחידות בדיוק, איזה אישה אחת עם שיער מקורזל של שחורה ודיבור נכון ובלי איפור עברה לגור בשכונה שלנו. כמובן שצחקנו עליה, כמו שצחקנו על האיש גרוטאות שהתהלך לו ברחוב כאילו הוא איזה נשיא עלק והסוס העלוב-תחת שלו הוא המזכירה. […]