יש שכל מופע של געגוע מגלם דאגה? (אני יודע) יש שכל מופע של דאגה מגלם געגוע? (אני חושב)   מישהו שואל: האם יש סיכוי לעיר וליושביה אחרי המלחמה? (אם יש דבר כזה, "אחרי המלחמה") [א] יהושע מספר למישהו על הקטגוריה של המוסר. היא תופסת לגבי יחסים בין בני אדם. והמדינה […]

התיישבתי ליד החלון, אוחז במשענת היד קצת יותר מדי חזק. הרגשתי שדהירת הרכבת לא מתקדמת בכיוון אחד אלא מסתובבת סביבי בזרות מפתיעה. לרגע איבדתי תחושת זמן ומרחב. לא הבנתי איפה אני. לאן אני הולך. נאחזתי בידיעה שלפני העלייה לרכבת אכלתי רק ביס אחד מהבראוניז. זה כל מה שהרשיתי לעצמי. ידעתי […]

כשאנחנו פעוטות אנחנו חסרי בושה בצורה הנאיבית ביותר. הגבולות הגופניים הפיזיים שלנו מטושטשים ואנחנו בחיבור טוטאלי וסימביוטי עם דמות האם. הגוף העירום והמופשט מתפקד כמצע משחקי – תינוקות יכולים לבהות ביד שלהם במשך שעות מהופנטים מהפוטנציאל, הגילוי המרעיש שזה מחובר אליהם לגוף, הגילוי המטריפ של הגוף שמחובר לתודעה. לאקאן קורא […]

הגענו לפנות ערב, כמה ימים אחרי כריסמס, והעיר היתה לבנה. שכבת פתיתים דקה ושלווה כיסתה את הרחוב, ועל אדני החלונות עוד נותרו פסלוני סנטה סמוקי לחיים, סבוכים בתיל של נורות צבעוניות. מאחוריהם, בצדה הפנימי של הזכוכית – משום מה מוקמו החלונות בגובה מושלם להצצה – נגלה מראה הפנים החם. מסעד […]

  10 בנובמבר 2023 יש משהו מאוד מערער בלפגוש מלחמה מהצד הרפואי, הצד שמנסה לתקן כל הזמן את מה שמישהו אחר פירק לפני רגע. זו תנועה שהיא הופכית לתנועת הקרב, ואם לומר את האמת, באירועים פחות קונצנזואליים היא גם יכולה לתפוס פן מרוחק בואכה הפציפיסט של מל גיבסון. במלחמה הספציפית […]

איש אינו מעיד בעד העד. פאול צלאן הדרך הנוחה ביותר להגיע ל״יד ושם״ היא לעלות על הרכבת הקלה (אם היא עובדת) ולרדת בתחנת הר הרצל. משם יש ללכת רבע שעה ברגל במין שביל גישה עקלקל שמוביל אל הכניסה הראשית. כבר ברגע הירידה מהרכבת תיפרש לפניך פנורמה מרהיבה של יער ירושלים, […]