פלסטיני בבית שאן

החלטתי לערוך מסע אל בית שאן. כדי להכיר, לשמוע, לשוחח, לחשוף, להתרשם, וכדי לכתוב ספר על אנשיה בזמן הזה. “פלסטיני בבית שאן”, כך הצגתי את עצמי, וכך הציגו אותי בעיתון המקומי. פלסטיני שבא לבית שאן על מנת לכתוב על מה שאקרא לו בהמשך חשיפת השקר הגדול. יש האומרים שאנחנו נכנסים לעידן חדש; בניינים אידיאולוגיים, פוליטיים והיסטוריים עצומים במזרח אירופה, אבל לא רק שם, קרסו והתמוטטו. עוד יגיע גם תורם של האחרים, הרי מי אינו נסחף באופוריה של השקר הגדול? מי לא אימץ לעצמו שקר כזה או אחר? מי לא ניסה לשכנע את זולתו שהשקר הזה הוא אמת, גם כשידע שהאמת הפנימית שלו מוזנת מה”אמת” שהוא מציג ברבים?

כל אחד והאמת שלו, כל אחד והשקר שלו. אנחנו עומדים בעיצומה של מלחמת השקר והאמת. אולי זוהי חזרה אל זרתוסטרא ואל חכמי המזרח העתיק, שחילקו את העולם לשני קטבים: טוב ורע, אמת ושקר,  וסברו שהאדם נידון למלחמה בלתי מתפשרת בתווך שבין הקטבים. בבית שאן מושגים כגון אמת ושקר, מזרח ומערב, מזרחים ואשכנזים ועוד עשרות מושגים מעולם דואלי — חצוי לשניים — הם שימושיים מאוד. אולי זוהי המזרחיות במיטבה. גם האדם חצוי לשניים: הוא עצמו, וכפילו המוצהר. כמו האדם במקלחת והאדם שבסלון. האדם הוא־הוא עצמו רק כאשר הוא עירום ועריה. תחת זרם המים במקלחת הוא שר שיר אחר, שונה בתכלית מזה שהוא מדקלם לך בסלון.

כן, כל אחד והאמת שלו, כל אחד והשקר שלו. ואותי הטרידה, גם בימים ההם וגם בזמן הזה, השאלה כיצד נעשים בני האדם גזענים? מנין בא הדיבוק הזה? כאשר אני לומד תיאוריות על המדוכאים משתלט עלי פחד, והשאלה נעשית קיומית, לא רק פילוסופית או אנתרופולוגית. אני תוהה, האם עד עולם נידונו רק המדוכאים לגזירת הגזענות האפלה הזאת? הרי מרבית עמי העולם מדוכאים בצורה זו או אחרת. האם יש להסיק מכך שסופה של הגזענות להשתלט ולשרוד? האם תקוותה הגדולה של האנושות נעוצה בקומץ יפי הנפש המצויים בכל חברה? אולי ליפי הנפש יש עניין דווקא בשימור הגזענות? אולי הם מעדיפים שתמשיך להתקיים אצל האחרים, כדי שיהיו הם כשושנה בין החוחים, שמורת טבע אנושית או המייצגים הבלעדיים של העדינות, הסובלנות והיופי בחברה?

שמעתי תיאוריות רבות ומגוונות על הגזענות מפי ידידים, אנשי רוח ונביאי זעם. כולם היו נחרצים בדעתם כי בכל אדם שוכן גזען קטן. משל הייתה הגזענות תופעת טבע שאין בכוחו של איש לגבור עליה. ואני תהיתי אם לא ההפך הוא הנכון; אולי בכל גזען, מרגיז, צעקן, אלים ומטורף ככל שיהיה, שוכן אדם קטן? ואולי תפקידנו הוא למצוא את אותו האדם שבתוך הגזען ולטפח אותו? להצמיח את האדם הזה, לספק לו אור, שמש ואוויר כדי שיתפתח, יתעצם ובסופו של דבר יאיר את הנפש ויביס את השטן. לתת לו את כל אלה, אבל לפני הכול להגיע אליו. כי ממגדל השן לא נבחין בו. אין הוא חבוי בין הניירות שלכם, אלא בתוך אותו גזען שמטיל עליכם אימה ומעכיר את חייכם.

ולא שאיני מכיר את שונאי הערבים המקומיים. אני זוכר, לדוגמה, איך ביוני 1989 השתתפתי במבצע חלב לילדי עזה לציון עשרים ושתיים שנים לכיבוש. יצאנו מחיפה במשאיות עמוסות בקופסאות מטרנה ושקי אורז. בנקודת הגבול במחסום ארז חיכתה לנו החבורה של אבי פרחן — צעירים, בני נוער וגם אנשים מבוגרים שהגיעו מאשדוד ומהמושבים הסמוכים. הם התנפלו עלינו, שפכו את החלב ואת האורז, רמסו אותם ברגליהם ואיימו עלינו בידיים ובמקלות. ניסינו בכוח לפרוץ את המחסום. הדפנו אותם, והם הדפו אותנו. צעיר כבן שלושים בעט בי וצעק: “אש”פיסטים, לכו הביתה!” ואני צעקתי: “הפשיזם לא יעבור, החלב כן!”

פתאום, בלב המהומה, נשמטו משקפי לארץ למרגלות אותו צעיר. הוא התכופף והרים אותם, מסר לי ואמר: “אתה רואה, גם אני בן אדם!” אמרתי לו: “אם אתה בן אדם, תן להעביר את החלב לילדים בעזה.” החיילים הפרידו בינינו. הוא התרחק לעברו השני של המחסום, ואני וחברי המשכנו לצעוק: “הפשיזם לא יעבור!” כעבור כמה דקות הבחנתי בו מתקרב ושואל: “איפה זה עם המשקפיים?” הוא חיפש אותי כי רצה להסביר לי מדוע, לדעתו, אסור שתקום מדינה פלסטינית. אבל לא לפני שהזכיר לי שבזכותו ניצלו משקפי. גם הוא, כנראה, דרך עדשות המשקפיים שלי, חיפש את האדם שבתוכו.

פרק מתוך ‘הולך על הרוח’, קולאג’ של שלוש מיצירותיו של סלמאן נאטור שכונסו לרומן מסעות
הוצאת עולם חדש – סדרת מכתוב בעריכתו של יהודה שנהב שהרבני
תרגם מערבית: יונתן מנדל
דימוי: אלי סינגלובסקי, בית שמש, 2014