על צלע הר

בין שנת 90′ לשנת 92′ גרתי בסמוך לגבול הצפון-מזרחי של ירושלים, בשכונה על צלע הר בשם הגבעה הצרפתית, הנמצא מול מדבר יהודה. מעבר לעמק היה כפר פלסטיני בשם עיסאוויה. למרות שהיה מרחק 15-20 דקות הליכה ממני, מעולם לא ביקרתי בעיסאוויה. כשהייתי בת ארבע או חמש, לא פגשתי ולו אדם אחד משם, אבל כן היו לי רעיונות קונקרטיים לגבי אודות המקום ואנשיו. כשהראות הייתה טובה והנוף היה נקי מסופות חול, יכולנו לראות את ים המלח מקצה הגבעה. קצת לפניו ומשמאל, נמצאת יריחו, עיר מקראית עם עצי דקל גבוהים המגיחים מההר המדברי ובית קזינו מנצנץ וגדול בשם ׳אואזיס׳. מעולם לא ביקרתי ביריחו, למעט פעם אחת בה עשינו פניה שגויה וסיימנו בתוך השטח הפלסטיני. אני זוכרת את תחושת אי הנוחות, שהוחלפה בהקלה כשמצאנו את הדרך החוצה. ממש מחוץ ליריחו, בצד הדרך לים המלח, היו חניונים שכנים עם סוחרים שמוכרים כלי חרס. אלו כדים שהגיעו בגדלים שונים, עשויים חימר מקומי, אשר נשרפו בשריפה גבוהה ללא גלזורה. יריחו ממוקמת 25 מטר מתחת לפני הים, מה שהופך אותה לעיר הנמוכה ביותר בעולם. ידוע גם שהיא העיר המיושבת העתיקה ביותר בעולם וכל כך הרבה כלי חרס עתיקים נמצאו שם. הכלים מצדי הדרך נתפסו לעתים קרובות כמעין רפליקה של אלה שנמצאו בחפירות הארכיאולוגיות ביריחו. מעין גרסה תיירותית של ״הדבר האמיתי״. ועם זאת, השניים מיוצרים באופן מקומי, עם אותו החימר, ושומרים על היבטים זהים של אותה המסורת ששומשה במשך אלפי שנים. ראייתם כחלק מתהליך התפתחותי של אותה המסורת חושפת את השינוי התרבותי שהם מגלמים בתוכם: מכלים חדשניים ומכריעים של העולם העתיק, לסוכני ייצוג בחיים המודרניים. ייתכן והיחסים בין האובייקט הארכיאולוגי לרפליקה שלו מעוגנים בתפקיד היסודי של הכלי לשאת בו משהו: בין אם מדובר במזון, מים או זיכרון, כלים אלה הם מספרי סיפורים של תרבות הלכודה בקונפליקט שבין פונקציה לייצוג.

מאיה ידיד, ינואר 2021

מהדורה מקוונת | ינואר 2021