נזירות אלנצרה

חצינו את הדרך המובילה מתחנת האוטובוס אל המספרה היחידה באזור. אמי ואני, כל אחת בשתיקתה. כבר דנו בסוגיה בכל דרך אפשרית, ולא רצינו לפתוח בוויכוח מר נוסף. זה התחיל ביום שבו עברתי לחיפא, להתחיל את לימודיי בבית הספר התיכון “נזירות אלנצרה”. התעקשתי והפצרתי בה, אבל היא סירבה. התחננתי, והיא גערה בי. בכיתי וביקשתי, אבל היא דאגה להשתיק אותי בכל פעם מחדש.
היא התגרשה זמן לא רב קודם לכן וכבר כילתה את מנת החטאים שלה. הדבר האחרון שהיתה זקוקה לו כעת היה עוד חטא או חיכוך מיותר עם החמולה בכפר. כי איזה תירוץ תמציא למעשי בתה אשר נפלה קורבן לפיתוייה של חיפא? התעקשתי עוד והפצרתי בה. לבסוף נעתרה למרות שלא הייתה משוכנעת כלל. אולי מצאה טעם מתוק בהתמרדות, באותו אופן שבו שנאה את טעם ההתרפסות.
הדרך אל המספרה הייתה מוכרת, אך באותו הבוקר נראתה שונה. התיישבתי על הכיסא המסתובב וחגתי סביב עצמי. כשראיתי את הצמה שלי גזוזה, תקפה אותי בעתה שכמעט הפילה אותי ארצה. הצמה הייתה מוטלת על רצפת המספרה כמו נחש בגן עדן, מפתה אותי לגעת בה, לעטוף אותה או לכתוש אותה. העברתי את ידי על ראשי ומיששתי את קצוות השיער הקצוץ. היד נרתעה מיד לאחור. כאילו הכיש אותה נחש. הבחנתי בהשתקפות פני אמי במראה הענקית שממול, כשהיא מסתירה בידה צעקה מבוהלת.
“הנה הצמה שלך”, אמר הספר בהתרגשות ובשמץ של הערצה. הצמה נחתה על הרצפה והמספריים הזדקרו בין ידיו, כמו חוגגים ניצחון זכרי נוסף. הוא הכיר היטב את המנטליות הבדווית שלפיה לצמה ולבתולים מעמד זהה. הוא היה מודע לגודל האסון, אך גם לעובדה שהתגלגלה לידיו זכות נדירה שאינה נופלת בידי ספרים באזור. הוא לקח את הצמה בשבי – במשך שנים רבות היא עוד תקשט את מסגרת התמונה של הנערה היפה קצרת השיער התלויה על קיר המספרה.
בדרך חזרה נמנעתי מלהביט לעבר המספרה כדי לחסוך מעצמי כאב וייסורים. פרצתי בבכי חרישי ואמי מאחוריי תקעה בי מבט מאיים. “טוב… טוב, עוד אראה לך כשנחזור הביתה!” הפעם לא חששתי מאיומיה. היא הייתה שותפה לפשע בכל דבר ועניין. היא קבעה את המקום, היום והשעה. הסכמתה הייתה אמנם כפויה, אולם גם כזו שתחסוך ממני עונש ודאי.
עם הצמה הגזוזה נתלשה ממני גם רוחי. המשכתי לסבול בשתיקה מבלי שאעז להתבונן במראה שמולי. מאחוריי ארב לי כעסה העצוב של אמי. מלפנים ארבו לי שובבות הנעורים שלי וראשי השכול. וחיפא נותרה חברה בוגדנית, זו שפיתתה אותי ואחר כך חזרה בה מיתממת.
חיפשתי להתנחם בבנות חיפא היפות. בתמונות הנשים היפות גזוזות השיער. הן היו שונות כל כך ממני ומן הבדוויות שלי. ביקשתי להתנחם באמצעותן על האובדן, אולם כל אלו לא הביאו הקלה. וחיפא? הוי חיפא. מדוע נטשת אותי דווקא עכשיו? איזו נחמה יש לי בצמה שחוטה וגזוזה התלויה אצל הספר?
אמי חוזרת ואומרת מדי יום: “الله يقصف عمرك אללה יקצ’וף עומרכ” למרות שאללה מעולם לא נענה לה, היא לא הרימה ידיים. והספר לא מפסיק לקשקש “נערה כמוך, מה את צריכה צמה כזאת?” בכל בוקר הייתי יורדת את המדרגה החוצצת בין חדר השינה (שהיה גם חדר האורחים) ובין המטבח (שהיה גם חדר הרחצה). אמא הייתה נעמדת על המדרגה, מבקשת ליצור לעצמה מרחב שליטה על השיער שלי, שגלש עד לשיפולי גבי. ארוך כל כך שלא הצליחה להקיף אותו בכף ידה. בעודה אוספת אלומת שיער אחת, האחרת נשמטה מידה. היא הייתה אוספת את השיער בכף ידה, ומשחילה דרכו את המסרק. עם כל טיול של המסרק הייתי כואבת וסובלת. ועם כל צרחה שנפלטת מפי היא הייתה מכבידה את ידה עד שהייתי שותקת. היא לא הייתה משחררת אותי מאחיזתה, עד אשר יצאה מבין ידיה צמה הראויה לנערה בת תרבות מנומסת.

“הבת שלך רוצה להידמות לבנות העיר?” שאל אחד מדודיי, כשהוא מזהיר את אמי מפני הפורענות המתקרבת. התלמידים בבית הספר “נזירות אלנצרה” בחיפא הם תערובת של כל משפחות העיר. חלקם אף מגיעים מן הכפרים השכנים. לכל אחד מהם יש חלום, ולכל אחד מניע משלו… כאשר הייתי מגיעה לבית הספר היו נפתחים בפניי שערי הגיהינום וגן העדן גם יחד. באותן שעות הושעו מחשבותיי על הצריף הדל שבו גרתי עם אמי ואחי.
בבית הספר צייתה הלשון שלי לחוקי הדיבור החדשים, ובעיקר ניקתה את עצמה מן הבושה של העגה הבדווית. רק שמי וצמתי הארוכה הסגירו את מה שביקשתי להסתיר. לא הצלחתי לשכנע איש שאני בת לשושלת מלכי המדבר ושזכיתי לשאת את שמי בגאון. פרצי הצחוק העצור היו מצליפים בנשמתי. “קוראים לך שיח’ה… ההההה”? זה אומר שאת זקנה?

הצמה שלי היא ירושה בדווית, משא כבד המכופף ושובר את גבי. אני משתוקקת לשחק בידי בשיער הקצר ולפלרטט בהטיית צוואר. אלומות השיער הפזור מלטפות את הפנים קשי היום אשר מסתירים את העלומים.
“עכשיו טוב לך? הפכת לבת חיפא? זה מה שאת רוצה? “الله يقصف عمرك, אלוהים יכתוש את חייך”. הפכתי להיות כמו בנות חיפא, או כמעט. האמנתי בזה או כמעט האמנתי… אולם ידי עדיין מחפשת את צמתי, והיא תמיד נרתעת לאחור כמי שהוכשה על ידי נחש.

גרנטה 3 – קרוב לבית | אוקטובר, 2015
תרגם מערבית: יהודה שנהב שהרבני
דימוי: מתוך מהמרפסת, שירה קמרד, מהמרפסת – 50*45, שמן על בד, 2017