מנהל בית הספר

יומיים לפני החג כבר היו התעודות מוכנות וחיכו לחתימתו של המנהל. מאתיים שלושים ושש חתימות יכלו להימשך עד שעות הצהריים, מה גם שחתימתי לא היתה אלגנטית וארוכה בסגנון מיניסטריאלי, וידי לא היתה מיומנת בפעולה הזאת. הרי בכל תקופת כהונתי כמנהל לא חתמתי אפילו על ספר חשבונות אחד, ועוד לפני כן נמנעתי ככל יכולתי מלחתום על גיליונות הנוכחות של בתי הספר. ראיתי הרבה אוכלי חינם במשרדים הממשלתיים, כמו גם עמיתים שלי למקצוע, שבשעות הבטלה היו מתאמנים על חתימתם, משרבטים אותה על ימין ועל שמאל על כל דבר שהזדמן לידם. הפוך כל כסת על שולחן של כל פקיד ותראה תצוגת ראווה של חתימותיו, שכן אפילו הפקיד הזוטר ביותר יודע שחתימתו של אדם מעידה על אישיותו. שניים־שלושה שברי אותיות קטנים וזריזים ואחר כך קו עבה מתחתם, משמאל לימין, ומתחת לקו העבה התאריך, קטן אף יותר מהאותיות, חתום בעיגול גדול שנחצה על ידי קו מרושל, על פי כל כללי הטקס. היה בכל זה, כמובן, גם משום אימון לקראת משרה של שר. רק עכשיו, כשנעשיתי מנהל, יכולתי להבין את העניין בפשטותו.

קודם לכן לא יכולתי לתפוס איך אדם מגיע להיות שר ממשרת מנהל בית ספר או פקיד מן השורה, או מעז אפילו לחלום על כך. אוסף חתימות שכל אחת מהן מציגה לראווה אישיות אחרת, כמה מטרים של לשון חלקלקה ומשומנת היטב שיכולה לפתות החוצה נחש ממאורתו וללקק כל דבר, ורפרטואר שלם של העוויות פנים  לא אחת בלבד, לפחות תריסר, כמו קולקציית מזלגות שכל אחד מהם משמש לצורך אחר, זה כדי לשלות דג מתוך קערה ולנקות את עצמותיו והשני כדי… אלה המחשבות שהתרוצצו בראשי כשחתמתי על התעודות אחת־אחת, כשלפתע נפל מבטי על שם מוכר. זה היה שם בנו של אותו סגן אלוף שמיניתי כיושב הראש של “אגודת בית הספר והמשפחה”. תלמיד כיתה ו’ שהיה מגיע לבית הספר בבגדים אופנתיים, מגוהצים ומוקפדים יותר ממוריו. בזכות הדרגות שעל כתפי אביו הוא נהג להיעדר מבית הספר יום או יומיים בשבוע, או שהיה מאחר בכל יום לכיתה, אבל מכיוון שאביו היה המוציא והמביא של האגודה, נראה שסגן המנהל לא נטפל אליו יותר מדי.

התעמקתי בציונים שלו. כולם ממוצעים, לא משהו להתלונן עליו. ואת הציון על המשמעת הייתי צריך לתת רק פעם אחת, בסוף השנה. לא היתה לי עילה. חככתי בדעתי מה אני יכול בכל זאת לעשות עד ש… מדהים! פתאום התחוור לי שמתחילת השנה ועד עכשיו שפטתי את הילדים אך ורק על פי המצב הכלכלי של אבותיהם. בדיוק כמו הבן הזה של הסגן אלוף שלא לומד בהסתמך על מעמדו של אביו. נוכחתי שבמשך כל הזמן הזה ככל שאביו של הילד היה עני, כך הצטייר הילד פיקח בעיני, בעל פוטנציאל גדול, מגיע לבית הספר בעיניים בורקות, ואילו הילדים לאבות בעלי היכולת נדמו בעיני אטיים, קשי הבנה, פלגמטיים ומאכזבים יותר מאחרים. כל זה, כמובן, לא העסיק כלל את סגן המנהל. הוא פעל על פי החוקים שניסח לעצמו לאורך שנות עבודתו. בדיוק כפי שנהג עם בנו של הסגן אלוף; מעלים עין מאחד ומקשיח עם אחר, ואחרי יומיים בדיוק להפך. בקיצור, היו אלה הפחד והתקווה שגרמו לבית הספר לפעול. ואילו אני, מנגד, כאילו שפטתי מראש את הילדים האלה. כמה טוב שהציונים לא היו באחריותי, למעט אותו ציון אחד שהייתי צריך לתת רק בסוף השנה. שמעתי שבבתי הספר הצבאיים נהגו פעם לחלק ציונים לפי גובה החניכים, ועכשיו עלה על דעתי שאילו היה הדבר תלוי בי, ודאי הייתי מחלק פה ציונים לפי גובה ההכנסה של האבות. המצחיק הוא שחשבתי שככה אני נאבק בעוני, ורק עכשיו אני מבין שצורת ההתנהלות הזאת היתה מעין הצדקה של העוני, לא הוקעה שלו. תיעבתי את עושרם של בעלי הממון מתוך מחשבה שהוא הגורם לעוניים של מחלקי המים והגננים, ומתוך כך הייתי מכה בו. אבל האם היה זה הדבר הנכון לעשות בין קירות בית הספר? אין לך דבר מגוחך מאדם שמבקש לקדם רפורמות, אבל גבולות הסמכות שלו מגיעים עד לקצה אפו בלבד. ובבית הספר שלי סמכויותי לא הגיעו לי אפילו עד קצה החוטם, כל הפעילות הזאת התנהלה רק בתוך ראשי! הנסיבות שאחרים ייצרו הפכו עבורי את בית הספר למשהו שהוא מעבר לסוגיה גיאוגרפית. כך, כעבור חמישה־שישה חודשים הבנתי שפעלתי על בסיס הרגש, לא השכל. גם הגיעו לאוזני שמועות שהסגן ליקט כמה טומאנים מפה ומשם, וכעת הגעתי למסקנה שגם הכסף הזה היה כפרה על חטאי שלי. בכלל, זה היה הכוח שהניע את גלגלי בית הספר: התוקפנות המעשית שלו פיצתה על החולשות הרגשניות שלי. לכן גם לא הייתי מסוגל לוותר עליו. הוא היה אדם מעשי, חותך את העניינים ומתקדם הלאה. כל צעד שעשה בחייו ובעבודתו היה מכוון מטרה, משאר היבטי העניין העלים עין. כך שבניגוד אלי, היה אדם יעיל. שכן אני לא הייתי באמת מנהל. לא יכולתי להיות. זהו זה. ייבשתי בתשומת לב ובזהירות את התעודה של הבן של הסגן אלוף שהזיעה תחת ידי, והחתימה שקשקשתי בתחתיתה היתה מרושלת ומגוחכת עד כדי כך שהזכירה לי את חתימתו של השרת החדש שלנו. בטח כבוד הסגן אלוף יֵצא מדעתו, איך נתנו לבן אדם אנאלפבית כזה עם כתב יד מחפיר ועם חתימה כזו להיות מנהל בית ספר. אחרי הכול, גם הסגן אלוף יודע שחתימתו של אדם היא עדות לאישיותו.

מהדורה מקוונת | פברואר 2022
פרק 16, מתוך הספר מנהל בית הספר
מפרסית: אורלי נוי
דימוי: Painting, Black and white xerox copy montage, 42×29.7 cm, 2020, אלכסנדר רוזנקרנץ. מתוך City Cut Off