מחסה: מאת טל גפני

ביום הנעילה של תערוכת היחיד הקודמת שלה, במוזיאון הרצליה, נשכבה הילה טוני נבוק על גבה מתחת לפסל "להמתין לשמש – ספסל" בזמן שהמבקרים במוזיאון שוטטו סביבה. לפרפורמנס הזה – שכלל גם שכיבה על משטחי פרגולה בחלקו המרכזי של המיצב – קראה טוני "שקיעה". הפעולה הפרפורמטיבית הפשוטה לכאורה של התמקמות גוף האמנית מתחת לעבודה ומעליה ביום נעילת התערוכה טמנה בחובה מורכבות פואטית עשירה.

ראשית, היא האירה את החללים הנגטיביים של העבודה – החללים הריקים, שבמקרה הזה היו גם חללים פנימיים וגם חללים של מעל ומתחת. כשהתמקמה בתוכם, הפכה אותם טוני למרחבים של מלאות תודעתית – המקום שבו אין חומר הפך למקום שבו יש רוח. אפשר לחשוב על פעולתה כהפיכה של הגוף לאלמנט שהתווסף אל תוך העבודה הפיסולית, אלמנט חי ונושם בתוך הדומם של המיצב. סימון המרחב שמתחת לפסל-ספסל נשא בתוכו גם את זכר העבודה האיקונית של ברוס נאומן, "A Cast of the Space Under My Chair". מעניין לחשוב על בחירתה של טוני בגוף החי, גופה שלה, כסוג של אנטיתזה לבטון הממלא והאוטם של נאומן. שניהם הצביעו על המרחב-שמתחת כשייך להם, בדיוק כמו האובייקט שנמצא מעליו. נאומן עשה זאת בבחירת כותרת שמבהירה לנו שזהו החלל שמתחת לכיסא של האמן, ואילו טוני עושה זאת באמצעות השימוש בגוף שלה. אלא שנאומן עצמו "נשאר למעלה" ובחוץ, נפרד מהעבודה – הוא היוצר שלה. טוני, לעומתו, הצטרפה אל הפסל ואף נטמעה בו באקט של חיבור סימביוטי. הסימביוזה הזו יצרה מפגש שברירי ועוצמתי גם יחד עם קהל המבקרים. הגוף השוכב התווה סיטואציה של פגיעות בזמן שהפסל הפך למחסה.

מבחינה צורנית, תנוחת השכיבה באותו פרפורמנס הדהדה את אופקיות הספסל וצירפה את הגוף אל תוך הגריד של המיצב כולו. המטען הפואטי של היטמעות האמנית בתוך העבודה הועצם עוד יותר בבחירת שם הפרפורמנס, "שקיעה". זו לא היתה שקיעה רק במובן של "הזמן שלפני כיבוי האורות האחרון של התערוכה" (תערוכה שהשמש נכללת בשמה), אלא גם שקיעה ככוח כבידה, כדבר-מה שנמצא בתנועה בלתי נמנעת מטה. הפרפורמנס "שקיעה" היה גם אקט של קבורה עם הפסל, בתוכו, ביום התפרקותו מחלל התצוגה. מה שנדמה במבט ראשון כפעולה פרפורמטיבית מינימלית, מתגלה כמחוות פרידה מזוקקת ודחוסה במשמעות ובמשקל רגשי, מחווה שהניבה רגע נדיר ויקר ערך שבו האמנית נמצאה בהזדהות מוחלטת עם עבודתה – הזדהות שהיא גם בגדר היעלמות לתוך העבודה, או מציאת מסתור בקרבהּ.

בחלל הפנימי של "דרך החלון", תערוכת היחיד של טוני במוזיאון תל אביב, מוצבת העבודה "היעלמות (החזרה הביתה)" – בימת בטון וגרנוליט גדולת ממדים שבתוכה מוטמע מזרן יחיד, ובשוליה מעקות ביטחון כחולים עטורי גרביים בשלל דגמים וצבעים. דימוי הקבר, שנחשף באמצעות הפעולה הפרפורמטיבית עם רדת התערוכה במוזיאון הרצליה, מתגלגל בתערוכה הנוכחית לפסל ש"קבריותו" גלויה. הדחיסות, הכובד והמלאות התודעתיים שבפעולת השכיבה על הקרקע מגולמים כעת בחומריות של הפסל ומייצרים נוכחות מצמיתה בחלל. המזרן – סימון לגוף יחיד – הוא אזור של רוך והפוגה בתוך פני השטח הקשיחים של הפסל, אך הוא גם כלוא בתוכו, כמו גוף שלא יכול לנוע או להתהפך מצד לצד. יחד עם המיטה-קבר, הפסל מייצר דימוי שלישי – של בימה. אם במוזיאון הרצליה הפעילה טוני את הפסל באמצעות פעולה פרפורמטיבית ובכך אפשרה לספסל להידמות לקבר, הפעם הפסל כבר מכיל בתוכו דימוי של בימה, וההיעלמות האולטימטיבית – המוות – מסומנת באמצעות מבנה שמיועד להופעה חיה. הפסל כמו ממתין לה, אך זו ממאנת להתרחש.

המעקות הכחולים בשולי הפסל משווים לו מראה של מקטע מתוך רחבה ציבורית. בשילוב הגרביים הצבעוניים המנקדים אותם, המעקים מוסיפים לפסל נופך  של משחקיות יומיומית שאופיינית לפיסול של טוני. במבט ראשון, נדמה שהמשחקיות הזו מאווררת את העבודה, אבל במבט נוסף הגרביים מייצרים עוד מופע של היעלמות, של דבר-מה עזוב או נטוש – שיירים של פעולת הנחה והתרחקות, כמעט כמו אבנים קטנות המונחות על קבר.

באופן אישי, הגרביים התלויים על המעקה החזירו אותי להתרחשות שמופיעה שוב ושוב בחלומותיי בשבע השנים האחרונות, מאז נפטרה אמי. בחלומות הללו שתינו יושבות ליד ארונות ושידות בגדים בבתים שונים שבהם גרנו לאורך ילדותי ומוציאות בגדים ממדפים ומגירות. אנחנו ממיינות, מקפלות, מחליטות מה לשמור ומה להעביר הלאה, מחזירות לארון או מכניסות לשקיות ולארגזים למסירה. בחלומות הללו שוררת תחושה של נבירה בתיבת אוצר – הבגדים עשויים שלל צבעים, דוגמאות, בדים וטקסטורות. לפעמים מופיעים בגדים שאני זוכרת שאכן לבשתי כילדה, ולפעמים מוחי החולם מעצב בגדים שלא היו ולא נבראו – תגליות מפתיעות ומשמחות של צבע, חומר, יופי והתקשטות. לפעמים מופיעות גם נעליים, ותמיד מדובר בפריטים ששייכים לי ולא לאמא שלי. היא שם כדי לעזור לי לעשות סדר ולמצוא דברים נשכחים. לאחרונה, בזכות פוסט פייסבוק של מכרה שאיבדה גם היא את אמה מוקדם מדי ותיארה את חלומות-סידור-הבגדים שלה, גיליתי שלא רק אני חולמת את החלומות הללו. אני חושבת שמה שעומד ביסוד סוגת החלומות הזו הוא הדימוי של אמא שמסדרת ומארגנת עבורנו את מרחב המחיה. בהיותי אמא צעירה, התחלתי לשים לב לאינספור מצבים שבהם בני צופה בי מהצד ממיינת בגדים וחפצים שלו – אלו, כנראה, הרגעים שבהם מתקבע הדימוי הזה בתודעה.

על התערוכה הנוכחית של טוני, ולמעשה גם על זו הקודמת, אי-אפשר שלא לחשוב בצל האובדן של אמה, רחל. כעת, בשפתה הפיסולית הייחודית מוטמעת גם עבודת האֵבֶל. המשחקיות האופיינית לה, וכמוה ההתבוננות והשימוש במרחב הישראלי העירוני, מופיעים במלוא הדרם בעודם מכילים בתוכם תדר של עצב עמוק, לעתים משתק.

בתנועה אחורנית מהחלל הפנימי שבו מוצב פסל המיטה אפשר לחשוב גם על שלושת פסלי תיבות הדואר – המוצגים בחלל הראשון של התערוכה – כעל שלוש מצבות. שלושתם נדמים כחיתוך מתוך אלמנטים גדולים יותר, אדריכליים, שמקומם הועתק אל תוך חלל המוזיאון ממרחבי-מעבר ציבוריים – חדר מדרגות, מבואה, כניסה לבניין. החיתוך כפעולה הראשונה בסדרת הפעולות של היעשות-פסל משווה לפסלים הללו קנה מידה של רהיטים, של חפצים ששייכים למרחב של פנים. מצבה היא אלמנט מקשר בין עולם החיים לעולם המתים, אובייקט מתווך בין האדם העומד על הקרקע לזה השוכב תחתיה. פסלי המצבות של טוני עשויים תיבות דואר – אובייקטים שמשמשים בעצמם כמתווכים, חללים שתכליתם העברת מסרים מכאן לשם. המתח הזה בין פנים לחוץ מודגש באמצעות בצבוץ של אלמנטים מחריצי התיבות, מפתחות נעוצים במנעולים, חשיפת תוככי התיבות הריקים דרך הסרת גבן, ולפעמים דווקא בעזרת מילוי התיבות באובייקטים נוספים שאינם אלא חללים ריקים בעצמם – קומפוזיציות מרהיבות של כלי זכוכית ופלסטיק שקופים, אלה בתוך אלה.

בלשון חז"ל, המילה "נפש" משמשת גם כדי לציין מצבה – "בונים למת נפש על קברו". הסתירה היפה הזו בין אבן לאוויר ובין חומר לרוח מכילה בתוכה את נוכחותם והיעדרם של המתים, את ההאובדן וההיעלמות לצד תחושת ההימצאות החזקה, הרגעית, של מי שאיננו עוד. ההבלחה הזו מתקיימת בתערוכה של טוני לא רק בשלל רגעים פיסוליים, אלא גם בעבודות הווידיאו – יד הנכנסת לפריים ויוצאת ממנו, מוסרת דבר-מה ליד אחרת ונעלמת, אובייקטים הנמסרים מגוף אל גוף; וגם גוף האמנית עצמה, ראשה המתולתל האיקוני, המופיע ברגע אחד בלבד של טיפוס בסולם אל תוך חלון בניין שצורתו שמש גרפית, רגע שמתכתב בעדינות עם כותרת התערוכה הקודמת. כאן, ההמתנה שביטויה האולטימטיבי היה הישכבות מתחת לספסל במוזיאון הרצליה, הפכה למעשה של גוף חי הנמצא בתנועה. גוף שאינו ממתין עוד לשמש, אלא נע לעברה.

הטיפוס של טוני אל עבר החלון דמוי השמש מסתיים בנפילה מצחיקה אל תוך חדר שאין אנו זוכים לראות את תוכו. זו נראית כמו התגנבות למרחב שהכניסה אליו אסורה, ואכן, בהתכתבות עם אוצרת התערוכה,^[1] ענת דנון סיון, מספרת טוני שהעמידה למבחן שוב ושוב את גבולות ההסכמה של בעלי הבניינים שבהם צולמו עבודות הווידיאו, ולעתים גם חצתה את הגבולות הללו ללא הודעה מוקדמת. בחלל התערוכה, גופה של האמנית נעלם אל תוך המרחב האסור הזה לצד פסל המיטה שכותרתו "החזרה הביתה (היעלמות)". הצבת העבודות זו לצד זו משרטטת את ההקבלה בין שינה, מוות ובית, ומאפיינת אותם כמרחבים שמתגנבים אליהם, נעלמים לתוכם, או כאלו שמתגנבים אלינו ומעלימים אותנו.

אל שלושת המרחבים הללו ניתן להוסיף מרחב רביעי – האמנות. החזרה הביתה היא גם האפשרות לחזור לאמנות לאחר אירוע של אובדן. באמנות, ההיעלמות היא בגדר מעשה, היעלמות שמכוננת מופע – דימוי, פסל, תערוכה. אני נזכרת באחר צהריים אחד שבו אני וחברה חזרנו לביתה אחרי יום ארוך בבית הספר וגילינו שהיא שכחה את המפתח. טיפסנו על גדר ונכנסנו אל ביתה דרך החלון. אני מתבוננת בחלון הדירה שלתוכה נעלמנו אז, ויודעת כמה בטוחות ומוגנות היינו שם, באותו אחר צהריים של משחק משותף.

פרץ של תקווה חסרת פשר מציף אותי.

טל גפני היא אמנית ומרצה לפיסול ומיצב באקדמיה לאמנות בצלאל ובמדרשה לאמנות בבית ברל.
עריכה: יוני רז פורטוגלי

מהדורה מקוונת | מאי 2023
דימוי ראשי: דרך החלון, אשדוד, וידאו, 2023 (צילום: אור אזולאי)
^[1] "הילה טוני נבוק: דרך החלון", מוזיאון תל אביב, 2022.