מבט מחלל עבודה

בוהה בחלל הסטודיו, מידותיו ידועות מראש
היכן שדבר אחד הופך לדבר אחר
אדן חלון מאובק, אור לבן, הצנצנות זוהרות
הקירות מכוסים טיח גס וכתמי צורות זרות
כשאני מתבונן בהם מספיק זמן, הכול מתאחה

מישהו אמר לי פעם שציורי טבע דומם הולידו את הקפיטליזם
סחרו בסחורות הקולוניאליסטיות ודגלו בסעודות מפוארות:
גרידת לימון וגולגולת אבות
הרים של בשר אדום בוהק ופרחים
כלי מיתר ודגים

מיוזע, אני יוצא למרפסת
הצמחים ספוגים בחלב, קוטל חרקים טבעי
זה מריח כמו גבינה חמוצה
הטפילים טובעים בו אט אט

חבר ראה אותי בפסטיבל סרטי הפורנו בברלין, בסרט שלא ידעתי שאני חלק ממנו
הוא ראה אותי רוקד ומתקלח בסבון וגשם על גג עם שני חברים אחרים
מישהו צילם אותנו מהבניין ממול
איש מאיתנו לא גר באותה עת בברלין
עכשיו אני עושה ספורט בדירה שלי במרכז ברלין
מעבר לכביש גרה חברה בכירה במפלגת האה-אף-דה, אבל אני לא חושב שמישהו רוצה לצלם את זה

מה ההפך מחיים דוממים? מוות רועש? לא… זה נשמע כמו להקת מטאל …
האם אלו חיים רועשים?
האם אלו חיים חיים?
כל זה עניין של קנה מידה וזמן
טבע דומם נדמה דומם רק בקנה מידה אנושי ובתפיסת הזמן האנושית
טבע דומם הוא רק דומם כי מישהו החליט לצייר אותו

***

בית הילדות שלי בתל אביב היה במרחק דקות הליכה מהים
כשאני חוזר לשם אני רואה שלטים חדשים מסביב לשכונה המזהירים מפני צונאמי
האם אנשים ידעו להבדיל בין צפירת צונאמי לצפירת צבע אדום?
במהלך הכאוס הם עלולים לרוץ למקלט במקום לחפש קרקע גבוהה

מלמעלה, העיר שקועה
גגות לבנים ודודי שמש מבצבצים,
יוצרים איים שלווים במקום שבו היו בתים

טבע דומם תמיד היה חלק ממסורת הציור
אך הפך רק לז’אנר כפי שאנו מכירים אותו בצפון אירופה של המאה ה-16
במקביל, גם ציור הנוף הפך לז’אנר:
פיתולי עננים ושטיחות עצומה
ים סוער ופראים
שבילים מפותלים ואופקים נמוכים
בניסיון הרומנטיזציה לחזור לטבע, האנושות מסחרה אותו עוד יותר
למילה נוף היתה משמעות שונה לפני ציור הנוף
אדריכלות נוף עסקה בפיסול ובכיפוף האדמה לרצון התעשייה,
כדי לנקות את הארץ מתכונותיה הברבריות הלא רצויות
ציור נוף הפך לתחליף למה שהוא הכי קיווה להיות,
וצמצם אותנו לסקופופיליה שלנו

לעולם לא נוכל לגעת,
רק השדות סביב התאים שלנו מתחככים זה בזה
לכל חלקיק יש גרעין ושדה של מטענים חשמליים
היחס בין הגרעין לשדה
דומה לגרגיר פרג בתוך בריכת שחייה אולימפית
אנחנו רק חולפים אחד על פני השני בשדות האלה

לעולם לא נוכל לגעת,
תמיד יש שני שוטרים מחוץ לדלתה
מסביב לבלוק, שני שוטרים שומרים על בית הכנסת היהודי והמרכז הקהילתי
אם מישהו יחליט לפשוט על בית הכנסת, האם השוטרים השומרים על האה-אף-דה יעזרו או יישארו לשמור עליה?

בכל פעם שאני ממצמץ, הקיום מחדֵּש את מסלולו
מישהו לוחץ פאסט פורוורד כשאני לא מסתכל
אני נהיה שקוף
זה מתחיל סביב הבטן שלי ומתגנב לכיוון הגפיים שלי
שם אני רואה את החוץ.

מהדורה מקוונת | דצמבר 2020
אייבי פרנקלין, מבט מחלל עבודה – מבחר עבודות, דצמבר 2020