לבת שלי לקח שנה

לאורי משגב

כשיצאה מההצגה בסזאן דלאל היה קריר והיא הצטערה שלא לקחה איתה את המעיל. במזנון ישבו כמה אנשים על הבאר. היא ניגשה וביקשה וודקה. האיש בקצה השני של הבאר לא הכיר אותה. כשחייכה אליו הוא סובב את כף ידו בתנועה של “לא מבין”. הוא ניגש אליה עם כוס המשקה שלו. זה ניראה אוזו חלבי, מהול במים, והוא התישב לידה. היא אמרה “אביתר”. הוא הניע את הראש ואמר “כן, אבל את מכירה אותי?”. היא אמרה “תמר”. הוא אסף אליו את האוזו ואמר “כן”. הוא קרב אל החזה גם את היד השניה, לקח מפית וכתב עליה מספר. “תצלצלי וניפגש”. הוא קם בתנועה חדה והתרחק. למחרת אמרו שסוגרים את המסעדות. היא צלצלה. הם קבעו להיפגש בקפה נוח. הוא הספיק להגיד “פעם אהבת קפה טוב, יש להם קפה טוב במיוחד” וסיים את השיחה. למחרת אמרו שסוגרים את בתי הקפה. הוא צלצל ואמר “יותר טוב שנדבר בטלפון, אבל לא עכשיו”. היא צלצלה לבתה הבכירה בלונדון ושאלה אם גם שם סגרו את בתי הקפה. הבת אמרה “לא, עוד לא”. אחר כך היא ירדה וקנתה את “ארץ אחרת” של בולדווין כי חששה שיסגרו גם את חנויות הספרים. היא שכחה לקחת את הכדור ללחץ הדם, וחזרה לחדר שלה במלון. זה היה שבע בערב. אנשים מעטים הלכו ברחוב, בעיקר אנשים עם כלבים.  למחרת בבוקר העיר אותה בנה הצעיר. הוא הזכיר לה שאנשים בני שבעים ואחת נמצאים בקבוצת סיכון. היא אמרה לו “רופא בליוורפול נמצא בקבוצת סיכון יותר קשה. שמעתי שבאנגליה אין בידוד”. הוא אמר ,”אל תדאגי, במחלקה שלי אנחנו עובדים עם בגדי מגן”. בערב הוא צלצל שוב. הוא אמר “הבת שלי ביקשה שאשמור על הנכדה. אז נדחה את הפגישה”. היא אמרה “כעת אמרו שאסור להיפגש בכלל”. היא ידעה שהוא מחייך גם בלי שאמר מילה. המלים “אסור להיפגש בכלל” היו מוכרות גם לה וגם לו. הם תמיד אמרו אותן כשניפגשו. פתאום הוא קטע את החיוך ודיבר מהר: “כבר לפני עשרים שנה פירקתי את השותפות שהיתה לי עם אדאורד. הפסיקו למכור מכשירי פאקס. וגם רבנו.” היא אמרה “אתה יודע שאדוארד חולה כעת. בעיות לב”. הוא אמר “לא ידעתי”. היא אמרה: “גם אני בקושי ידעתי. לקח לבת שלי שנה עד שאמרה לי”. הוא התנצל שהוא שוב ממהר, והיא הדליקה את המנורה שעל יד המיטה וקראה. היא לא נרדמה. למחרת הוא צלצל ואמר “את בטח תקועה כאן כי אין טיסות”. היא אמרה “אני לא תקועה. כשהתחילה הבהלה החלטתי לטוס לתל אביב. כשרע אני רוצה להיות במקום שמדברים בו עברית. המלון בסדר.” הוא אמר “אדוארד הוא איש קשה”. היא אמרה “אתה לא צריך להתנצל”. למחרת הודיעו שמבקשים לא לצאת מהבית. היא ירדה וקנתה עגבניות ותותים והכניסה אותם למיני בר. בערב לא היו אנשים ברחוב אבל עדיין מפעם לפעם עבר מישהו עם כלב. הוא צלצל ואמר “לא הייתי צריך להלוות לו כסף כשהחליט לקחת אותך לבית משפט בעניין המשמורת לילדים”. היא אמרה, “היית צריך. נפגשנו הרבה, אבל היית חבר שלו, לא שלי. אל תדאג, הילדים נשארו אצלי”. הוא אמר,”מחר מחרתיים אנשים יתרגלו לתנאים ואפשר יהיה לשתות משהו ביחד”. היא שאלה “איפה אתה עובד בגיל שלנו?”. הוא אמר “בין הכדור של הבוקר לבין הכדור של הערב אני עושה כמה מיילים שמביאים כסף”. היא אמרה “הבת צריכה לצלצל מלונדון, אני צריכה  לסגור”. הבת לא היתה צריכה לצלצל.

מהדורה מקוונת | אפריל 2020
דימוי: כרם נאטור, 2019, The Act of Observing IV, ציור דיגיטלי, 50*50 ס”מ