יש נפש בעולם

עוברת רק בְּקודקודִים. וזה קשה לי ככה שאני עוברת רק אל הפינות. מה עם כל האני רוצה שהדבר ייפול חזק על אדמה, שהדבר הזה ישמיע בום, שהבום הוא הדבר המתבקש וְנמאס עליי הלבד הזה של רק אני יודעת שהבום של הדבר עוד עתיד לְהֵיחלק אל הָרְסיס, בִּרְבבות. חבּיבַּיי, נמאסתם עליי עם כל הבקשות. אומרים: שירי גבוה, ואין איש מֵבין. יש נפש בעולם והיא נולדה וכֿן גדְלה בְּגוף! והיה שנכנסה אל המבנים, אתם יְצרתֶ֫ם המבנים. תשאלו אותי: מהם המבנים? אומַר: שורת דְוודִים של שמש על גג בניין כוורת. תריסֵי “רק גָ֫וֶון אחד למעלה מִבֵּז'”, קיני גְּבֿבֿה. נוצות של צוצלות, מזגנים מטפטפים אתם הֲבֵאת֫ם לנו ותודה! הרבה קונסטרוקצִיות איך נגיד לא משהו, ממסד ועד, חַבּיבַּיי המכובדים, זה לא משהו. ועכשיו את כל החרא שלכם אני מעבדת לִמְחילות בתוך קירות עם צינורות ארוכות חולדות איפה הזנב הזה מתחיל ועד לאן הוא מִתְגַבֵּר, זוחֶלֶת בין כתלים קולה של הטפיפה, טוֹנוֹ של ההידוס, של משו חי אשר אינו אני, שָׂעיר וכּ֫וּלי־בו.

מהדורה מקוונת | דצמבר 2022