יצר הרע של רחלי

כמה שבועות אחרי שהתחתנה, שמחה התרחקה ממני לגמרי. היא דיברה איתי על זוטות, כל מיני שטויות. חפצים שהם קנו לבית, ומערכת חלבית לפסח שחמותה החזירה לחנות כי היתה סדוקה, וציפויים של כלי כסף שנפגמו במעבר דירה, ואגרטל מכוער שיושב אצלם בבית, שהיה של דודה של מרדכי שטוענת שהוא עבר במשפחה כבר מפולין אז לא נעים לשים במזווה. היא דיברה על זה שחסרים להם מדפים בבית עכשיו עם כל הספרים החדשים, ושקיבלה כל כך הרבה פמוטים לחתונה שהיא יכולה להחליף זוג כל ראש חודש, ושדווקא המיקסר הקטן שהביאו השכנים הוא הדבר שהיא הכי מאושרת ממנו בינתיים באופן מפתיע. האחים הקטנים של בעלה הביאו, בתור בדיחה, סט כוסות זולות ומכוערות שבעלה מתעקש לשתות מהן ואפילו להגיש לאורחים והיא מחכה שיעבור מספיק זמן כדי שכבר יהיה בסדר להעלים את הכוסות האלה למדפים עליונים. בן דוד של חמותה הביא להם קערת פסח, ובגלל שהוא גרוש היא חוששת שהוא כבר השתמש בה אז היא שוקלת לזרוק אותה (או לתת לשכנים הפרענקים של גיסתה), וכל מיני דיבורים חסרי משמעות אחרים. הייתי מקשיבה בטלפון, ומחכה שיהיה איזה רגע של שקט, ואז היא בהיסוס האופייני לה תתחיל לספר בזהירות לאט לאט איך זה לחיות עם מרדכי, מה היא מבשלת לו, על מה הם מדברים. ידעתי שהיא לא תספר לי בחיים איך זה לעשות את המצווה, אבל תיארתי לעצמי שהיא תרמוז משהו בצורה מאוד עקיפה. אבל שמחה נמנעה בעקביות מלהזכיר את מרדכי.

לשמוע אותה מדברת היה יכול ליצור את הרושם שהשינוי המרכזי שחל בחייה הוא שלפתע היא קיבלה כמות ענקית של כלי בית ושהיא קורסת תחת העומס של כל החפצים החדשים שהציפו את הבית שלה. היא נמנעה מלספר לי על דברים שהעסיקו אותה באמת, ובמקום זה הלאתה אותי בפרטים הקטנים, החומריים, המתישים אך מתוקים לכאורה, של חיי זוג צעיר. אבל לא האמנתי לה. שמחה לא היתה אדם חומרי. הדבר האחרון שעניין אותה באמת היה איזה סט צלחות חלביות. אבל היא המשיכה להתקשר, כמעט כל ערב, בקביעות. ומהרגע שעניתי לטלפון היתה מפטפטת ומצחקקת ומתלבטת ולא נותנת לרגע אחד קטן של שקט להיווצר בשיחה. מאחורי שטף הדיבור שלה חשתי במתח ובקדחתנות חסרת המנוחה שאחזו בה. הלב שלי התמלא רחמים כלפיה, כי הבנתי, אבל לא יכולתי לפסוע בגסות ולדרוש, "ספרי לי את אשר על לבך!". עם שמחה הייתי צריכה להמתין עד שאוזמן פנימה. לכן כיבדתי את הבקשה הנסתרת שלה, אבל היא התישה אותי לגמרי. סיימתי את השיחות איתה מתנשפת ומזיעה, כאילו עליתי את כל העלייה של בר-אילן ביום חמסין. מהר מאוד השיחות עברו לעסוק בי, כאילו אחרי כמה מילים על כלי הכסף החדשים שלה יצאנו ידי חובה ודנו בחיים החדשים שלה. בכל פעם היא שאלה אותי בציפייה דרוכה, "מה עם החתונה, רחלי? איך מתקדם?". היא כבר השתוקקה שאתחתן, יותר מכל אחד אחר סביבי, כדי שאז היא תוכל סוף סוף לפתוח את הפה ולדבר.

ואז התחתנתי. שמחה הגיעה שטופת אושר, ורקדה בחיות כל החתונה. היא בקושי אכלה, התרוצצה בין השולחנות, פנתה לדבר עם כל החברות שהגיעו, וחיפשה אותי במבטה. עבור השבע ברכות היא שלחה אוכל, עוגות וקיגל שהכינה, אבל בעצמה בקושי הופיעה. רק שבועיים אחרי החתונה נפגשנו סוף סוף. באופן מוזר, למרות כל החוויות החדשות שחוויתי, השתוקקתי לשמוע מה יש לה לספר, מה היא עברה כל החודשים האלה, יותר מכול. נפגשנו בגינה מרוחקת, בספסל הכי מבודד שיכולנו למצוא. היו שם, כמובן, אמהות וילדים ואחיות. התיישבנו רחוק מכולם, והרעש של הילדים מסביבנו אִפשר לנו לשוחח אחת עם השנייה בחופשיות. נראה לי שנשים קוראות שפת גוף של נשים אחרות – אף אחת לא התקרבה ולא התיישבה על הספסל שלידינו. ישבנו שם שעתיים ודיברנו. אחרי החתונה שמחה התחילה להקפיד בלבוש שלה. היא התחתנה עם בחור ממשפחה מאוד עשירה, ואמא של החתן הדהימה אותי בחתונה כשהופיעה כל כך מטופחת, לבושה בשמלת משי נפלאה, הפאה שלה היתה מסופרת בתספורת אופנתית נהדרת. היא נראתה טוב יותר מהבנות הצעירות. שמחה סיפרה לי על הדברים שראתה אצלם בבית כשחתמו על התנאים. הם לא אהבו כלי כסף, או מסגרות זהב, כמו שעשירים אוהבים, אלא אהבו כלים קטנים ונהדרים כמו מלחיות קטנות בצורת ציפורים ושטיחונים רכים ארוגים ביד שמונחים להם סתם ככה בכניסה לחדרים. לא היו נורות חשופות בבית הזה, כולן כוסו באהילים ענקיים מזכוכית ירוקה שגרמו לאור להראות כמו איך שאור נראה מתחת לים. למשפחה של בעלה לא רק היה כסף, אלא היה גם סגנון וטוב טעם. אפילו שגרנו באותה שכונה רועשת, הבית שלהם היה שקט, כי האמא דאגה להחליף את כל החלונות מבפנים, לחלונות אטומים שיש להם מסגרות מתכת שחורה שהעניקו את התחושה שאת נמצאת עכשיו בספרייה, לפחות ככה שמחה סיפרה.

כשנפגשנו בגינה ההיא, שמחה הופיעה בבגדים החדשים שלה, שאמא של בעלה עזרה לה לבחור. היא נראתה נהדר, מנערה הפכה לאישה קטנה. מעולם לא שמתי לב עד כמה שמחה היתה יפה. עם הפאה, והעגילים, והקישוטים הקטנים, החולצה הרקומה והתיק צד מעור, לבושה בבגדים עדינים ונפלאים שמתאימים למידות הקטנות שלה, היא נראתה פתאום מושלם. כאילו נולדה מחדש לתוך רמת חיים גבוהה בהרבה מזו שהתרגלה אליה, איכשהו. אבל היא גם נראתה קצת כמו קולב, הדברים פשוט ישבו עליה. היא לא נראתה כמו אדם שלובש את הבגדים שלו. בתוך כל הבדים, והזהב, והפאה היקרה, ראיתי את הפנים הקטנות שלה, ועיניים מלאות הבעה, שעוררו בי את התחושה שיש לה משהו דחוף נורא לספר לי.

לא דיברנו על דברים באופן מפורש. בהתחלה שמחה רק אמרה "ברוך השם" כששאלתי, ולא הסתכלה עלי. היא הניחה לשקט להיווצר. הקשבנו לרעש של הילדים שמשחקים בגן. העיניים שלה התמלאו צער. באותם רגעים היא נלחמה בקולות פנימיים שציוו עליה לא לספר סודות. שמחה צריכה להתאמץ כדי לדבר על העניינים הפרטיים שלה ולהשליך הצדה מחסומים שיושבים לה על הפה. "קשה לי להרגיש אותו מעל", היא אמרה בסוף, והצביעה על בית החזה שלה. הוא כבד וגם כואב לה כשהם עושים את המצווה. כשהם מתחילים היא שותקת, אבל אחרי כמה זמן היא לא יכולה יותר והיא לוחשת לו "לא לדחוף, לא לדחוף". כשדיברה היא סימנה ביד "עצור", וצמידי הזהב העדינים שקיבלה מהמשפחה של בעלה התנדנדו וצלצלו בכל פעם שהרימה את היד.

מאז אותה פגישה עברו כמה שבועות עד שנפגשנו שוב, כי הייתי כל כך עסוקה אחרי החתונה. באמת, כשאת מתחתנת נופלים עלייך כל כך הרבה כלי מטבח וסטים חלביים ומיקסרים, שהבנתי פתאום מאיפה שמחה הביאה את כל החפצים האלה שדיברה עליהם כל הזמן. ימים שלמים רק סידרתי ארונות וניקיתי. הטבלתי כלים במקווה כלים, והחזרתי שישה גביעי כסף שונים לארבע חנויות יודאיקה שונות בירושלים (את הגביע שהביאו מבני ברק השארתי אצלנו כדי לתת אותו במתנה בהזדמנות, לא היתה לי שום כוונה להתקע שעה וחצי בקו 402 בשביל זה). מוישי נראה מבודח מכמות המיקסרים והכוסות והכלים, הוא הרים אותם וצחקק והחזיר אותם למקום והתנהג כאילו כולם שלי, אפילו שבעצם קיבלנו אותם שנינו במתנה. רק אחרי חודשיים הצלחנו להיפגש שוב, שמחה ואני, באותה הגינה. הפעם לא היה לנו מזל, וכל הספסלים היו תפוסים, אז עמדנו בצד וחיכינו לספסל שיתפנה, ועד שספסל אחד התפנה מיד תפסו אותו זוג ש"סנקיות מבוגרות. כמעט התייאשנו, אבל אז חסידת גור שמנה נעמדה והתחילה לאסוף את כל שבעת הילדים שלה מרחבי הגינה ואנחנו התמלאנו תקווה. בסוף היא הלכה משם ופינתה לנו את הספסל הכי מבודד בפינה הכי מוצלת בגינה, פנינת נדל״ן. מיהרנו להתיישב. שמחה נראתה מרוחקת ומוטרדת. היא כל הזמן לכלכה את השיניים שלה עם האודם בלי לשים לב כי היא לעסה שפתיים. היא אפילו לא טרחה להעמיד פנים שמעניין אותה לשוחח על זוטות, אלא רק ישבה בשקט ובהתה. ידעתי מה קורה בתוכה, היא מחכה לקבל אומץ הפנימי לדבר על מה שמטריד אותה. כשהיתה פתאום עולה על הגל הנכון, וכשהסכרים בתוכה היו נשברים ונפרצים, שמחה היתה מדברת בשטף דיבור רהוט ומלא רגש עד שלא היה אפשר לעצור אותה. היא אגרה כל כך הרבה.

הבחנתי שנודף ממנה ייאוש, כמו ריח שיוצא מבן אדם. ייאוש הוא רגש שמעולם לא קישרתי עם הדמות שלה, זה היה מוזר. כמה השתנתה מאז החתונה, חשבתי לעצמי. "מהרגע שהוא מגיע הביתה אני חוששת שניכנס למיטה, חוששת מהרגע הזה", היא אמרה והעבירה שערות מהפאה אל מאחורי האוזן. רציתי לספר לה שהדבר שאני משתוקקת אליו כל יום מהרגע שאני חוזרת מהעבודה הוא שמוישי יחזור כבר מהכולל וייגע בי, שברגע שמוישי מסתכל עליי ושם את הידיים שלו על המותניים שלי ומצמיד אותי אליו, אני מתמלאת בתחושה אדירה של חולשה והתרגשות. בלילות שלנו אני מרגישה כאילו נפתחת לי דלת סתרים שמובילה אותי לגלות קומה שלמה שלא ידעתי על קיומה בבית שגרתי בו כל השנים. הקומה הזאת היא גן שעשועים ענקי שאני לא יכולה להפסיק לחקור. אלו הלילות שלי עם מוישי. רציתי לדבר על זה עם שמחה, ולשאול אותה אם זה צנוע, אם מותר ככה, אם זה לא אומר שמשהו לא בסדר. פחדתי שיצאו לי ילדים חצופים, נשמות גסות וחומריות, אם אמשיך לאהוב את הגוף של מוישי ככה.

אבל שמחה לא שאלה על מוישי ועליי. היא הניחה שהמצב שלי זהה לשלה, שאני מתביישת לספר. היא ישבה ותיארה כמה זה כואב, היא מרגישה כאילו מישהו מעביר מוט עץ בתוכה והכאב של הלחיצה הולך ומתעצם ככל שבעלה מתלהב יותר. כמה היא משתוקקת לשמוע את הגניחות שלו, כי ככה היא יודעת שזה נגמר, ואיך שקשה לה אפילו להריח אותו לפעמים והיא סופרת את השניות עד שהוא מתגלגל הצידה ומתרחק. למזלה, הכול נגמר מהר מאוד, היא אמרה, אבל לפעמים אם הוא רוצה לעשות את המצווה כמה לילות ברצף, בלילה הרביעי זה עלול לקחת יותר מדי זמן והיא חייבת לעצור אותו באמצע. "ככה זה, רחלי. גבר רוצה לעשות את המצווה כל הזמן. זה הטבע שלו. אישה היא צנועה מטבעה, אין לה יצר חזק, היא לא רוצה. לכן הפער", ושמחה סימנה בידיים תנועה שמשמעה "אי-התאמה".

"ככה זה בהתחלה, אבל הבנתי שיהיה בסדר. דיברתי עם כלות אחרות, כולן ככה. אחרי הלידה הראשונה הכול קל יותר", היא אמרה והחוותה בידה לעבר הנשים בחלוקים שישבו על הספסלים והשגיחו על הילדים שלהן. איך זה שאני כל כך אחרת? הסתכלתי על הנשים בגינה – לנשים אחרות אין יצר, ורק לי יש? אולי נולדתי בטעות עם יצר של גבר?

באופן מוזר ונורא, מה ששמחה סיפרה גרם לי להשתוקק אל מוישי עוד יותר. הידיעה שאני מין אישה מוזרה ולא נורמלית שאוהבת לעשות את המצווה ומתענגת עליה הגבירה בתוכי את האש אפילו עוד יותר. הייתי חושבת על זה בזמן שהייתי בעבודה, "הלילה אלך לטבול, ואהיה טהורה, ואז מוישי יחזור ונעשה את המצווה", ובכל פעם שהייתי חושבת ככה הייתי מתמלאת תחושה עזה של ציפייה ותענוג שזכרתי רק מהילדות, כמו לפני שאבא היה לוקח אותי לקנות נעליים. כשהייתי חוזרת מהעבודה לפני מוישי, הייתי יושבת במרפסת הקטנה וצופה אל הרחוב כדי לראות מתי הוא יחזור מהכולל, וברגע שחזר, והגוף שלי פשוט בער, עד שהייתי חייבת לתפוס אותו ביד ולמשוך אותו לחדר השינה שלנו. הלילות שלנו זהרו בלב שלי כמו סוד נהדר, כמו נהר סודי מלא מים מתוקים שרק אנחנו יודעים איפה הוא נמצא, רק הוא ואני מתגנבים בלילות ושותים ממנו. אישה בת-מזל שכמותך, חשבתי לעצמי, אלוקים התבלבל וברא אותך בטעות עם יצר של גבר. הרעיון הזה הופיע בראש שלי פעם אחת כשחזרתי מהסופר. הידיים שלי היו מלאות בקניות, אבל הייתי חייבת להתיישב על ספסל ולהרהר בו. הנחתי את השקיות לידי ודמיינתי איך תשעים יום לפני שנולדתי, בשמים, לקחו בטעות מהיכל היצרים של הגברים יצר גברי אחד והכניסו אותו בטעות לגוף של אישה. טעות בירוקרטית בשמים. עכשיו מלאכי השרת, וכל יצורי מרום, מסתכלים מלמעלה בסקרנות ואומרים זה לזה, "תראו את הטעות שעשינו! אישה עם יצר של גבר!". מזל שטבועה בי ביישנות של אישה יהודייה שקיבלה חינוך יהודי טוב, אבל גם הביישנות הזאת נשמטת ממני במהלך הלילה בלי שאני שמה לב, כשמוישי ואני פשוט הופכים לחיות ונושכים ומלקקים וטורפים אחד את השני כל הלילה.

מהדורה מקוונת | דצמבר 2022
דימוי: ללא כותרת (הגן), דיו ושמן על נייר, 280×200 ס״מ, 2022. מתוך גן עדן, מורן קליגר.