הראש של מדוזה באקווריום

‘אובייקט מס׳ 1: הראש של מדוזה באקווריום’ (2015), היא עבודת וידאו ראשונה מתוך סדרת העבודות “חדר הפלאות של היומיום” המתבוננות בשגרה, דולות ממנה רגעים פשוטים של השתאות, ומחלצות ממנה מעשמעויות והקשרים חוצי תקופות ומקומות.

ב’אובייקט מס’ 1: הראש של מדוזה באקווריום׳ נראה שיער ערמוני ארוך ושופע הנע במי טורקיז מאחורי זכוכית שרוטה. השיער זז במעין ריקוד נשי פתייני, תנועתו מתעתעת, כשל רכיכה ימית, יצור שקיומו הוא על הגבול שבין בעל חיים לצמח, בין סובייקט לאובייקט. שיער הוא למעשה סיב עשוי חלבון, חומר מת שהגוף החי מייצר. כל עוד הוא מחובר אל הקרקפת, שיער הראש נחשב יפה, אך בהינתקו, הוא עובר טרנספורמציה פלאית והופך באחת לפסולת, אובייקט דחוי המזכיר לנו את מותנו שלנו.

אך מדוזה שבאקווריום איננה מסוכנת עוד, המפלצתיות מבוייתת, אסתטית, אך אין היא מאיימת במוות, לפחות לא באופן מודע או מוצהר. ראשה כבר נותק מגופה, עיניה המאבנות אינן נראות, ככל הנראה מביטות אל העבר השני, ונחשי השיער שלה נתונים באקווריום זכוכית כבעלי חיים ימיים שנקנו כדי לבלות את ימיהם כקישוט אקזוטי בסלון בעליהם. ועם זאת – המראה אינו נעים או מפתה, הווידאו יוצר תחושה של אי נוחות וגרוטסקה, כמעט כמו גופה צפה במים.

בגרסא מאוחרת של המיתוס היווני המופיעה ב׳מטמורפוזות׳ של אובידיוס, לפני שהפכה מדוזה למפלצת מסוכנת היא היתה נערה יפהיפיה ששמה יצא למרחקים בשל שיערה הגולש והשופע, אשר שרתה ככוהנת במקדש של אלת החכמה אתנה וכך היתה בלתי נגישה למחזריה הרבים. גם את חיזוריו של אל הים פוסידון השיבה מדוזה ריקם, ופוסידון, בזעמו על סירובה, החליט לקחת אותה בכח, מדוזה נסה למקדשה של אתנה בתקווה שהאלה תקנה לה הגנה, אך זו לא ניתנה ופוסידון אנס אותה בו. האלה אתנה, בכעסה על חילול מקדשה, הפכה את הנערה היפה למפלצת קטלנית, הפכה את שיערה הגולש לנחשים חיים, ואת עיניה היפות – למאבנות את המביט בהן.

עבודת הווידאו מנסה לעסוק במתח שבין פוטנציאל האיום המצוי במיניות הנשית, לבין הניסיון לעקר איום זה. אקווריום הוא חפץ המשמש לכליאת בעלי חיים לשם עינוג אסתטי של בעליהם. האקווריום שבעבודה, בתוכו נע השיער ושגבולותיו מוגדרים על ידי גבולות הפריים, משמש כמשל לכוחות המופעלים על נשים בפרט ובני אדם בכלל, מדוזה עצמה נותרת דוממת, קולה לא נשמע. שתיקתה מייצרת דממה פרודקטיבית, הממקמת את מדוזה המיתולוגית, כמו את מדוזה שבאקווריום, בגבול שבין דומם לחי. “הפסולת, כמו הגופה, מורות לי על מה שאני מרחיקה בקביעות כדי לחיות… מה שהחיים בקושי נכונים לשאת … שם אני נמצאת בגבולות מצבי כיצור חי.” [ג׳וליה קריסטבה, כוחות האימה, מסה על הבזות, הוצ. רסלינג, עמ׳ 9]. ההשתהות הזו בגבול, במקום שהוא גם חי וגם מת, ספק בעל רצון ספק סביל, לדברי קריסטבה, מערערת על הסדר האנושי ומייצרת איימה. Medusamorphosis, מושג שטבעה Sibylle Baumbach בספרה Literature and Fascination מתייחס למצב ביניים זה בין מה שנחשב יפה למה שנחשב פסול מוסרית, כמכיל כוחות אמביוולנטיים של משיכה ודחייה, פיתוי ואיום, ומתאר לדבריה את אופייה של פעולת ההיקסמות (fascination) ביצירות ספרות ואמנות.

מיטל קובו, 2019

מהדורה מקוונת | פברואר, 2019
דימוי: סטילס 4, מתוך אובייקט מס׳ 1: הראש של מדוזה באקווריום׳ (2015), מיטל קובו