באמא

אמא גדלה בשיכון עם תריסר ילדים. סירים וריחות טיפסו על קירות, חלקם של אוכל, השאר נתמלאו במה שיצא ממנו. וילונות מבד זול נתלו על תקוות שווא, בתוך הרים וגבעות של חפצים וזבל, חולשים בערבול על המרחב שלא היה.
יש לה נטייה לזרוק דברים. כמו איזו תגובת נגד לאגרנות, חלוצת ה”זרקנות” היא.
בין אינספור הדברים שזרקה ועודה זורקת, הייתי גם אני. דלת נטרקת, צאתי לשלום ולא להתראות.

פעם אחת היא זרקה לי איזה משהו על עצמה. כשהיתה קטנה, היא רצתה להיות סופרת. לפעמים הלב נחמץ איך במקום לספר סיפורים העבירה את הימים צמודה לטלפון ולכוסות אלכוהול מלאות אפר, יושבת במרפסת עם מעיל ובוטנים לציפורים. כמהה לחופש שנשקף דרך סורגי הברזל שנצבעו אדום מתקלף, כמו הלק על ציפורניה, בל תיפול מהקומה הראשונה.

כשהיא ואחי נסעו לבקר את אבא במחלקה עם דלתות העץ החשמליות, נשארתי לבד. העדפתי כך מאשר להיות עם מישהו שדמה לו אבל היה לבוש חיתול מלא בחרא, קשור למיטה ולצינורות מהבהבים. כעסת עליי.

מבצע הישארותי בגפי עלה באוב, הצטרפתי אל חיק משפחתי לבית החולים הנוכחי ויצרתי קשרי ידידות הדוקים עם רצפת המסדרון. הצצתי לחדרים העטופים סדינים ובתוכם מיטות יחיד צפופות, עולות ויורדות. טלוויזיות נאחזו בתקרה וצופו מתכת, שאף אחד לא ייקח הביתה.

לקח לאלוהים חודשים והעבירו את אבא חדר. כבר ישבתי לידו במיטה מול הטלוויזיה, הוא עדיין לא דיבר למרות שמאוד רצה, ומה שיצא לא הבנו. הוא כעס.
“ארוחת ערב! תכף שעות הביקור נגמרות…” אחות נכנסה. מגש ועליו לחם, חמאה וריבה.
ביד אחת הכנת פרוסה, שכחת עצמך וויתרת.

מהדורה מקוונת | ספטמבר 2022
דימוי: מתוך אנחנו עשויות בטון – לא סוכר, אליצ’ה רוגלסקה, We Are Not Made of Sugar, NEWS MEDLEY publication, page 60