סיפור על שערה באוזן

היא רצתה שהוא יחזור הביתה כדי שתמרוט את השערה באוזן שלו. השערה הנוקשה דמתה לזיף, אבל היתה שקופה. הכול התחיל כשהיא העבירה את האצבע שלה על האוזן הסמוקה שלו, שמכוסה בדרך כלל רק בפלומה לבנה עדינה. הפלומה דקה וקצרה כל כך שאי־אפשר להפריד בין שערה ושערה: היא לא יותר מברק על העור הוורוד, שארית מלח שיבש על סלע בחוף. זה רגע האיחוד בין לבן לשקוף! היא חשבה, וציפתה שהמחשבה תתגלגל הלאה, עד שתרכיב תיאוריה שלמה על הקשר בין לבן לשקוף: לפעמים, בזיכרון, הם מתחלפים זה בזה; לפעמים שקוף־עז עולה בזיכרון בתור לבן; לבן בתור שקוף־אטום, או שקוף־כבד; שקוף בתור לבן־זוהר. זה לא עבד. האצבע שלה נעצרה על התנוך שלו. הפלומה היא הדבר העדין ביותר שנגעה בו אי פעם. היא כמעט ולא מורגשת, האצבע צריכה לנחש אותה כדי לחוש בה (זה רגע האיחוד בין רך ללא־קיים). ואז הוא אמר לה שהוא מתבייש בפלומה הזו. ״מה פתאום!״ היא השיבה. היא פחדה שה"מה פתאום" שלה יצא נדהם ונלהב יותר משחשה. היא ניסתה שוב: ״ממש לא״. הפעם קולה כשל כבר באמצע והתחיל לדעוך – אבל היא תפסה את הדעיכה ברגע הופעתה, לחצה על קולה ומשכה אותו שוב, למעלה, מדנדן, כאילו זה הטון שהתכוונה להוציא מראש. ואחרי השיא הזה, כשקולה דעך שוב, קרה דבר נוסף: על פניה עלתה הבעה ידענית, רכה וחומלת, של אישה נעימה ונבונה. גם המגע שלה, ליטוף האוזן שלו, נהיה אמהי. ההיקסמות שלה, גילתה, הפכה לנדיבות אמהית כלפיו, להתלהבות שמטרתה למנוע את המבוכה שחש בגלל שערות האוזניים שלו. וככה, ממש בזמן שהתחילה להרגיש את האמהות החדשה ששפעה ממנה כמו מטנא, היא הבינה שאין דבר שהיתה רוצה יותר מאשר לקבל בוקס בפרצוף.

כמה צדק יש בבוקס בפרצוף. כמה חיוניות של המציאות, של החיים! היא דמיינה את העין שלה מיטשטשת מהמכה, דומעת באוטומטיות, את הלחי שלה לוהטת, פועמת בשוק ובעלבון מתחת לרוח חדשה, רוח העובדות. אבל אז זה קרה. האצבע הדקה שלה, שהיא גאה בה, עזבה את התנוך שלו ועקבה אחרי הקשת החיצונית של האוזן – וזה היה שם. שערה נוקשה שאך החלה לבקוע דקרה את האצבע שלה. זו היתה שערה מסוג אחר. היא היתה חדה, אבל היא ידעה שהיא גם גמישה, לא היה לה ספק בזה. אם השערה היתה ארוכה יותר, והיו לוחצים עליה מלמעלה, היא היתה מתקפלת הצדה, לחצי עיגול מושלם וחזק, ואז שבה ומתיישרת, בתקיפות. היא לא היתה בטוחה שראתה אותה; עד כדי כך היתה לבנה ושקופה. אבל כשהעבירה בשנית את האצבע, היא נדקרה שוב.

עכשיו היא יושבת לשולחן העבודה שלה. היא אמורה לשכנע את ועדת המלגות שהמחקר שלה מתאים. היא אמורה לכתוב שהיא נפלאה, ואמורה לכתוב את זה באופן שיגרום לחברי הוועדה להאמין שהיא אפילו יותר נפלאה ממה שהיא מעידה על עצמה. בהתחלה היא בכלל לא רצתה שהוא יחזור הביתה. היא שמחה שיהיו לה שעות בבית לבדה. באותם צהריים שמשיים, כשקטעה את יום הלימודים שלה מוקדם מהרגיל וחזרה לבדה לדירה, הוא לא היה שם. זו היתה הפעם הראשונה שזה קרה מאז שעברו לגור יחד. היא שמה לב לפיסת הרצפה שהיתה חבויה בדרך כלל מתחת לתרמיל שלו. קרני האור לא הבחינו בינה לבין שאר הרצפה, הן חצו את הכול באדישות, נמתחו על כל החדר.

באותו רגע משהו בנפשה ניתק וצנח. וילון קטיפה שחור וכבד שהיה פרוש בתוכה גלש אל הרצפה, וחשף מאחוריו חלון. גרגרי אבק התרוממו באוויר נפשה כנקודות בהירות, שזהרו באור היום שחדר דרך החלון. כל זה התרחש כבר בעבר, לפני זמן רב, באולם נשפים. אולי בסרט מצויר שצפתה בו בילדותה, או בטיול משפחתי. האולם היה מואר עכשיו. רחב וריק. זמן רב לא פקד אותה, והיא לא אותו. היא רצתה –

בהתחלה ניסתה להתעלם מהאולם הזה, להעמיד פנים שלא שמה לב אליו. היא הוציאה את המחשב הנייד מהתרמיל שלה והניחה אותו על השולחן. היא פתחה קבצים של מכתבי בקשת מלגה קודמים וקראה אותם ברפרוף, מאתרת חלקים שתוכל להשתמש בהם שוב. היא סימנה פסקאות רלוונטיות. אבל היא זכרה שהיא מתעלמת מהאולם, זה היה שקוף. זה הפריע לה להתרכז. היא החליטה להכיר בקיומו של האולם. היא תכיר באולם בבגרות, וכך תוכל לעבור הלאה. היא העתיקה פסקאות שלמות מהמכתבים הקודמים והדביקה אותן למסמך וורד חדש. היא מחקה משפטים שחזרו על עצמם, והוסיפה הבהרות. ההבהרות הצריכו סידור מחודש של הפסקאות, אבל הסידור החדש כבר לא היה הגיוני. ונוסף על כך, זה דחוף. ברור שהאולם לא יחכה לה עוד זמן רב, היא עומדת לאבד אותו. היא מאבדת אותו ברגעים אלה ממש. היא שמרה את הקובץ וסגרה אותו. היא פתחה את הוואטסאפ ווב. הוא עוד לא ענה להודעה האחרונה שלה. סימן שהוא עובד עכשיו. בעצם עבר מעט זמן. לפניה עוד שעות. נותר לה קלף אחרון: לשחק אותה קשה להשגה מול נפשה. היא פשוט תעמיד פנים שהיא קצת מזלזלת באולם הזה. ״ואם הוא לא יחכה לי״, סיכמה עם עצמה, ״הוא לא ראוי לי בכל מקרה״. ואחרי הפוגה קצרה, כשנוכחה שאין תגובה, הוסיפה בפרץ נקמנות ״וטוב שכך!״ ופתחה שוב את הקובץ וחזרה לכתוב ברצף. היא הזכירה מה חשבה בתחילת הדרך, ציינה מה התברר כטעות, והסבירה למה דווקא הטעויות משפרות את המחקר לאין ערוך. היא קיוותה שהוועדה תסיק מזה שמחשבתה גמישה ורוחה מדעית, משתוקקת אמנם למחקר אך לא נקשרת למושאיו יתר על המידה. הריכוז שלה היה מושלם.

אבל מניפולציות-עצמיות יעילות רק כשמשתמשים בהן מבלי משים, ואילו הפעם היא התכוונה חזק מדי. היא הגזימה. והאולם, שזיהה את חולשתה מיד, חמק ממנה בשקט בזמן שכתבה, והתפשט בדירה הריקה עד שמילא את כולה. כך, כשהרימה לבסוף את הראש מהמחשב והסתכלה על הקיר מולה, היא מצאה את עצמה מסתכלת על קיר נפשה, שהתחמם בקרני השמש האחרונות.

היא הניחה את ידה על הקיר, בתוך האור. הקיר היה חם. העור שלה הזהיב ואצבעותיה נפרשו ארוכות, ונראו לה יפות ונואשות. משהו לא התאים, האצבעות שלה לקיר, הקיר לאור, האור לריק. היד שלה כאילו ניסתה לנחם את הקיר, אבל היה בזה משהו צורם, כמעט מביך. היא הסתכלה הצדה על שלושת הז׳קטים הגדולים שלו על המתלה, על שני זוגות הנעליים שלו ליד הדלת, על כבל המטען שלו שמפותל על הספה, ודמיינה אותם נעלמים, מפנים עוד מקום לאבק ששט באוויר. היא חזרה ליד שלה והבחינה בקמטים. שוב יובש, או שהפעם היא כבר באמת התחילה להזדקן, סופית? מבטה שב לחפציו ונעץ אותם במקומם, ציווה עליהם להישאר שם. הם נשארו שם. המשקל של הז׳קטים משך למטה את ווי המתלה. היא חזרה למחשב.

חלפו כמה שעות. היא סיימה את המכתב ועברה למטלות אחרות. האוויר בדירה התקרר, האור דעך והריכוז שוב התפזר, ובבת אחת שב הזיכרון של השערה הנוקשה והקצרה שיש לו באוזן, של הסיפוק העמוק, המתנדנד, שבדקירה – והיא פתחה שוב את הוואטסאפ ווב ולחצה על שמו. הוא ייכנס מתנשף, ויהיה גבוה יותר משזכרה. הוא יתיישב על הספה. הווילון ייתלה מחדש על החלון שבנפשה, יאפיל את האולם. אורות הבית הקטנים יידלקו בזה אחר זה, ירצדו בין כל החפצים שממלאים את הדירה. היא תבוא אליו עם הפינצטה. היא תבין אחת ולתמיד איפה עובר הגבול בין הנעים־הרך לנעים־הדוקר, כי האצבע שלה שוב תחצה אותו, בפעם האחרונה. היא תקרב את הפינצטה לשערה, תצמיד את הכפות, ותשלוף. בבת אחת. תעקור. בטח יכאב לו. אבל ברגע הזה השערה כבר לא תהיה שלו. הוא יהיה הוא, בלי השערה. הוא בטח יהיה שוב נבוך, אך בכל זאת יצטרף לסקרנות שלה, בעל כורחו. הם יתגודדו שניהם מול השערה הדקה, הנוקשה, הקצרה, השקופה, הלבנה, הזוהרת. האם יהיה לה שורש, למטה, בחלק שהיה נטוע בעור? תפיחה של שעווה ועוד משהו, חומר חלבי כלשהו, שמצפה את הקצה, מעבה אותו? משהו שלם סוף סוף, שלם וטרי מול שניהם, שלם וקמל?

הם ייפגשו שוב. הם ילכו עד לטיילת. יהיה חורף ויחשיך מוקדם. היא תשים לב שהוא מסופר באופן שמסתיר את הידללות השיער שלו, את הפילוחים הריקים של קרקפתו. ומה אם הוא פשוט לא ממש מקריח? ככה זה, היא תבין: קודם את מוכתרת לתפקיד הסותרת הרשמית של כל העלבונות שאדם מטיח בעצמו, ובחלוף הזמן את מגלה שהפכת לארכיונאית של העלבונות הללו, שזוכרת כל אחד מהם כאילו האמנת בהם, כאילו היו שלך. צבע השיער שלו יהיה יפה, גם בחושך, והיא תזכור כמה תמיד היה יפה. הוא יהיה חלק, והיא תזכור כמה תמיד היה חלק, וכבר לא תוכל לגעת בו. תהיה לו שערת שיבה אחת, חדשה, ראשונה. היא תבלוט בהירה על רקע הלילה. האולם בנפשה, נטול וילונות, יתמלא רוח. זו הבריזה מהים שתיכנס פנימה. אני רוצה אותך, היא תחשוב. אני רוצה שתכסיף לצדי. תכסיף ותנשור.

מהדורה מקוונת | מאי 2026
דימוי: דריה שושני, זיכרון שריר, 2025, רקמה על קנבס, 21×14.8 ס״מ.