כל מי שהיגרה מדביקה עכשיו

–

יש צלקת על קו האופק של המשטח.
אני מתחקה אחריה, מעבירה יד על נקודת המפגש של הניירות.
לבד בסטודיו, אני ושולחן העבודה ומה שמונח עליו.
בבוקר בגן אתה מזכיר לי – מאמא הולכת לארבייט.
העבודה של מאמא זה לגזור ולהדביק מחדש, העבודה של מאמא זה להסתכל בנייר מתחמצן,
משנה גוון, מעלה באוב צורה.

–

מצאתי מחברת קטנה שהיגרה ביחד איתי.
בתוכה חתיכות נייר קטנות שהיגרו גם הן.
הן התחבאו בתוך העטיפה, עברו איתי את הגבול.
פעם בארץ אחרת החזקתי בעיפרון בידיעה. אחר כך הגוף התנפץ.
כל מי שהיגרה תישאר קרובה עם המספריים. תחזיק אותם בתוך המחברת עטופים בשפת האם. כל מי שהיגרה מדביקה עכשיו.

–

כל יום אני מגיעה לסטודיו להשיב מבט לשולחן העבודה.
חתיכות דפים מתקבצות על משטח, מחפשות להשתייך מחדש אחת לשנייה.
אני מחמיצה את הניירות ברבבות של מבטים, באלפי הסתכלויות, בזמן בהייה. לפעמים בלילה אני עולה לסטודיו כדי להדליק ולכבות את האור על הדימויים. בבוקר אני מזיזה פיסה אחת קטנה ומחליקה בטעות במורד האפשרויות.
הנה אני שוכחת את נקודת המוצא, נשארת עם חתיכות נייר גזורות פזורות על השולחן. מביטה בתחביר חוזר אל צורתו הראשונה.

–

עוד לא, עוד לא, זה עוד לא מוכן.
אני צריכה עוד מהלא מודבק הזה, מונח אחד על השני, מגיב להבל פה.
כשאני לא יכולה להביט יותר אני מציירת.
להסתכל זו עבודה מעייפת. צריך הפוגות שבהן את שוב גוף.

המספריים נותנים לי כוח.
הפיסות הקרועות על השולחן מבקשות חמלה.
הדימוי חבוי מתחת לווריאציות.
הדימוי מתייבש כמו פרח תחת משקל הדפים.

–

יש רגע של הקלה עכשיו כשזה מודבק, הגירוד פוסק.
במשך שבועות אני שומרת את התמונה על השולחן, אחר כך על הקיר.
חשוב שאשמור על קשר עין עם פני השטח של התנועה שבתוכה הלכתי לאיבוד. אני צופה. משיבה מבט אל הצלקות של הנייר.

מהדורה מקוונת | יוני 2026
דימוי ראשי: