אספנות נוכח המבול
כאשר הדחף לטוטליות נתמך בבירוקרטיה, אספנות מגיעה לשלב המסוכן ביותר שלה. ניתן לראות את השואה כאוסף של יהודים, צוענים, הומוסקסואלים, חולי נפש ו"שרצים" אחרים, המובחנים באמצעות סיווג מדעי מופרך שאומת על ידי בירוקרטיה קנאית. […] השואה היא גבול האספנות, שכן היא משלבת את הפתולוגיה של האינדיווידואל הכפייתי, שלא יתפשר כדי להשיג את מטרתו ושמחדש ומוצא סדרה חדשה ופרוורסית לאסוף, עם כל הנורמות והכוח של טוטליטריות (אלסנר וקרדינל, מתוך ההקדמה ל-Cultures of Collecting[1])
מי היה האספן הראשון בהיסטוריה? אי-אפשר לומר בוודאות. לפי המקרא היה זה נוח. כדי לאסוף זוגות זוגות מכל מין וזן של בעל חיים על פני כדור הארץ (״מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ, וּמִן-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ, לְהַחֲיוֹת״) הוא היה צריך לעשות עבודה רצינית: מחקר, קשרים, מסחר, שינוע, קִטלוג. זו לא עבודה של מה בכך, בייחוד נוכח המבול המתקרב. לנח היתה משימה ברורה שנבעה מסיבה קיצונית, פתולוגית, שמקורה בקול אלוהי ששמע: לאסוף הכול, לפני שהכול נגמר. כנאמר בשיר הפתיחה של סדרת האנימה "פוקימון": "חייב לתפוס את כולם"; חייבים לסיים לסדר ולקטלג את כל מה שקיים לפני שהכול יקרוס. נוח היה רק דמות מקראית, אבל סיפור המבול מוכיח שיצר האספנות היה מוכר כבר בימי התנ"ך, וסיפורו רומז משהו על הסיבות לאספנות בעידן הקפיטליזם וההכחדה ההמונית שבו אנחנו חיים.
אמנם איננו יכולים לדעת מי באמת היה האספן הראשון בהיסטוריה או מה היה האוסף הראשון, אך יש עדויות לכך שכבר באלף השלישי לפני הספירה האליטה בערים העתיקות של מסופוטמיה עסקה באספנות.[2] בתקופת הברונזה, כשהעולם החל להיקשר בקשרי מסחר עבותים וחפצים מקצוות עולם עשו את דרכם למחוזות מרוחקים, היו מי שאספו חפצים שונים כדי להציג את עושרם וכוחם או סתם מתוך יצר חקר וסקרנות. אפשר לדמיין סוחרים מובילים שנהב ואבנים יקרות לאורכן של דרכי מסחר עתיקות. אפשר לראות בעיני רוחנו פסלוני אלים אקזוטיים ותכשיטים מנצנצים מחליפים ידיים מדי אלפי קילומטרים ומגיעים לבסוף לפתחו של ארמון, ואת עיניו של מלך בממלכה קטנה בהרי הקווקז או בעמק האינדוס מוארות למראה התוספת החדשה לאוסף שלו. ומי יודע, אולי כמה מהסוחרים בשיירות ובנתיבי הים שמרו לעצמם חפץ פה ושם ויצרו לעצמם אוסף מטבעות, פסלונים או קנקנים שהיום היינו מתקנאים בו. ככל שהעולם התמלא בחפצים ובידע, כך התרבו האספנים. מהספרייה העתיקה באלכסנדריה, דרך אוסף האמנות של משפחת מדיצ'י ברנסנס ועד אספני קלפי בייסבול בימינו – סקרנות, אובססיה וגאווה מתערבבות אלה באלה עד ימינו ליצירת האוספים המרשימים והמוזרים ביותר בעולם.
שיטוט באתרי אינטרנט המוקדשים לאספנות מגלה שניק ורמוילן ההולנדי אסף יותר מ-6,000 שקיות הקאה מ-200 מדינות. ריצ'רד ופלורלי ניומן אספו יותר מ-2,500 גלילי נייר טואלט מכל העולם. גראהם ברקר האוסטרלי אוסף מ-1984 לכלוך מהפופיק שלו – הוא מפיק יותר מגרם לשנה. בדירתו בשכונת נווה צדק בתל אביב אסף אמנון נסים מאות מטקות. קוצצי ציפורניים, בובות תרנגול, פחיות קוקה קולה, מגבות, שלטי "נא לא להפריע", מספריים, מלכודות עכברים, רוטבי צ'ילי, קלפי ג'וקר, בקבוקי חלב, פריטי מזון מפלסטיק, לבנים, שפופרות משחת שיניים, טוסטרים, פתקאות מעוגיות מזל, טלפונים, בובות פוקימון, חתימות, בובות ברבי, שמלות, כיסאות מיניאטוריים, שעונים, מחקים, גלשנים – רק מסוגי האוספים הקיימים בעולם אפשר ליצור אוסף.
אבל כל אלה הם אוספים ייחודיים, כלומר כאלה שכוללים גרסאות רבות של פריט מסוג אחד. האוספים המעניינים באמת הם אלה שמלקטים חפצים שונים ומשונים ליצירת תמונה – משובשת תמיד, מרתקת לאין קץ – של העולם. לא אוסף המשעתק חפץ יחיד אינספור פעמים כדי להיות שליט יחיד של סעיף ספציפי במציאות, אלא חגיגה של הריבוי: חדרי פלאות.
חדר הפלאות, Kunstkammer, עלה לגדולה ברנסנס, אז בעלי ממון ושררה התחילו להציג את עושרם ואת אורך זרועם דרך ליקוט פריטים שונים מהעולם הגדול והצגתם לראווה. זה היה מיקרוקוסמוס שאִפשר מצג שווא של הכפפת הטבע לכוחו של האדם, לכידתו והצגתו באופן מתורבת בחדר מעוצב לעילא. אנשי מלוכה ואצולה בנו חדרי פלאות שכללו פסלים וציורים, פריטים משונים מרחבי העולם וחלקי חיות אקזוטיות כמו קרניים, טפרים ונוצות. חדרי הפלאות האלה היו האב הקדמון של הגלריות והמוזיאונים המודרניים.
חדר פלאות כזה היתה דירתו הזעירה של סבי המנוח, שמואל אהוביה (גוטליב), בבניין הדיור המוגן שבו בילה את שנותיו האחרונות. על גבי אינספור מדפים מהודרים ומאולתרים, שתפסו כמעט כל שטח פנוי, היה מוצג היקום כולו. היקום כולו בבית דיור מוגן בראשון לציון. היה זה חלל ייחודי לגמרי, על הטווח שבין אספנות כפייתית לאגרנות אובססיבית. הקירות, המדפים, הספריות והשולחנות בדירת שני החדרים שבה חי היו בית לאלפי פריטים: פסלים ופסלונים מכל חומר וצורה, עבודות רקמה וקרמיקה, בובות, ציורים ואיורים, מזכרות, תצלומים, פרטי יודאיקה, שעונים, מדליות. ז'ורז' פרק, מחבר הדברים, ודאי היה שמח לפגוש אותו. באחד המזנונים הוטמנו חפיסות שוקולד לעת הצורך ושני אוספים מרהיבים: אלבום בולים מרחבי העולם ומתקופות שונות, ששמואל הסיר בזהירות ממעטפות ומגלויות וסידר בעדינות בפינצטה בין דפים מיוחדים; ואוסף מטבעות של כ-1,500 פריטים מסין עד מקסיקו, מניו זילנד עד דרום אפריקה, מ-700 לפני הספירה עד שנות ה-90 של המאה ה-20.
הבית הזה, ששטחו לבטח לא עלה על 45 מ"ר, היה המימוש הפיזי לצורך – או לכורח – לאסוף, להציג, לסדר (ולפעמים לא לסדר) כל פרט שהרכיב את חייו. בדיכוטומיה שבין קטלוג החלקים הקטנים של המציאות כדי להכיר אותה טוב ככל האפשר לבין חוויית המציאות כדבר אחד שלם ומאוחד, הוא בחר בצד הראשון. מפתה לשייך אותו למדענים ולא למיסטיקנים, אבל גם מניית פריטי המציאות וקריאה בשם לכל דבר היא פעולה בעלת כוח רב שמתרחב מעבר ליבשושיות טקסונומית. מי שמכיר את שמות הדברים שולט בהם ויודע לנצל אותם לטובתו. כך פועל כישוף. כך פועל ידע. בימים שבהם מדע ומאגיה חיו יחד בשלום, זה היה מובן מאליו. אולי מבלי לדעת זאת שמואל היה מכשף, צאצא של בעלי השם, השמאנים היהודים של מזרח אירופה. בניסיון להתחקות אחר מקורות התכונה הזו אצל סבי, יצאתי למסע אל תוך פרטי הפרטים של האוספים שלו וההיסטוריה של האספנות בכלל. מה שגיליתי עזר לי להבין לא רק את פשר יצר האספנות הפרטי שלו, אלא גם את האופן שבו אספנות יכולה לעזור לנו להתמודד עם השאלות הגדולות ביותר בקיום שלנו ועם כמה מהזוועות הגדולות ביותר של ימינו.
תור זהב מדומיין
למרבה הפלא, בני אדם הם לא היצורים היחידים שאוספים. יש לא מעט מיני חרקים שעובדים בחריצות על אוספים מרשימים למדי: זחל של אחד ממיני הארינמל אוסף ומציג על גופו צמחים וגופות של חרקים אחרים, ומין של צרעה סינית אוסף ומציג בביתו שלדים של נמלים. אלא שלאוספים אלה יש מטרה הישרדותית: הרחקת אויבים. גם הסוכי המשיי, ציפור אוסטרלית בעלת טקסי חיזור מורכבים, אוספת פריטים במטרה ברורה: למצוא זיווג מתאים. בעונת הרבייה הזכרים מחפשים פריטים כחולים – עלים, נוצות, פרחים, חרקים, פקקים, שקיות – ומפזרים אותם מסביב לסוכה הקטנה שהם יוצרים, בתקווה למשוך נקבה שתמצא את האוסף שלהם ראוי.
אבל למה בני אדם אוספים? לא לגמרי ברור. מדובר בפעילות ותחביב שאין להם אח ורע בספר התכונות הגדול של האנושיות. שלא כמו בעלי חיים, אספנות לא מרחיקה טורפים או פולשים, ולא ממש עוזרת לאספנים להשיג בני או בנות זוג (אלא אם גם הם חובבים נלהבים של סיכות חיל האוויר הבריטי ממלחמת העולם השנייה). שלא כמו עיסוקים אנושיים אחרים, אין לאספנות מטרה אמיתית, ולרוב גם אין לה סוף; אין יעד שחותרים אליו. אוספי אמנות וחדרי פלאות ישנים היה בהם כדי להציג את הכוח, העושר והטעם הטוב של בעליהם, אבל מה לגבי אוספי בובות ברבי, שקיות הקאה או בולים?
בפסיכואנליזה מבית מדרשו של פרויד – שהיה בעצמו אספן עתיקות – נעשה ניסיון להסביר את ההתנהגות הזו כחלק מהתפתחות הילד וההיקשרות לחפצים, ואפילו אימון לשליטה על צרכים, ואילו מהפריזמה היונגיאנית ייתכן שמדובר במשיכה של התת-מודע לפעילות מהתקופה שבה היינו ציידים-לקטים.[3] החל מאמצע המאה ה-20 התפתחו גישות נוספות והסברים שונים לתופעה, שחלקם נוגעים גם כן בניסיונות לפצות על משהו שאבד בילדות. הפסיכולוג ארנסט ס' וולף, למשל, טוען שאספנות נובעת מהדחף ליצור קשר עם אחרים, כתחליף לקשרים אנושיים שהלכו והתרופפו מאז הקשר הסימביוטי עם האם.[4] אכן, כפי שמראים גם קרוס,[5] פורמנק[6] ואחרים, אספנים רבים מעידים על עצמם שהם אוספים צעצועים או חפצי ילדות מתוך געגוע לילדות שלהם. הרצון לשמר את העבר נכון גם לגבי העבר הרחוק – געגוע או נוסטלגיה לתקופה שהיתה ואיננה עוד, תור זהב מדומיין שבו האספן היה יכול לחיות בשקט בלי טרדות ההווה, או פשוט רצון לשמר את ההמשכיות של העולם.
עוד נהוג לחשוב על אספנות כעל מימוש של העצמי לעומת הסביבה שלו – חפצים עוזרים לאינדיווידואל לממש את עצמו ולזהות את עצמו עם ערכים ועם קבוצות שהוא מזדהה איתן. כבר ב-1892 כתב ויליאם ג'יימס כי "האדם הוא סך כל הדברים שהוא יכול לומר שהם שלו, לא רק גופו וכוחותיו הנפשיים, אלא גם בגדיו וביתו, אשתו וילדיהם, אבותיו וחבריו, המוניטין והמשרות שלו, ארצו וסוסו, היאכטה וחשבון הבנק שלו";[7] ופסיכולוגים החל משנות ה-70, בהם ביגלהול,[8] פרבי,[9] צ'יקסנטמיהאיי[10] ואחרים הצביעו על קשר קרוב בין העצמי לחפצים שלו.
אלדוס האקסלי הציע בחיבורו עדן ושאול סיבה מעניינת לאספנות של תכשיטים, אבנים יקרות ושלל דברים נוצצים: לדבריו, הם מזכירים לנו, בזוהר הפנימי שלהם, חוויות מיסטיות: "האדם השקיע כמויות עצומות של זמן, אנרגיה וכסף במציאתם, כרייתם ושיופם של חלוקי אבן צבעוניים. מדוע? התועלתן אינו יכול להציע שום הסבר להתנהגות כה בלתי מתקבלת על הדעת. אך הכול מתבהר ברגע שאנו מביאים בחשבון את העובדות בחווייתו של חוזה החיזיון. בחיזיון רואים האנשים שפע של מה שיחזקאל מכנה 'אבני אש', של מה שוויר מיטשל מתאר כ'פרי שקוף'. דברים אלה מאירים מכוח עצמם, הם מגלים עוצמת צבע על-טבעית ומשמעותם על-טבעית. החפצים החומריים הקרובים ביותר למקורות אלה של הארה חזיונית הם אבני חן. להשיג אבן כזו פירושו להשיג דבר-מה שחִנו, ערכו הרב, מובטח מכוח העובדה שהוא קיים בעולם האחר".[11]
החוויה המיסטית של האקסלי היא תזכורת שאספנות היא גם תוצר של היפרדות האדם מהטבע, של חוסר האפשרות לראות את הטבע כדבר מאוחד ותפיסתו כריבוי בלתי נגמר, שהאדם מבקש לאסוף שוב, לאחדו. אריסטו הבין את זה בניסיון שלו לקטלג את הטבע, וכך גם פילוסופים ומדענים רבים אחרים לאורך ההיסטוריה. אספנות וקטלוג הם ניסיונות למשמע ולקרקע את הקיים, ניסיון לשמור אותו תחת שליטה, לקרוא לסדר את אינסוף הדברים המערער על מקומו של האדם בעולם.
כך או כך, ברור שאספנות, כפי שאנחנו מכירים אותה היום, היא גם תולדה של עידן השפע הצרכני. מהרגע שבני אדם יכלו לצבור ולאגור חפצים שאין בהם צורך מיידי, האספנות המודרנית התחילה. באופן מעניין, אספנות היא פעולה שנוגדת את ההיגיון הקפיטליסטי, כי החפצים שמרכיבים אוסף מאבדים ממשמעותם הסחירה. במקביל, באופן פרדוקסלי, אוספים יכולים להיות שווים כסף רב – לא מתוך הערך האינהרנטי של חפץ כלשהו על משמעותו המעשית, אלא מתוך ערך הנדירות של האוסף עצמו.
לנצל כל רגע כדי ללמוד משהו
בחודש יוני 1945, חודשיים לאחר ששוחרר ממחנה העבודה בוכנוולד, כתב סבא שלי רשימה קצרה בעיתון פנימי בבית ההבראה שבו שהה בעיירה אקווי שבחבל נורמנדי בצרפת, שם הדריך נערים צעירים ממנו, שורדי מחנות כמוהו. עם סיומן של כמעט שש שנים של רעב, מחלות, עבודת פרך ואובדן, כתב היתום בן ה-20 לחבריו בתחנת המעבר בדרך לחיים החדשים מילות עידוד:
בעתיד עלינו להרהר. אנחנו יודעים היטב שאדם תרבותי מגיע רחוק יותר מאדם ללא ידע. היום, כאשר הטכניקה נמצאת על מדרגה כה גבוהה, אין מקום לאדם הפרימיטיבי. הוא ינוצח על ידי חוק הטבע. לצערנו משתייך חלק גדול מהנוער שלנו אל אלה דווקא בגלל גודל הקטסטרופה שהתרחשה באירופה. אבל אנחנו עדיין צעירים ויכולים עוד הכל להשיג. וזה תלוי רק בנו. זה תלוי בהכרתנו, ברצוננו ללמוד, באחריותנו לעצמנו ולעם היהודי. תפקידנו: לנצל כל רגע כדי ללמוד משהו.
לנצל כל רגע כדי ללמוד משהו – איך עושים דבר כזה? אולי באמצעות תשומת לב לכל פעולה ואובייקט בעולם; סידור, איסוף והצגה שלהם, בעולם הפיזי או הפנימי. במהלך מלחמת העולם השנייה, שבה היטלטל חשוף וחסר כול בין תחנות שונות בתופת הנאצי, שמואל שמר ואסף חפצים. קערות מזון, מסמכים, חתיכות לחם, תמונות של המשפחה שעזרו לו בעתות מצוקה עד שאבדו באחת המנוסות. עוד לפני כן, בבית הוריו, בכפר הקטן קוזלוב שבפולין, שמואל שם לב לחפצים ולפרטים שממלאים את חייו ולסדר שבו הם קבועים.
עבור שמואל, הזיכרון והעולם הפנימי היו בנויים בדומה לעולם הפיזי שבחוץ. בהקדמה למשם לכאן, אוטוביוגרפיה שהוציא בהדפסה ביתית באפריל 1991, ניכר שהוא היה חרד מפני אפשרות של החמצה ללא תקנה של הצלת הזיכרון המשפחתי שלו, שאותו אצר בלבו "תוך מאבק מתמיד ונואש נגד דעיכתו האיטית והקבועה – עד להעלמו המוחלט ביחד עמי, בבוא העת". ריבוא הפרטים הנזכרים בסיפור חייו מקבילים לאינספור החפצים ששמר, סידר ותיעד, בהם רשימות ואילנות יוחסין של משפחתו, שכניו ומכריו, שאותן רשם כמו צפר חובב. ואולי החפצים והרשימות הם הד למאורעות חייו, תיעוד פיזי של המציאות שלא ייעלם יחד עימו בבוא העת.
את ילדותו בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 בכפר קוזלוב, כ-50 קילומטרים מקרקוב, תיאר שמואל בדייקנות של אספן פרפרים. באוטוביוגרפיה שלו, לאורך עשרות רבות של עמודים, מפורטים בפרוזה ובתרשימים כל מרכיבי בית המשפחה, במבט שמאפשר הצצה לחיים יהודיים שהיו ואינם, על כלי המטבח, הרהיטים ("כוננית ספרים מקני סוף עמדה ליד מיטת אמא ועליה דברי קישוט שונים, ביניהם כדור זכוכית ובתוכו, טבולה בתוך נוזל, היתה צורה תלת מימדית של נוף איזשהו ו'שלג' ירד עליו אם הפכו או ניערו את הכדור"), הספרים (תלמוד בבלי, שולחן ערוך, מקראות גדולות, מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, האיליאדה), סדרי הארוחות והמאכלים, הפרנסה, החגים, המשחקים, כלי הנגינה, התפירה, העיתונים (היינט, מאמענט, דאס יידישע טאגבלאט, אונזער עקספרעס, אידישע בילדער, דער דאקטער, דאס אידישע לאנד, וועלט-שפיגל, האנדלס צייטונג), השירים, החתול, טחנת הקמח, עונות השנה, השכנים, קרובי המשפחה, התפילות.
כל אלה אבדו עם תחילת המלחמה והתלישה של בני המשפחה מביתם אל תוך התופת, בניצוחו של מלאך המוות שלקח את האב, האם והאחות. עם זאת, במהלך אותן שנים אפשר אולי לראות דברים נוספים מלבד מוות וייאוש. ייתכן שמלאך נוסף ליווה את שמואל, אולי בן דודו של האנגלוס נובוס, המלאך החדש של פאול קלה, שהשאיר את חותמו על הפילוסופיה של ההיסטוריה של ולטר בנימין. מלאך עדין של ההיסטוריה של הפרטים הקטנים, לא של המהפכות. האם אפשר לראות אור שמבליח פתאום מבעד לקושי ולכאב, בזיק התודעתי של שמואל גוטליב שמציץ מבעד לאימה, בנקודות זוהרות שמכוונות את הדרך אל העתיד? מבט עדין, כעיניו של אותו מלאך, יגלה שהזיק הזה קשור לאינסטינקט לקטלג את העולם. עולם איום ומכוער, אך סדר יש בו.
ביוני 1942 נשלח שמואל למחנה עבודה בקרקוב. היה זה מפעל לייצור לבנים. את העבודה בו הוא תיאר כמי שכותב מסמך הוראות לעובדים חדשים, בשים לב לכל פרט: "מכונה גדולה מאוד עירבבה במים את החימר, שהובא אליה ממרחק בקרוניות על פסי ברזל צרים. לאחר העירבוב נפלט דרך הפתח המרובע של המכונה חימר לח וכבוש. באמצע הפתח היה מתוח חוט, לכן יצא החומר חתוך לשניים. בהגיע החימר הנפלט לאורך המתאים – אורך של לבנה – היה הפועל הממונה על כך מוריד במהירות ידית שאליה היה מתוח חוט, וחותך אותו. בצורה זאת נוצרו, בקצב מהיר וקבוע, שתי לבנים לחות, צמודות אחת לשנייה. תפקידי היה לתופסן בזריזות בין שתי כפות ידי ולשימן על משטח של עגלה. כך התפנה המקום לשתי הלבנים הבאות שיצאו מלוע המכונה – וגם אותן הייתי צריך לתפוס במהירות כדי לפנות את המקום ללבנים הבאות אחריהן. כאשר כל משטחי העגלה הערוכים אחד מעל השני התמלאו, פיניתי את המקום, ואת מקומי ליד לוע המכונה תפס עובד אחר, שעמד הכן אחרי עם עגלה ריקה. אני הובלתי את העגלה המלאה על פסים צרים לתוך כבשן עצום ועגול עם פתחי כניסה סביב היקפו. שם היה עלי לסדר את הלבנים בצורה מתאימה, שורה אחרי שורה, נדבך מעל נדבך, תוך הקפדה על עשיית רווחים בין הלבנים, כדי שיתייבשו כהלכה ויעברו תהליך של שריפה בשלב מאוחר יותר. גם פעולה זאת הייתי חייב לבצע במהירות, כדי להספיק לתורי במחזור הבא ליד לוע המכונה. שומרים אוקראינים במדים שמרו על קצב העבודה וזירזו אותנו באמצעות המקלות שהחזיקו בידיהם. כל עיכוב של אחד העובדים במחזור העבודה גרם לפליטת חימר לריק, והיה צריך להחזיר אותו למכונה כדי שייפלט מחדש" – וכאן מתגלה אולי הסיבה לתיאור המפורט והמסודר, ההתעכבות על כל חלק וחלק בעבודה, קטלוג הפעולות, הזיכרון הכתוב כעדות למה שהתחולל בראשו בזמן אמת – "עיכוב כזה היה גם כרוך, כמובן, בעונש. זכור לי שכאשר אחד האוקראינים, תוך שהוא מזרז אותי, איים עלי במקלו, פגעתי בו, מרוב בהלה, בעגלה שהובלתי. אני זוכר את קולות היללה שנפלטו מפי בצורה לא רצונית, בציפייתי למכות כעונש. לתדהמתי הוא לא העניש אותי".
חיים שלמים אחר כך, כאשר הייתי מגיע בתור ילד לביתם של סבי וסבתי, הייתי נדהם מהמחסן בחצר: על קירותיו של כוך האסבסט היו תלויים בצפיפות עשרות כלי עבודה, ומתחת לכל אחד תווית שמסמנת את מיקומו. כאשר ביקשתי ממנו להסביר לי איך הוא משתמש בכל כלי, נחשפתי לסדר פעולות מדוקדק שכאילו נלקח ממפעל הלבנים בקרקוב. היום אני מבין את זה. כמו שהוא כתב לבני הנוער היהודים אחרי המלחמה: "עלינו לנצל כל רגע כדי ללמוד משהו".
סוג של אלמוות
על פי המוסכמה, פריט אספנות צריך להיות מושג באמצעות מסחר ולא בייצור עצמי, והוא צריך להיות מקובל כאובייקט בר-אספנות על פי המוסדות – אספנים, כתבי עת לאספנות, איגודים וכו'. אספן הוא מי שאוסף ומקטלג פריטים באופן שסוטה מהנורמה הצרכנית – הוא לא משתמש בהם עבור המטרה שלהם ולרוב גם לא מעוניין למכור אותם. במקום להשתמש במגבונים לחים כדי לנקות, האספן שומר אותם בעטיפה המקורית שלהם ומקטלג אותם (למרות שבכל הנוגע לתקליטים, ספרים ויצירות אמנות הדבר מעט שונה). במילים אחרות, האספן ממוקם איפשהו בתווך שבין משתמש/צרכן לאגרן.
לפי בודריאר,[12] מה שהאספן אוסף באמת זה את עצמו. כל החפצים שבאוסף הם דרכו של האדם להגדיר את עצמו, כמעין השלכה נרקיסיסטית על כל מה שמחוץ לעצמי. אולי זו הסיבה שאנחנו אוהבים בצורה כמעט פטישיסטית את סיכום השנה שלנו בספוטיפיי, שמראה לנו כמה מוזיקה אספנו במהלך השנה (למרות שלא אספנו שום דבר, זה בסך הכול מידע דיגיטלי שאובד על גלי האתר). לכן אנחנו גם "אוספים" לייקים, חברים ועוקבים ברשתות החברתיות. אנחנו מרעננים את הפיד ובודקים מי עוד עשה לנו לייק, עוברים על הרשימה. אנחנו אוהבים לשתף דברים כמו את "מעגל החברים" שלנו בטוויטר ואת סיכום השנה שלנו ב-Goodreads כדי לשתף אנשים בכל מה שאספנו, כמו ילד שמראה לחבריו את אוסף הצעצועים שלו.
לפי בודריאר, דרך האוסף האדם גם מתאבל על עצמו. הרי כל חפץ שנכנס לאוסף הוא חפץ שיישאר אחרי שנמות. אוסף הוא עניין ארוך טווח. כשאדם אוסף חפצים הוא חושב – במודע או שלא – על יורשי האוסף, שהוא, כאמור, ייצוג של העצמי. כך אנחנו מייצרים לעצמנו סוג של אלמוות.
בשנות חייו האחרונות סבא שלי היה פעיל בפייסבוק. אולי "פעיל" היא מילה מוגזמת. הוא השתמש בפייסבוק כרכיב נוסף במפעל האספנות שלו: ברגע שגילה את האפשרות לפתוח אלבומי תמונות, הוא צילם בטלפון הנייד את פסלוני הקרמיקה שיצר ואת הציורים שצייר לאורך השנים והעלה אותם אחד אחד. פעם הוא התקשר לאמא שלי ושאל אותה: למה כשאני נכנס לפייסבוק אני רואה תמונות וסטטוסים של אנשים אחרים? הוא רצה לראות רק את התמונות שהוא העלה. פייסבוק, עבורו, גילם את המימוש העצמי שיש באספנות. באמצעותו הוא יצר עוד מקום שבו הוא יכול להגדיר את עצמו על ידי הפרטים שלו, במקרה הזה תמונות הפסלים והציורים שלו.
מאז מותו, גם השימוש ברשתות החברתיות וגם האספנות ברשת השתנו מאוד. סבא שלי חי בעולם שבו כדי לאסוף משהו היה צריך לנסוע למקום שבו הוא מיוצר. לאספנות היה אופי של גילוי, הרפתקנות, הפתעה. היום הכול זמין ברשת. האם סבא שלי היה מבין מה זה NFT? הוא אמנם היה הנדסאי בהכשרתו והיה אינטליגנטי להפליא, אבל קשה להאמין שהוא היה מצליח לעקוב אחר סיפור עלייתם ונפילתם של הקופים המשועממים. אבל זה לא רק NFT, כל תחום האספנות השתנה להפליא בשנים האחרונות.
אנחנו חיים בעולם פרדוקסלי: יש יותר חפצים פיזיים מאי פעם, אבל הם לא בני-קיימא. כל מה שנכנס אלינו הביתה מתקלקל, נשחק, מתכלה ונזרק לפעמים בתוך ימים. פעם חפצים היו מיוצרים מתוך כוונה שיחזיקו לנצח, או לפחות חלק מהותי מחייו של הצרכן. לכן היה אפשר לאסוף אותם. היום הכול מיוצר מפלסטיק זול ובכל מקרה מיועד לשימוש חד-פעמי, יותר או פחות. אבל הדחף לאסוף עדיין מפעם בלבבות. אז מה עושים? לקפיטליזם יש פתרון יצירתי: אוספים מוכנים מראש. שלא כמו בולים, פוחלצים או פקקי בקבוקים, שמהווים סדרה עלומה, בלתי ידועה ובלתי נגמרת, בובות פאנקו-פופ ממוספרות מראש. בובות כאלה שינו את עולם האספנות. הן נוצרו מראש כדי שיאספו אותן. יש אנשים שאוספים סדרות מסוימות של פאנקו-פופ, יש כאלה שאוספים בובות בצבעים מסוימים, ויש כאלה שקונים כל בובה שיוצאת. זו השטחה של האינדיווידואל, שכבר לא יכול להגדיר את עצמו בצורה מקורית, אלא באמצעות אוסף מוכן מראש שלא מבטא דבר מלבד הגחמות המסחריות של החברה שמייצרת את הבובות.
סבא שלי השיג חפצים לאוספים שלו ממדינות המקור שלהם. כלומר, הוא נסע אליהן ממש. היום יש אתרים ואפליקציות שמוקדשים לאספנות. אפילו קטלוגים שייכים לעבר. כבר לא צריך לשלוח מכתב בדואר לאדם זר ביבשת רחוקה שמחזיק בפריט שדרוש להשלמת האוסף, ולקוות לטוב. הכול היום קל יותר, וכמו תמיד, כשדברים הופכים קלים יותר, גם ערכם יורד. בעבר, להשיג פריט חדש לאוסף היה פרי עבודה מאומצת. היום, אם יש לך אוריינות טכנולוגית בסיסית וקצת כסף בעו"ש, המאמץ כבר לא קיים. אם יש לך מספיק כסף, תוכל להיות הבעלים של אוסף שלם בלחיצת כפתור. ואוספים דיגיטליים, כמו סטיקרים בווטסאפ או Skins במשחק המחשב פורטנייט, שעליהם אנשים מוציאים אלפי דולרים, בהכרח יימחקו וייעלמו.
סבא שלי אסף חפצים מתוך מחשבה שהם יישארו לנצח. ואם לא לנצח אז לפחות זמן רב מאוד. אוסף המטבעות שלו הוא הדוגמה האידיאלית לכך. במשך עשרות שנים הוא קנה, החליף, אסף, קטלג, סידר וניקה אלפי מטבעות מעשרות מדינות. הוא סידר אותם בסט של שלוש יחידות פלסטיק אפורות, ציוד משרדי שבעבר אולי נראה חדשני, שאותו הסב למעמד של מטבעות במידות מדויקות כמו הוראותיו של אלוהים לנוח בבניית התיבה. כל חלק מהסט מידותיו 40x32x28 סנטימטרים, ולו שש מגירות. בתוך כל מגירה תשע מחיצות דמויות תריס שמשני קצותיהן סיכה, והן מונחות כך על הדפנות הפנימיות של המגירה, שבהן חרץ סבא חריצים במקומות ייעודיים עבור הסיכות, וכך עומדות-שוכבות המחיצות באלכסון, בזווית המאפשרת למטבעות לנוח על גביהן, נתמכות בסיכות זעירות נוספות שאותן מסמר לפני המחיצה. בראש כל מחיצה נכתב בכתב יד שם המדינה או המקום שמהם הגיעו המטבעות, ומתחת לחלקם נכתבו גם פרטים נוספים: "כסף PENG – צדפים מן הים, 1100-1600 BC". תחת אחד מהם נכתב בכתב יד "כסף 'סכין' – DAO" ;"700-600 BC – התפתח ל-'CASH'". על כל מגירה הודבקה תווית שעליה צוינו שמות המדינות: ישראל, פולין, דנמרק, צרפת, איטליה, ספרד, פורטוגל, שווייץ, הולנד, אוסטריה, גרמניה, קנדה, שוודיה, דנמרק, בלגיה, נורווגיה, אירלנד, איסלנד, צ'כוסלובקיה, בולגריה, יוון, טורקיה, עיראק, מרוקו, ירדן, טוניס, סוריה, לבנון, פרס, מצרים, קפריסין, בריטניה, סין, יפן, הונג קונג, ציילון, הודו, תאילנד, הפיליפינים, נפאל, דרום אפריקה, רודזיה, מזרח אפריקה, טנזניה, אוגנדה, ארצות הברית, אוסטרליה, ג'רזי, גרנסי, גיברלטר, לוקסמבורג, מונקו, פינלנד, הונגריה, רומניה, יוגוסלביה, ארגנטינה, ברזיל, בוליביה, קולומביה, ונצואלה, פרו, מקסיקו, קובה, ניקרגואה, רוסיה, אוקראינה, סוריה וטוניסיה.
"נדמה שהדבר הקל ביותר הוא לכתוב רשימה״, כתב ז'ורז' פרק, "אבל זה למעשה מורכב הרבה יותר ממה שנראה: אתה תמיד משאיר משהו בחוץ ואתה מתפתה לכתוב וכו', אבל כל המטרה של רשימת מלאי היא לא לכתוב וכו'. כותבים עכשוויים שכחו את אמנות המנייה: הרשימה של רבלה, מניית הדגים הליניאלית ב-20,000 מיל מתחת למים, רשימת הגיאוגרפים שחקרו את אוסטרליה בילדי רב החובל גרנט".[13]
אם כן, החלטתי לא לכתוב "וכו'", אלא להרכיב רשימה אמיתית. אינדקס. בהשראת סבא שלי, אני מנסה להיות מסודר ומדויק. אני מצלם כל מטבע מלפנים ומאחור, ומעלה את התמונה לתיקייה הנושאת את ערכו ואת שנת הייצור שלו, והיא בתורה מוכנסת לתיקייה הנושאת את שם המדינה. את הגיליון האלקטרוני שמקטלג את כל המטבעות אני מחלק לטורים: מקור, שם המטבע, ערך, תקופה/שנה, קישור לקובץ תמונת המטבע, הערות ושווי.
ככל שמתארכת העבודה על האינדקס, כך אני מבין יותר, או לפחות נדמה לי שאני מבין יותר, את סבא שלי ואת העולם שלו. אני חושב על כל הידיים שהמטבעות עברו, ועל הדברים שהם מימנו – דברים איומים, ודאי, אך בטח גם דברים טובים: לחם, מתנה, ספר. כמה מהמטבעות בני מאות שנים, וכמה אף יותר: את האוסף פותחים בגאון מטבעות סיניים המתוארכים לאלף הראשון לפני הספירה, בצורת מפתח ואת. המטבעות האלה הם פתח לעולם אחר: סבא שלי נולד בעולם שעוד היה מלא במדינות אימפריאליות ובקולוניות. חלק מהמדינות שמטבעותיהן כלולים באוסף לא קיימות יותר, ואחרות קמו במקומן. אפשר ללמוד הרבה מהדמויות המוצגות על המטבעות. הדמות שחוזרת הכי הרבה היא כמובן המלכה אליזבת השנייה. את האופן שבו בריטניה התייחסה למקום הכבוש אפשר להבין לפי מה שמוצג על המטבע המקומי – לרוב מדובר בפריטים אקזוטיים כמו חיות, צמחים ואפילו ילידים בתנוחת ציד, למשל במטבעות ישנים של ניו זילנד. מהמטבעות אפשר ללמוד גם על המצב הפוליטי והכלכלי של המדינות: קפיצות ערך גדולות מספרות על אי-יציבות כלכלית בתקופה של מלחמות. עיצוב משתנה מעיד על מדינה שמנסה למצוא אופי.
העבודה על אוסף המטבעות היא מסע בעולם, אל תקופות אחרות ואל מחוזות מרוחקים. מזכרות מטיולים שכבר לא אצא אליהם עם סבא שלי. אני נוסע לצידו בדמיון, ממשש מטבעות בשווקים של בוקרשט, סייגון, קולומבו. מרכיב עוד פיסת ידע על העולם. עם סבא שלי, של סבא שלי.
ובכל זאת, כמוהו לא אהיה. אני מצלם את המטבעות בטלפון הנייד, מניח אותם על דף לבן שמונח על שולחן העבודה שלי, לצד סרגל מדידה גס. הוא היה עושה את זה טוב יותר. היה מסדר מתקן קבוע למצלמה ומנורה ייעודית, ולא משתמש בפנס של הטלפון. ודאי היה מסמן שנתות על נייר נקי. מזל שהוא לא עשה את זה. הוא הוריש לי את האפשרות להמשיך את האוסף, לסדר אותו, לאנדקס, לקטלג, ללמוד דרכו על העולם ולהזדהות דרכו עם העולם המשותף של שמואל אהוביה ושלי. עולם שאינו עוד, אבל ממשיך לחיות בדרכים אחרות.
בעולם כאוטי שבו האנשים האהובים עליו ביותר בעולם נלקחו ממנו באופן שחיסל כל סדר הגיוני, סבא שלי, בחייו שנותרו, אסף, סידר וקטלג חפצים כדי ליצור לעצמו סוג של אלמוות. הוא היה צריך לאסוף את העצמי שלו כדי שלא יתפרק. אולי זו היתה הדרך שלו למצוא את העצמי שלו אחרי המלחמה – לאגור ידע ומידע, פריטים מהעולם הגדול, תוויות וקטלוגים. כך הוא סימן לזולת שהוא איש העולם הגדול, שהוא יכול לשלוט בעולם, למרות שידע עמוק בפנים שאי-אפשר לדעת מה יביא איתו המחר. ואולי הוא פשוט רצה להתרפק על זיכרונות מחיים אחרים, טובים יותר, מתקופה שבה אין זוועות, ואפשר פשוט ליהנות מהחיים הקטנים והפשוטים בחיק המשפחה.
בעולם הכאוטי שבו אנחנו חיים, הנטייה האנושית לקטלג ולסדר חפצים ורישומים גולשת ליצירת סוג של אלמוות, ולא רק עבורנו. מדענים מתחומים שונים, בעיקר במדעי הטבע, עסוקים ברישום אובססיבי של המגוון הביולוגי הקיים והנעלם. כמו נוח בתשליל הם מרכיבים רשימות של מיני בעלי חיים וצמחים שנכחדו או עתידים להיכחד בקרוב. עבור אלו מאיתנו שעיניהם פקוחות לדבר, קשה לעבור יום או יומיים בלי להיתקל בכתבה מלאה בנתונים כאלה. נדמה שזה לא נעשה רק כדי לעורר מודעות או בתקווה לשנות את המצב, אלא גם מתוך תיעוד שלאחר אסון, שנעשה עוד במהלכו. זוגות-זוגות שיוצאים מתוך אוסף התיבה החוצה אל המבול. למען ידעו הדורות הבאים. ואולי, באופן בלתי מודע, זה נעשה גם כדי לקטלג ולאסוף אותנו, הנכחדים הבאים.
יצר האספנות הזה ניכר גם, באופן מזוויע, בישראל של אחרי השבעה באוקטובר. מתוכנות בינה מלאכותית שאוספות מודיעין על כל אדם, בניין ומכונית ברצועת עזה לתוך מאגר נתונים שהוא חדר פלאות מהגיהינום, דרך מיזמי הנצחה אשר מקטלגים כל שעה באותו יום נוראי וכל קילומטר רבוע בעוטף עזה, ועד השיא, שבא לידי ביטוי בכיסוי הערים הישראליות כולן במדבקות המציגות לראווה את תמונות הנופלים לצד אמרת כנף או פסוק מהמקרא. קירות תחנות הרכבת הפכו למרבה הגרוטסקה למחברות סופרגול. רק שאת כוכבי הכדורגל שילדי שנות ה-80 וה-90 היו אוספים בקפדנות החליפו נערים ונערות שלא ביקשו להיאסף. עם ישראל אוסף אותם בכל זאת. אובססיית האספנות של הנופלים מנסה ליצור אלמוות ולחולל סדר בכאוס הבלתי מוסבר של אותו יום ארור. בדרך, הפכנו כולנו לאספנים בעל כורחנו, צופים באוסף הבולים הנוצר בספונטניות במרחב המשותף, אך גם הופכים, בעל כורחנו, לאספנים פעילים: כל שם שנכנס לראשנו כבר לא יֵצא ממנו.
אלא שבכך לא תם העניין. גבול האספנות, כפי שכתבו היסטוריון האמנות ג'ון אלסנר וחוקר האמנות רוג'ר קרדינל בהקדמה לאסופת המאמרים Cultures of Collecting, הוא השואה – "היא משלבת את הפתולוגיה של האינדיווידואל הכפייתי, שלא יתפשר כדי להשיג את מטרתו ושמחדש ומוצא סדרה חדשה ופרוורסית לאסוף, עם כל הנורמות והכוח של טוטליטריות". רבים יסכימו שאת מלחמתה ברצועת עזה התחילה ישראל כשלנגד עיניה יעדים צבאיים מסוימים. ככל שיעדים אלה נגמרו, מצאה ישראל סדרה חדשה של יעדים, יעדים שהלכו והפכו פרוורסיים: ממוצבים של חמאס למשרדי ממשלה, לאוניברסיטאות, לבתי חולים, לבתי ספר, ולבסוף, כשלא נותרו מבנים לתקוף, גם אוהלים. על פי עדויות שהתפרסמו בתקשורת, היד על ההדק היתה קלה ואפשרה מחיקה של ערים שלמות. את רצח העם בעזה, ואת התפשטות המלחמה מעבר לה בחודשים ובשנים שחלפו מאז אוקטובר 2023, ניתן לראות כפתולוגיה של אינדיווידואל כפייתי, שלא ינוח עד שלא תישאר אבן על אבן – בעזה, ואולי מעבר לה. בעיני האספנים הכפייתיים, המזרח התיכון כולו הוא אוסף פוטנציאלי. אוסף, בהקשר הזה, הוא לא רק רשימת אובייקטים שאדם מחזיק, אלא גם רשימת אובייקטים שאדם מאבד או משמיד. איקסים על החגורה הם אוסף. עזה היא החגורה במימושה השלם ביותר. ניסיון השמדה של ציוויליזציה שלמה.
מקרה פרטי וסמלי של האיסוף השלילי הזה ניתן לראות בתקיפת בניין האוסף הארכיאולוגי הגדול ביותר ברצועת עזה, בשכונת רימאל אשר בעיר עזה, הכולל אלפי ממצאים ארכיאולוגיים מחמישה אתרים שנחפרו ברצועה, ובהם כלי חרס, פסיפסים, כלי מתכת וממצאים אחרים. בחודש ינואר 2024 נכנס צה"ל למחסן, חיילים צילמו בתוכו ואף הזמינו אליו את סגן מנהל רשות העתיקות הישראלי. ישראל ידעה על קיומו של האוסף, המנוהל על ידי המכון הצרפתי למקרא ולארכיאולוגיה, והחליטה "להוריד" את הבניין שבו שכן האוסף בכל זאת. לפני ההפצצה, הארכיאולוגים יצאו במבצע להצלת הממצאים, והצילו את רובם.
רנה אלתר, ארכיאולוג שעובד עם המכון, אמר לעיתון ה"גרדיאן": "פריטים רבים נשברו או אבדו, אבל הם צולמו או צוירו כך שהידע המדעי נשמר. אולי אלו יהיו העקבות היחידים שיישארו מהארכיאולוגיה של עזה, בספרים, במאמרים ובספריות".
הרומן תחנה אחת-עשרה מאת אמילי סנט ג'ון מנדל[14] מתאר עולם שאחרי מגיפה שמחקה 99% מהאנושות. אחד השורדים, שהופך למנהיג של קהילה בשדה תעופה נטוש, מקים את "מוזיאון הציוויליזציה" שכולל ארטיפקטים של העולם שהיה ואינו עוד, בהם מכשירים אלקטרוניים, מחשב וכרטיס אשראי, כדי להציגם לדורות הבאים שעבורם תרבות הקפיטליזם הצרכני היא לא יותר מאגדה.
בימי המלחמה צפיתי בסרטונים של עזתים שמציגים את חייהם במחנות האוהלים לעומת החיים שהיו להם לפני כן. הרוב עלה באש או נקבר תחת ההריסות. מוזיאון הציוויליזציה שלהם הוא הענן; אינספור סרטונים של בתי קפה, שווקים, משחקים בחוף הים, כדורגל, ימי הולדת, חתונות, בגדים חדשים.
גם אוסף המטבעות של סבא שלי הוא מעין מוזיאון ציוויליזציה שכזה. מטבעות כמעט פסו מן העולם. ילדיי כבר בטח לא ידעו מה זה. כמו אסימון או טלכרט. אבל ביום שהציוויליזציה שלנו תיכחד באמת, ולא יהיו יותר כרטיסי אשראי או העברות בנקאיות, מישהו בטח יחשוב להנפיק שוב מטבעות. האוסף הזה יקום לחיים.
אדמונד דה ואל תיאר בספרו הארנבת עם עיני הענבר אוסף של פסלוני קרמיקה זעירים שעובר במשפחה שלו במשך עשרות רבות של שנים ולאורך מספר דורות.[15] במשפחה שלי אין דבר כזה. הכול עלה באש ואבד. כמו רבים ברצועת עזה, סבא שלי היה צריך לבנות את עצמו מחדש. עבור סבא שלי השואה היתה הגבול התחתון של האספנות. בניגוד לנאצים, שלא התפשרו כדי להשיג את מטרתם: "אוסף של יהודים, צוענים, הומוסקסואלים, חולי נפש ו'שרצים' אחרים […] עם כל הנורמות והכוח של טוטליטריות" – סבא שלי השתמש ביצר האספנות בצורה רגישה, סקרנית לעולם, ההפך המוחלט מטוטליטריות. בעזרת המטבעות ושאר החפצים מכל העולם הוא סימן לעצמו ולאחרים שהוא אדם חדש וגלובלי, שעיניו מביטות החוצה; אפילו משהו בסיסי מזה: שהוא בן אדם. היה לו במה להיאחז מול כל מה שהתפרק לו מול העיניים. היה מה שאולי כיסה על התהום. הוא עדיין לא הכיר, או לא הפנים, את תהום ההכחדה שהמאה ה-21 מציגה בפנינו.
אבל אני מבין אותו. אל אוסף המטבעות שלו אני מצרף קריסטלים, קלידוסקופים, קלפי טארוט, ספרים. גם אני אספן. מעולם לא ידעתי מחסור אמיתי או חוסר ביטחון קיומי. תמיד היה לי מה שאני צריך. אך עמוק בפנים, מתחת למעטה הנוחיות, ישנן תמיד תהום ועיניים שמביטות מטה ומחכות – לעתים בחרדה ולעתים ברוגע – לרגע שבו הכול יתפרק. לקח לי זמן להבין שאולי אני סובל מטראומה בין-דורית. זיכרון השואה שוחה אצלי בדם. החיים בתקופה של הכחדה המונית, מלחמות מזוויעות ושינויים טכנולוגיים שהופכים את המחר לבלתי ידוע גורמים לי לחשוב תכופות על סבא שלי ועל האוספים שבנה במהלך חייו. להשלים עם השינוי המתמיד ועם חוסר היציבות זו עבודה. לצד העבודה הזו, אפשר למצוא נחמה בחפצים, בכל זאת. בעולם שהולך וחומק לנו מבין האצבעות, מתפורר ומשתנה במהירות הולכת וגדלה, האוספים הקטנים האלה נותנים איזה שקט, גם אם עמוק בפנים אנחנו יודעים שאי-אפשר להיאחז בשום דבר. גם החפצים האלה יעלו באש ויאבדו ביום מן הימים. הכול בר-חלוף.
מהדורה מקוונת | אפריל 2026
דימוי: ללא שם, גואש על קנבס 50×60 ס"מ, מתוך משהו אחר מאותו הדבר מאת ענבל כהן-אור
[1] Elsner, J., and Cardinal, R. (1994). The Cultures of Collecting. Harvard University Press.
[2] Thomason, A. K. (2005). Luxury and Legitimation: Royal Collecting in Ancient Mesopotamia. Routledge.
[3] Salvadori, M., Bernard, E., Zamparo, L., and Baggio, M. (Eds.). "The Psychology of Collecting: A Short Review", in Collecting, Authentication and Protection of Cultural Heritage, Antenor Quaderni 52, pp. 155-169. Padova University Press.
[4] Wolf, E.S. (1980). "On the developmental line of selfobject relations", in A. Goldberg (Ed.), Advances in Self Psychology. International University Press.
[5] Cross, G. (2017). Consumed Nostalgia: Memory in the Age of Fast Capitalism. Columbia University Press.
[6] Formanek, R. (1991). "Why they collect: Collectors reveal their motivations", Journal of Social Behavior & Personality, 6(6).
[7] James, W. (1892). Psychology, Briefer Course. Holt.
[8] Beaglehole, E. (1974). Property. Arno Press.
[9] Furby, L. (1978). "Possessions: toward a theory of their meaning and function throughout the life cycle", in P. B. Bakes (Ed.), Lifespan Development and Behavior, Vol. 1. Academic Press.
[10] Csikszentmihalyi, M., and Rochberg-Halton, E. (1981). The Meaning of Things. Cambridge University Press.
[11] האקסלי, א' (2016 [1956]). דלתות התודעה, עדן ושאול. עולם חדש.
[12] Baudrillard, J. 1996 [1968]. "A Marginal System: Collecting", The System of Objects. Verso.
[13] Perec, G. (2009). "Notes on the Objects to Be Found on my Desk", Thoughts of Sorts. David R. Godine.
[14] סנט ג'ון מנדל, א' (2017 [2014]). תחנה אחת-עשרה. בבל.
[15] דה ואל, א' (2012 [2010]). הארנבת עם עיני הענבר. ידיעות ספרים.
