1994 אני בוגר של האינתיפאדה הראשונה ולכן תמיד, כלומר מאז, נמשכתי לחרבות. כל הימים שבהם התרוצצתי בדהיישה לא חשבתי בכלל על הילדים שעמדו מולי בתוך האבק והבוץ או על מה שיכול לקרות לי. חשבתי רק כמה מטומטמים הרובים שהחזקנו עלינו, וכמה טיפשית הדרך שבה הגענו אליהם. האבולוציה של כלי הנשק […]

לא ניסיתי להתנגד כשהמשפחה החלה במאמציה לחתן אותי. כל הניסיונות הקודמים שלי בתחום הרומנטי עלו בתוהו. רק עם צִ'יטרָה הצלחתי להגיע לשלב של שיחות מעמיקות, וגם זה כבר נגמר. הנישואים של אחותי מַאלטִי הסתיימו בכישלון, כך שאמא נהגה משנה זהירות כשהגיע תורי. "בואו לא נסתבך עם עשירים", היא אמרה. משום […]

האיש הקירח עם השפם אמר "נתחיל?", ויערה הבינה שאין לה ברירה אלא להגיד "כן". בחוץ חיכו עוד שלוש בנות, והאוויר היה חם בבניין הטמפלרי הקטן ליד הקריה, שאליו זימנו אותה. הבוחן אמר שהם צריכים לדמיין שהם בלובי בבית מלון, נגיד ברייקיאוויק, ושהיא, יערה, צריכה לשכנע אותו (הוא רק אמר ששמו […]

כשהגיע שלום גולדמן סוף סוף לימה של סלוניקי, היה נדמה לו שנפרע חובו. כמה דברים הבטיח – לכתוב מכתבים, לפקוד את בית הכנסת לפחות לקריאת התורה בשבת, לאכול כמו שצריך (על מנת שלא לגווע) – ובדבר לא עמד בהבטחתו. אך לים הצליח לבסוף להגיע. עודד את עצמו, והכסף השטוח מילא […]

הדוד אורי הוא מסוג האנשים שעליהם נכתבים סיפורים. באותם ימים הוא נחשב לרווק צעיר שאמר ועשה דברים שאיש לא העלה על דעתו. הוא נהג לספר איך שיחק בסרט גבעה עשרים וארבע אינה עונה ואיך התיידד במהלך הצילומים עם שושנה דמארי, אריק לביא וחיה הררית האגדית. פעם טען בלהט שירושה גדולה […]

המחברות הללו הגיעו אליי בדרך מקרה והיססתי רבות לפני ששלחתי אותן לפרסום בבית ההוצאה הביירותי "דאר-אלאדאב". אודה על האמת, היסוסיי נבעו מתחושה מעורפלת של הערצה מהולה בקנאה ושל אהבה מהולה בשנאה. הכרתי אישית את כותב המחברות הללו, שהנו גם גיבורן. שמו היה אדם דַנּוּן או אדם דַאנוֹן. פגשתי אותו פעמים […]