“שם, במרחב שבין העולם הפנימי לחיצוני, שהוא אותו מרחב בין אנשים – מרחב המעבר – מתרחשות מערכות יחסים אינטימיות ויצירתיות”.[1] כאישה, הפחד הגדול ביותר שלי הוא מפרידות. אף פעם לא ידעתי איך להתמודד עם סופים. כשמקיץ הקץ, אני נאלמת ונעלמת. אני לא מיטיבה להתמודד עם מסיבות סיום, עם טקסי הענקת […]

“מעולם לא עלה על דעתי שיבוא יום ואמצא את עצמי מספידה את אחי הקטן. לא יודעת למי פונים, זה מחריד. הכאב כבד מנשוא. בהספדים אחרים פונה המספיד אל המת האהוב, אני פונה למתאבלים ומי שבא לחלוק לו כבוד אחרון. בימי המחלה הנוראים, ויותר אחרי מותו. לבי עלה על גדותיו מהתרגשות […]

דרך המילים אני מנסה להבין את אפריקה, לחפש מילים נרדפות. אולי מילות נרדפים. אני מנסה להבין את דרום אפריקה שבה חייתי ארבע שנים מילדותי, בשנות האפרטהייד, מילה שלא שמעתי מעולם באפריקה. אשמע אותה שנים אחרי, בישראל, כשהטלוויזיה תדווח על שחרורו של נלסון מנדלה. גם על מנדלה שמעתי רק במעורפל. ידעתי […]

וְכָל מָה שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר עַל הַיֶּלֶד הַיֶּלֶד הוּא שֶׁיֹּאמַר אוֹתוֹ. (ישראל אלירז, מתוך: פינצ’יק, הקיבוץ המאוחד, 2013)   התחלתי לשמור על האחיין שלי כשהיה בן עשרה חודשים. בחוץ השתוללה, כך סיפרו, מגפה; אבל נדמה שהיא פסחה על הדיאדה שלנו. בכל בוקר יצאנו לשדרה, אני מנתבת את העגלה במדרכות הזרועות פחי […]

מסה על בית, שייכות וחירות של מי שחושב אחרת המושג “בית” תמיד היה מורכב עבורי, אבל ידעתי איפה הבית שלי לא נמצא, מהיכן אני צריכה לחזור ולחשוב על מה יכול להיות בית עבורי. השנה חזרתי למקום ילדותי אחרי שלוש-עשרה שנים של מגורים בחו״ל. לימודים שנמשכו לעבודה ותהייה על מקומי בעולם. […]

12.6.15 מישהו סרג לגזעי העצים שרוולים. זה שקרוב אליי: קְרוֹשֶׁה משולב באניצים. הסבר: פס קרושה לבן-קרם (2 שורות), אניצי צמר ירקרקים משולבים בכדורוני תכלת, ירוק, כתום. פס קרושה אפור (3 שורות), אניצי צמר, וכך הלאה: בערך 35 שכבות (לבן, אניצים, אפור). כל שאר העצים לבושים היום גם הם בכל מיני […]

גבוה, דק גו ומחוויר, שקט, יושב אסף גליקמן על ספתו הדו-מושבית. קיר אחד ושתי דלתות עץ רכות מפרידות בין ביתו מבצרו לביתי מבצרי בדירתנו המחולקת, בדרום הלגיטימי למחצה של העיר. בימים ראשון, שני, שלישי, רביעי וחמישי בשעה תשע בבוקר, בשעה תשע בבוקר בדיוק, מסובב אסף גליקמן את המפתח בחור המנעול. […]