31.5.15 הבוקר אני יושבת בגינה המונמכת כשפניי אל רחוב הוברמן, בעל הדירות המהודרות, וגבי אל התיאטרון. מולי חורש איש כהה עור בשכפ”ץ צהוב את המרצפות במין מכבש אדים. הוא צועד אט-אט, מושך ביצול המכונה, אדים לבנים סובבים אותו מכל עבר ועליו לצעוד חרש, לכבוש כל מרצפת בעדינות ובתשומת לב. כמין […]

1. ליפתא ורמות: ריקוּת ומלאוּת. ריקותו של הכפר, ריקותם של בתי הפלסטינים, של שבילי העפר המחברים בין בית לבית, שהקולות והצבעים שנספגו בכותליהם התאדו. מלאוּת השכונה, השכונה היהודית, הישראלית, מלאוּת בתיה עם הרעפים, אשר צצים במעבה היער כמו אניצים אדומים בזקן ירוק. ריקות ומלאות זו מול זו: הכפר מן העבר […]

אבי היה מהנדס אבל היה לו שולחן כתיבה של איש הגות. זו היתה בעצם “מכתבה” גדולה וכרסתנית. אני נמנע מן המילה הזאת לא מפני שהיא מיושנת (השולחן עצמו היה ישן ומופיע בזיכרונות הילדות המוקדמים ביותר שלי), אלא משום שהיא ממין נקבה; ואילו השולחן היה מסיבי, חלקיו עבים, וכולו צבוע שחור. […]

מזה כמה שנים “כיכר התרבות” (“כיכר הבימה”) מצויה במרכז מחשבותיי. בשלהי קיץ 2014, עם תום מלחמת עזה ההיא, התיישבתי בגינה המונמכת שיצר דני קרוון וכתבתי במשך שנה, בבקרים, יומן-מקום. התיישבתי שם לאחר ששהיתי בתחתית הכיכר, במקלט העצום החפור תחתיה, שאליו רצתי עם בתי הקטנה. קיוויתי שתיעוד רגעי היומיום יאפשר לי […]

פעם נסעתי במונית משדה תעופה. החלון נגלל מעל ראשי; הרחתי את קרירות האדמה ואת אד שריפת הדלק של הרכבים המאיצים אל העיר. עיניי טיילו מתוך המונית הנוסעת לעיר; נפשי דבקה במפעלים, באסמים, בחצרות, ולאחר מכן בבניינים המקושטים, בלבנים האדומות, במטרייה שחורה, בגזרה של אישה, פסלי מלאכים חייכו אליי מעל החלונות; […]

השנה ההיא התחילה עבורי בסוף ספטמבר של שנת 1995, כלומר בתחילת שנת תשנ”ו לפי מניין הלוח העברי. בקרוב תחל שנת הלימודים השנייה שלי במחלקה לאמנות בבצלאל, ושבועות אחדים לפני שמלאו לי עשרים ושתיים עברתי לגור בשכירות עם שני שותפים בדירת גג ברחוב מוריה 5 בשכונת רוממה בירושלים. הבניין היה צמוד לקצה המערבי של רחוב יפו, […]