עיר־ריקוד בין ייאוש לאמונה

יש שכל מופע של געגוע מגלם דאגה? (אני יודע)

יש שכל מופע של דאגה מגלם געגוע? (אני חושב)

מישהו שואל: האם יש סיכוי לעיר וליושביה אחרי המלחמה? (אם יש דבר כזה, "אחרי המלחמה")

[א]

יהושע מספר למישהו על הקטגוריה של המוסר. היא תופסת לגבי יחסים בין בני אדם. והמדינה איננה אישיות, המדינה איננה אדם. המוסר? דבר שתלוי בתודעה ובהכרעה רצונית של האדם. וכאמור, המדינה איננה. יש בעל תודעה ורצון. אלא אם כן העם הוא הוא הערך העליון, שמעבר לכל הערכים. זו מהות התפיסה הפשיסטית – יהושע מסכם, ומצטט את פרנץ גרילפרצר בן המאה ה־19 שהזהיר מפני הדרך המובילה מן האנושיות דרך הלאומיות אל החייתיות.

    [ב]

אין ניצחון. רק דגלים ונופלים. וחללים. ישנה גם מבניות של בירוקרטיה וציות. ישנו המופע וישנה התופעה. מישהו התעורר היום כשנרדם אתמול, מבקש לזכור. 

        [ג]

הבית כמחסן זמני לאבק. הבית כמחסן זמני לקרן שמש מהחלון, אל המיטה, אל פניה של מישהי, אל הזיכרון. איפה נכנסת פה נחמה? איפה נכנסת פה אי־נחמה? הבית כמחסן זמני לכל החום והקור שאפשר להרגיש. ריח זיכרון הגוף לכדי גופה נצרב בעור. ריח זיכרון הבית לכדי דירה אלמונית נצרב על גבי החיישן הדיגיטלי שבמצלמה. 

            [ד]

מישהי ממפה את מתקן המגורים שלה, כשהיא יודעת – בקרוב גם חדרה זה ייסוב לאחור, והיה הוא כל עולמה. מישהי נוגעת בדירת בית־החדר שלה, והיא ניצבת, עירומה ויפה. שלד סטרוקטורלי מבני־רגשי לכל שעתיד ועבר בה. אוחזת בגופה פוטנציאל של סכר. מתוך חדרי לבה, מישהי מודדת את החדר־מכל סביבה: נפח הגופים שהיו ושיהיו. מישהי מונה באצבעותיה כיסאות, שנים ושעות שינה לאחור. מודדת איברי דירה מופשטים באיבריה שלה, ביחס לגופה – זה צעד, זו כף יד פרוסת אצבעות. מישהי חייבת לדעת המקום, כדי לתת שמו בית. מישהי נוגעת בכל פינות הלכלוך עד יהיו שלה.

                  [ה]

מישהו עומד מעל הבור (נקרא לו ״אתה״). צלמיות צפות־שוקעות מכתימות ברגע החשכה. אין אור? יש ערות? מישהו אומר למישהו שלא מוצא בו כוחות – שיחזור ויבקש. משהו כתוב על הכוונה והיעדרה. או: לפעמים המרחב הזה מתכנס אל מי שבשעה של צער ממס את הכפור בדמעות רותחות. כשבחוץ מגדרים חפץ חשוד – בתוך הבית כל החפצים חשודים.

                        [ו]

כלי מלחמה כבדים בשמים שמעל בית הקולנוע. בלילה מישהו חלם את אותו החלום שלוש פעמים (שוב ושוב ושוב). מישהו ניסה לתקן, ולא הצליח. שוב ושוב ושוב. במלון. במעלית. בחדרי השינה. במסדרונות. בכניסה לחדר האוכל. מישהו חלם על מטוס, כנף וריסוק השלד. כשמתעורר מאזעקה, האוטו של מישהו הוא ביטחון. מישהו נוסע לאנשהו. 

                             [ז]

מתוך הוראות שימוש לאחרי מגיפה: הזמן התעוות כשמניין הימים התפרק ממשמעות קודמת. יש יופי ויש חורים, יש שיש ויש שאין וכו'. מתוך בדיית הזכות לעתיד יעלה ויבוא שיבוש היומיום. בערב שבת אבא־שמים, אמא־אדמה, וכל עניין מזדהה כאסופת העניינים שאינו. הגשמת חזון לב האבן. ויש עניין שנתהפך הכול לטובה. על כן, מישהו ממציא את היומיום. מישהו מתרגל פרקטיקות של עובד. מתרגל פרקטיקות של דייר. פרקטיקות של בן להורים. של הורה לבנים שאינם. היומיום ממציא מישהו. מישהו חולם על משך. מישהו נמשך ומוטל ומרחף מעלה. הכוח מדומה ופועל על כל הגופים. מישהו מתמקם ומתואר באינרציה. נכנסו לתוקף התקנות החדשות. טרם ההנחיות לבידוד, מישהו הקדים בדידות. ואחרי המגיפה – הכביסה (מישהו משנן), ואחרי המגיפה – הדירה דירת יחיד. אל תדאג.

                                 [ח]

אין זו כתיבה לניסוח מחדש של היתכנות התרחישים כאופטימיים או פסימיים, ולא שאילת מנגנון הפסימיות מזמן ב׳ (לכשיבוא) לזמן א׳ (של העכשווי). זו כתיבה על מישהו ועל הכרעה. פתרונות האחסון לחלומות רלוונטיים (לשם שימור, שחזור ושליפה) – בחינת ערכם של כתבי היד, כתבי הבוקר המהירים. אלה בלתי קריאים מעצם מקצב כפייתי – בניסיון לאחוז בקצב קו המחשבה, עד לכדי משיכת הקו האחד (אינן עוד המילים המרווחות), דחוס ורציף על הנייר. היד־עט כסיסמוגרף (״מכשיר־מדידת־עוצמת־ומיקום־מוקד־רעשי־האדמה״), ואל מול ערימת מחברות – אסופות קווי מחשבה טורדניים בלתי קריאים אלה – היד האוחזת בעט מפחידה מישהו? היות הקו הארכה של היד, המשכו של הגוף אל הנייר? הכתוב מחזיק דבר. ואין דבר מקראי־לקסיקלי לקווים. פורקנם עצם המיפוי. איום גרפי.

                                       [ט]

מישהו־עוזר־למישהי־עוזרת־למישהו לנסח מילים שייחרטו במצבות אבן, אליהן נחזור ביום השנה בכל שנה. מישהו חוזר אליך כדי לפענח כאבים גדולים חדשים. מישהו נעזר בשבר מסוג ״מוכר״, וכאבים מיתולוגיים מתרגמים צער קולוסלי של שכול אין־קץ. מישהו חושב מחשבות על אמפתיה נאלמה ופרקטיקה קהילתית בכרוניקה של סולידריות. יומן כאב ורשמים נוספים. מישהו מתבונן בתצלומים ממלחמה אמריקאית אחרת. מקריא קול קורא: הֱיֵה שמיש – הֱיֵה בלתי שמיש. מישהו מתרגל סמנטיקה דומסטית: מבקש לקוות, שלא לצפות, ומחפש למצוא־להמציא שורש אמונה. מישהו משרטט פרוטוקולי מלחמה. לכבוד הקדושים והחוטאים, התמימים והאומללים. על תרחישי החלימה המוגבלים. 

                                                [י]

ערב בעיר ומישהו מבחין בבאים לשכונה, בחוגגים את סוף־שבוע־העבודה. כסף־תמורת־בילוי. מישהו רואה עצמו משוטט פה, לפעמים במהלך השבוע, לפעמים בסופו. לעתים בין הבאים, לרוב אינם והרחובות מרוקנים. תצורות־יציאה ותצורות־התיישבות בתצורת־סוף־שבוע־העבודה (שעל בסיס תצורות־העבודה). מישהו לפעמים לבוש יפה. לפעמים רק לבוש. מישהו מתהלך באותם הרחובות ובאותה השדרה. לפרקים בין אחרים. לרוב לא. עכשיו בערב בעיר אחרים נהנים. אחרים אומללים. מישהו מחמם סיר מרק, מתלבש ומתפשט ומתלבש וכן הלאה. מישהו ברחוב ומישהו בדירה רואה אחרים סביב. נהנים יותר. אומללים יותר. הסדר לא כרונולוגי. הבאים וההולכים. באצטדיון. בגלריה. בבר. בבר האחר. בארוחות הערב. אוכלים מרק אחר. אוהדים, מבלים, רצים, יושבים, קמים, משלמים, מרווחים־שבוע־מסופו, מרוויחים, מוציאים, יוצאים. לפעמים לבילוי. לפעמים להפגנה. סמלי היות־אדם. לרוב לעבודה. אחרים־של־יום ל״סידורים״. אחרים מסדרים. אחרים באים למישהו. מצטלמים חיים עם קיר בשכונה. מבלים עם הקיר. מישהו יושב במקומות, מזמין את הפריטים, הזולים או הטובים, הרגלים של יום והרגלים של לילה. בילוי ואומללות במשקלים אחרים. מישהו ומישהו מחליפים סחורות. מתחלפים כסחורות. ריבוי דציבלים מאותה הספה באותה השדרה, ברעשים מחזוריים. מישהו בעיר מתלבט איך להרגיש בינתיים, מוער או מורדם. מישהו רואה עיר־התנגשות בהילוך איטי. מישהו רואה מישהו לוקח את העיר. מישהו רואה אותי לוקח את העיר. נאחזים ושומטים ונשמטים בתנועות גדולות. 

                                                    [כ]

מישהו עלול לחשוב שאנחנו כועסים עליהם, שאנחנו מבינים אותם, שאנחנו מאוכזבים מהם, שאנחנו מאוכזבים בכלל, שאנחנו מאוכזבים מאיתנו, שאנחנו אכזבנו אותם, שהם סתומים, שאנחנו סתומים, שצריך להצהיר ולחדול (את שיחדל בכל מקרה), שצריך להצהיר ולזמן למסע, שצריך לנסח מסה, שצריך לגנוז, שיש לכתוב את שלא יקראו, צוואות ושאינן צוואות, שלא יבינו, שיבינו מדי, שמישהו לא מבין, שמה הטעם, שהמים עדיין זורמים. 

                                                         [ך]

ירד הסדק עד לקצה העיר. נבקעה השדרה לכל אורכה. נבקעו הלבבות. נבקעו היעדרי העניינים שאינם. נבקעו השאריות. נסדקו הפירורים. כאבים לא חולפים? הם מתפתחים, מאובנים לעתיד. נערמים. חפצים מאורגנים סביב מישהו כעדות מקומית לשכבות גיאולוגיות מקורות חיים כלשהם, והנה סיימה פעילותה הגעשית בהקשר לשהיה ואינו. בדיעבד, יגוללו לאחור מעשיות חיינו מבעדם. על הכיסא, מישהו חולץ הנעל, חושב על העלילות שהתרחשו וחדלו. עוסק במדעים הלא מדויקים של החלומות. מישהו חושב על הנתיחה שלאחר המוות. זוכר שפתחו הבטן, לא מצאו שם אהבה. בין הירדן לים, בין אדמה לאדמה, בין אדם לאדם, בין אמונה לאמונה – גיאוגרפיה של טרגדיה מיתולוגית. בין צפת לעמק בית שאן תפילות עושות דרכן על קווי גובה. מודדות אבן ועוד אבן. ופני השטח אין בהם כוונה. הכאבים בגוף נשארים (הבנת?) נישאים על בשר שנישא על עצמות שנישאות על. 

                                                              [ל]

בעיר הזאת (שממנה באתי לעולם) עכשיו אני מישהו. לא מישהו חשוב. לא מישהו לא חשוב. כאן הקורא נזכר שמישהו עומד מעל הבור. מישהו כותב מכתב למישהו שאנחנו לא מכירים. עוטף מכתבי אהבה, זעם, קנאה, דאגה, התנצלות, חמלה ורחמים גדולים בציטוטים של מישהו. עירשהיא, צורהשהיא, מנגינהשהיא.

                                                                    [מ]

מישהו חושב על טקסי היפרדות, על הנוראיות הסדרתית שבתרחיש הסביר (הבלתי־ניתן־לדמיון אכן מדומיין היטב). מה פירוש לבזבז? מה פירוש להשקיע? במה, את מה ולמה? מישהו מדקלם שאלות על הבהוב בוהק במיטת לילה. על הבהוב בוהק במיטת בוקר. מישהו חושב על פתרונות. על הסוף ולא על ההתחלה. על בריחה וסבסוד ההימלטות. מישהו חושב על מסמכים, הגירה, מקצועות וחוסר מקצועיות. על התגלמות־אחרת בהתגלגלות־אחרת של שותפות־אחרת במקום־אחר. מישהו מתעקש־לטובה לשמוט חלום ולהתקרב לסיכוי. להתמסר למים שזורמים. 

                                                                          [ם]

במלחמה הזמן אחר. לפעמים מישהו לא יוצא מהחדר שלושה ימים. לפעמים מישהו לא מגיע אליו במשך כמה ימים. אין סדר ואין סדרתיות. מישהו אוחז בצער על כל המילים שלא כתב וגם על אלה שכתב. הן הונחו. מישהו חולם על אי־פעולה ועל דרך שהולכים בה. מישהו יושב־כדי־לשבת. מנסח תורות לשוניות שלא ישנעו זוועות חולות מתפשטות. אין להכיל־לאחוז. מישהו תוהה לגבי היומנאי, על האפשרות לחשוב ולמיין בהלה. תשוקה מלנכולית לשלמות וקבלה, חלימה ואמונה להגשמה, ביטחון להתמסרות. למישהו לא הובטח דבר. 

                                                                                [נ]

מחשבה על השפה: מישהו נשאל אם יש מישהי על הכוונת. פצצה. תותח. אש. מה הם אלה שמישהו נותן בהם מבטחו? ביחסי גומלין, בקרבה, באינטימיות. אינטלקט של הקשבה לכדי חיבוק – וניסוחו. מישהו מבקש שלא להיות מוכתב בכלים מסוכנים. לפרום מסר. לשאול שאלה וכוונה. למצוא נוסח שמעבר למאגר הלקסיקלי ועריכתו לכדי. מישהו מצביע על מקור, ועל מסוגלותו הערה של מישהו כמצרף. 

                                                                                       [ן]

ולפעמים נגמר הכוח ולהבות הלב עד אימה. לפעמים הלילה הוא פסל בגובה של קומה וחצי והוא בו בזמן עומד ונופל על הרחוב ונשפך במפל. שוטף בחלומות את הכבישים והמדרכות בכניסות וביציאות. הלילה שתחום בין יום ליום – אין בין שני מאורים גדולים. רווח שלאחר משפט, ולפני הבא אחריו. כיבוי הנר הרגעי. זה שאפשר להרגיש כל כך רע. זה שאפשר להרגיש כל כך טוב. גם הלילה הבניין נשפך אל הרחוב. אל תזלזל באיש ישן. הוא ממזג, בין לילה לבוקר. אל תזלזל באיש ישן, הוא מלחים בין שמש לשמש. אל תזלזל במחנה הרדום, הוא מחלים. חולם ונלחם ומחלים. שרוע תחת ירח, מרחף על משטח בחלל. ער בחלומותיו. מישהו בחלום בהקיץ לוחש למישהו בשפה זרה: The sanest days are mad. בבוקר מישהו משרה שעועית מנומרת ומשתדל. גם סיוטים הם סוג של חלום שמתגשם.

                                                                                          [ס]

מישהו חושב הבוקר על שלא תדעי עוד צער, על מכתב של חמלה נחושה, על בית החולים ובית הספר. בחרש. ביבבה. מנגינה אחרת. חושב על צרות ומעשי שובבות. על סתם יום רגיל. על אי־ספיקת־לב. על הלב שבו. על שיתוק ועל שיבוש עצמי וציבורי־אזרחי־לאומי־לאומני. חושב הבוקר על רומא וארכיטקטורה של שליטה. על עובדת סוציאלית לראשות הממשלה. חושב על התלמידים ועל סכסוכים. על קנה מידה של אלימות ועל כאבי פנטום. על אנדרטה לזכר שהיה ויהיה, לכל שלא יתאפשר ולא הזדמן, לשהתאפשר ויזדמן.

                                                                                               [ע]

מישהו רוצה לומר דבר־מה על האפשרות לחמלה. על הזכות לעתיד. על ההיתכנות לעזרה הדדית. על תרבות של סולידריות במאבקי הקהילות. מישהו רוצה להגיד, שלא לדחוק, מבקש לקרוא (״קריאה״), מבקש להקריא (״הקראה״), להכיר (״הכרה״). לדבר על שמעבר לעיר ולהרים ולים. מבקש לראות, ומבקש להראות. מישהו מבקש לפחד ביחד ולהביט. מבקש לפחד ביחד שלא־להביט. לומר דבר־מה על היומיום כמאבק וכמופעים של הפרדה, אבסורדים שקופים. מבקש לפנות אל ולהפנות אל. שלא לגמגם. מבקש דעת. אי־חשש מאי־ידיעה. הכרעה. מישהו מפחד שאנחנו מסוגלים רק לנופף לשלום.

                                                                                                     [פ]

רוחות רפאים אורבניות: מישהי גרה ארבעה וחצי מטרים מעל מישהו חמישים שנה. מישהו גר ארבעה וחצי מטרים מתחתיה ארבע וחצי שנים. באזעקה הם יושבים לשולחן המטבח העליון. מישהי מבקשת להישאר, מישהו נשאר. מישהי עוטפת אשכול ענבים סגולים בנייר סופג. מישהו חוזר וחוזר לשעה שהלב דפק חזק מדי אבל דפק. בבוקר מתעורר מסיוטים על אהבה שהיתה (ותהיה?), מלחמה שעכשיו (ותהיה?) וילד שיבוא וילך. מישהו עוטף מילים, רשימות ואסופות. מעתיק ומדביק ומעתיק ומדביק.

                                                                                                          [ף]

פוליפוניה של חול – כותרות שיחות סלון ועוד סלון (ועוד): 

שיחות שכר / שיחות על מדע ועל ערכים / תנאי העסקה בתעשיית הנשק / שי לחג / חתונה ממבט ראשון / רישום מבעוד מועד של מישהו שטרם נולד למסגרת יום עירונית / בעלי דירות ונזילות / בעלי דירות ומשכנתאות / צער / חרדת אזעקות / הדחקה מודעת ושאינה מודעת / אירופה / מסע לפולין, מסע לקופנגן, מסע לקופנהגן, איי יוון / עזה / בארי / שירות / סירוב / סיכוי / מסיבה וריקוד בין ייאוש לאמונה.

כך שמעתי.

                                                                                                              [צ]

משבצת זו שמורה לדרי הרחובות, במובנם הרחב ככל הניתן, והזיקה בין שיבוש לשיבוש לשיבוש (מחוסרי ״בית״ בנסיבה־תצורה של שגרה ומחוסרי ״בית״ בנסיבה־תצורה של טבח). מבט על־אל החיים־מתים (אנשים) בעירשהיא וסביבה. מישהו מסמן בהם רוחות אחרות ללא־שימת־לב או בשימת־לב. ברחמים ובצער, בהיעלמות ובהתעלמות. בנקמנות. מפוחדים ומנותקים (מי מפני מי?) מרוכזים בצמתים בין המקומות. בהימנעות ובקריאה לעזרה. או שאינם באים לבקש, מוטלים כמעט אינם, מצטמצמים בזעקת צער־בלבול, בקריאה שמתוך חשכת נתק־הזנחה.

                                                                                                                   [ץ]

כאן ראוי להביא מדבריו של פרימו בשלמותם: [1]

"וכי סימני העלבון יישארו לעד בתוכנו, ובזיכרונותיהם של מי שהיו עדים, ובמקומות שבהם קרו הדברים, ובסיפורים שנעשה מהם, שכן – וזאת זכות היתר המחרידה של דורנו ושל העם שלי – איש מעולם לא היה מסוגל לתפוס טוב יותר מאיתנו את טבעו חסר המרפא של העלבון המתפשט כמחלה מידבקת. מטופש לחשוב שהצדק האנושי יכחיד אותו. הוא מקור בלתי נדלה של רוע: הוא מרסק את גופם ואת נפשם של השקועים, מכבה אותם ומבזה אותם; שב ועולה כחרפה אצל המדכאים, מונצח כשנאה בקרב הניצולים, ונובט באלפי אופנים, נגד רצונם של כולם, כצימאון לנקמה, כקריסה מוסרית, כהכחשה, כתשישות, כוויתור."

                                                                                                                        [ק]               

מישהו מפחד ליפול לבד בעיר. מחפש מילים לכתוב זעם. מחפש מילים טובות. מחפש אמונה ומצטט בשלט: ניצחון במלחמה אינו יותר ממסע לוויה. קללת הלוחם. מישהו מניח. תוהה אם נשמט הוא עצמו. מצייר יונה. מוסיף דמעה. מישהו יוצא בידיים ריקות. 

                                                                                                                            [ר]                 

מישהו בחוץ. מישהו חולף על פני הפגנה. מישהו חולף על פני מסעדה. מישהו יושב במסעדה. מישהו חולף על פני בית כנסת. חולף על פני פארק צ׳ארלס קלור. חולף על גבי ערימת שכונת מנשייה. מישהו חולף על פני מסגד. חולף לאורך החוף. מישהו אוחז דיוקן ילדה שהיתה ואינה. מישהו מבקש הוראות הפעלה. מישהו־חזן עונה בקריאה לקהלים הקדושים. מישהו־ציבור עונה בתפילה. מה פירוש אקטיביזם משותק? אוקסימורון של אי־רציונליות, מתח לא ברור. כאב מתפוצץ. מובלעת תת־קרקעית ברעש אדמה גדול. דממה גועשת.

                                                                                                                               [ש]                

מה מישהו עושה עכשיו? איפה מישהו נמצא? מישהו לא בטוח אם מישהי עוד יושבת שם. שבעה ועוד שבעה ועוד שבעה. מישהו רוצה להאמין שאנחנו לא מוקפים בחורבות הנטושות. אלי הזעם ואלי החמלה, לא רצינו להרגיש ככה. בלילה זה קשה למישהו, נופל מתוך השקט המוזר פה. מישהו נמס בין ערות לשינה. שוכח ונבהל, נזכר ונבהל. מתכנסים בחסות החשכה. 

                                                                                                                                   [ת]                                        

בחוץ חיבוק־שמש מנחם. ידיים ניגשות למלאכת בדידות. מבנה מתפתל, שולח חיבוק לרחוב. 

כשהדלת נפתחת, היא מספרת לך – מישהו קרוב. 

[                                                               ]  

 הנה דבר לא ממלא הגוף, והרי איננו כלי קיבול.

מהדורה מקוונת | מרץ 2026
דימוי: Nir Feferberg, oh therapy, can you please fill the void (2018)

[1] הציטוט של פרימו לוי לקוח מתוך ההפוגה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2025, עמ' 13. מאיטלקית: שירלי פינצי לב