גרנטה 12 | חיים אילמים – כתיבת טבע חדשה

"כתיבת טבע" הפכה לתחום, גודרה בתחומי הז'אנר. עד לפני כמה שנים נחשב העיסוק בה לאסקפיזם, לסוג של מותרות — הרהורים של האדם על יפי הנוף או על נבירת החרק בפרח נדמו רומנטיים, מנותקים כמעט. אך ה"טבע" כבר לא מציע נחמה מעסקי בני האדם. להפך: הקריאה על הטבע הפכה לעתים קשה מנשוא, המחשבה על ההרס היא מקור לחרדה עמוקה, לעתים משתקת. אנחנו מצויות בעיצומו של משבר, שנהוג להמשיג אותו כ"משבר אקלים" או כ"משבר אקולוגי", אך בראש ובראשונה הוא שבר עמוק במידות האדם. הידע הדרוש לנו נמצא בידינו, המחשבה גמישה והלשון מתחדשת, אך דעתנו מוסחת. בתוך כך יכולה הספרות להיות זירה של תשומת לב, של קשב אל דממת המפגש עם יצורים אילמים, מצע לידע חדש, להתנסות אחרת, למגע קרוב.

בארבע השנים שחלפו מאז שהתחלנו את העבודה על הגיליון שלפניכם, פרצה מגפה עולמית: חיות הבר חזרו לערים המרוקנות, הכלכלה האטה ופליטות גזי החממה פחתו, ובסיומה שבנו בטבעיות ובקלילות, ביתר שאת, אל הבולמוס; אזרחי ישראל נדרשו לחמש מערכות בחירות; האינפלציה גאתה, ומדינות ה"מערב" ניסו לבלום אותה ללא הצלחה; בתחומה של אירופה פרצה מלחמה עקובה מדם, שממשיכה לגבות קורבנות; האימה מפני הבינה המלאכותית, לצד ההיקסמות ממנה, פרנסו כותרות ראשיות בעיתונים; תנועות פוליטיות קיצוניות ופופוליסטיות המשיכו להתחזק בכל רחבי העולם; סוריה וטורקיה עדיין מתאבלות על עשרות אלפי האנשים שנספו ברעידות האדמה; גלי שריפות קיצוניים חרכו את אוסטרליה, את ברזיל, את יוון; אי עצום של פסולת המשיך לגדול ולשייט בלבו של האוקיינוס השקט; אירועי אקלים יוצאי דופן הפכו לעניין שבשגרה; הימים הראשונים של חודש יולי האחרון היו החמים ביותר שתועדו אי פעם בידי מדענים; בקיץ נוהגות גם המלחמות להתלקח. חם. חם מאוד.

האירועים האלו כרוכים זה בזה ומזינים זה את זה בקשר בל יינתק. אצלנו, בימים של דרמה משפטית ומשטרית יש המציעים לנסח חוקה, כדי לעגן במילים את הסדר המתפורר. אך זהו לא רק סדר פוליטי, חברתי, כלכלי, אלו "סדרי עולם" — המסגרות שבתוכן אנחנו חיות וחיים: סדר של זיקות, של יחסי גומלין, של "איזונים ובלמים", של זמנים. "סכנה, סכנה! מישהו הפר את החוק; הארץ לא בסדר", מתריע רוֹד מֵייסון במונולוג שלו, "להחזיק את השמים", ומתכוון לחוקי האדמה — רוח, גשם, אש. גם ב"יומני האנתרופוקן", עפרי אילני מייחס את "יציאתו של העולם מתחום הנורמליות" לכך שאין יותר טבע, שכן הטבע היה אמת המידה שמולה העמידו דברים. ההתחקות אחר מקורותיהם של אותם אירועי קיצון שאנחנו חווים בשנים האחרונות מובילה אותנו אל מידת האדם, שכן אנחנו חיות בעידן שבו האדם הפך לכוח טבע שמעצב את פני כדור הארץ ואת הרכב החיים בו.

נהוג לחשוב על הזמנים האלו כזמנים של הפרדה, של פיצול, שבהם הגבול בין הפנים לחוץ נעשה נוקשה מאי פעם. בחוץ — לח וחם, בפנים — מזגן; בחוץ — מזוהם, בפנים — מטוהר; בחוץ — "הם", בפנים — "אנחנו"; בחוץ — יותר מדי חיים, בפנים — סטרילי, מעוקר, כמו בסיפור של אוריאן אסייג, שמתארת את היישוב הדרומי שבו המשפחה מתגוררת כמקום מטונף, "כי אנשים שם לא האמינו שיש להם קשר לבחוץ, היה אכפת להם רק מה שיש בפנים". הערבוב של ה"חוץ" עם ה"פנים" מתואר במונחים של פלישה, כמו זו של העובש העיקש שצומח ומתרבה במסה של אליס אש. אך אם הפך האדם לכוח טבע, השניים כבר אינם ניתנים להפרדה; ואולי אלו דווקא לא זמנים של הפרדה, אלא של ערבוב ביתר שאת? זמן של גלגולים בלתי פוסקים: אפילו שוליהן של עונות השנה היטשטשו, הפכו למוטציה ממאירה. במסה של רבּקה גיגס — רקוויאם ללווייתן גדול־סנפיר שנסחף אל החוף — היא תוהה על אגדת הנפרדות של האדם מהחיה: "אם עמוק בתוך הלווייתן אפשר למצוא טביעה אנושית שאי־אפשר למחות, כיצד נוכל להמשיך לגולל את האגדה על האחרות יוצאת הדופן שלהם, על העולם החייתי המוזר, הפלאי והרחב שלהם?".

ברבים מהטקסטים שכונסו בגיליון יש יחס למהלכה של ההיסטוריה, למהלך הזמן. ג'מייקה קינקייד חוזרת אל 1492 , אל כריסטופר קולומבוס ש"גילה" את "העולם החדש", אל השחזור ההופכי של האדם הלבן את סדרי הבריאה — הקריאה בשמות שמובילה לתוהו. בסיפור של בועז לביא מוצב פרי עץ הדעת במרכזו של פתרון טכנולוגי לאותו תוהו: סיפור הבריאה נסחף אל העתיד. עדנה גורני חוזרת אל ייבוש החולה, אל ההכחדה שהתלוותה אליו ואל מי שהוא לא הצליח להכחיד. מיה פינדייק מדובבת שגיאה הורית בעידן האנתרופוקן. אדגר הנוגע ללב, גיבור סיפורה של ג'נט פריים, מגדל תולעי משי כדי לשלוט בהיסטוריה עצמה: לידה, הזדווגות, מוות.

המדיטציה על הטבע מאירה בפני האדם את עובדת סופיותו, את פגיעותו האורגנית, דוחקת אותו אל ארצות תחתונות. אולי גם לכן מלווה השמירה על הקשר הבלתי אמצעי עימו בסבל ובהכחשה: אם נתגבר על הטבע, אולי נצליח סוף־סוף להיפרד מבעל החיים, ולהפסיק להיות בני תמותה?

אקולוגיה היא תורת מערכות היחסים שבין אורגניזמים, ואכן, הטקסטים שמופיעים בגיליון ויחסי הגומלין ביניהם רוויים מגעים, זיקות, מזמינים להפנות את הקשב אל אנקותיו של בעל החיים, אל דממת העץ, אל "מלמול הגאות והשפל בלשונות הים", כפי שכותבת גיגס. ייחודה של הספרות הוא בשימושה בשפה — "מותר האדם" — לשם התבוננות באופני התפיסה שלנו את "הטבע" דרך מִנסרת התודעה האנושית עצמה. את האילמות, את היעדר הדיבור, אנחנו נוטים להגדיר כמוגבלות, כחוסר; אך יש בה גם חופש, חירות של שחרור מהמשגות, איכות משתקפת, צלולה — יש לה צלילים משלה. המודעות לרבדים אלו של השפה (ושל היעדרה) חוזרת ביצירות, ובולטת במיוחד ב"הזמנה" של בארי לופז הפותחת את הקובץ, וכן בסיפור הקצר של יובל פלוטקין, שבו השפה עוברת הזרה בניסיון להתנער מהמשגות. השפה מתפקדת גם כבבואה; דייזי הילדיארד מציבה מראה אל מול התודעה האנושית המתבוננת בחיה, עינת בדי מישירה מבט אל אכזריות האדם כלפיה (וכלפי עצמו), והסיפור רווי־ההשתקפויות של תמר וייס גבאי מדמה את הגיונו של הטבע, משקיף על ארגון פנימי שאין בו טוב ורע; "בִּשְׂפַת הַסְּלָעִים/ אֵין מִלָּה כְּדֵי לוֹמַר טָעוּת", כותבת לילה ג'וּן. השפה מאפשרת תחביר אחר של המציאות: של קשרים שנטווים בין אדם לפרפר במסה של אנתוני דואֶר ושל קיום רב־מיני, משותף, של יצורים ואנשים שמסרבים להיפרד זה מזה, במסה של יערה סדצקי ודניאל מונטרסקו. בשונה מהצילום ומהקולנוע, המורכבים מפיקסלים, השפה מורכבת מאותיות והברות שמאפשרות לה לגשש באפלה: רוברט מקפרליין מתנחשל בנפתולי הארץ התחתונה ומחפש תשובות בחושך; תמי צרי מבדילה בין חושך לאור ומלמדת אותנו על הכישלון; בשיריה של הדר לוטן נסוגות החיות אל תוך הלילה; הירידה אל תוך ההר השבור בסיפור של תהילה חכימי מסתיימת בנקודות קטנות של אור.

אני רוצה להודות למי שטביעות העין והקול שלהם ניכרות בגיליון: בראש ובראשונה למירה רשתי, שאמונתה, מלאכתה, הליווי שלה ועצתה הטובה ניכרים בכל עמוד ועמוד; לרוני קרמר ולצוות סיפור פשוט: קרן כץ, ענבר פלאור וקרין מיכאלי, שהן בית ובסיס לכל עשייה; לחבריי: שירן תמרי, יובל פלוטקין, רפאל פדלר, אבגניה דורו וירדן בן־צור, שהשיחות עימם ועצתם הטובה העניקו לי השראה לאורך הדרך; למורג סגל על עריכת הלשון הרגישה והמדויקת; ליואב פרי ושחר קרמר על הליווי האמנותי והעיצובי שהפיח בטקסטים חיים נוספים; לאמנים ולאמניות המשתתפים בגיליון, שעבודותיהם הנהדרות עומדות על סף השפה; לכותבות ולכותבים, למתרגמים ולמתרגמות, שמילותיהם הדריכו אותי בחשכה.

נגה רֵש
תל אביב, ספטמבר 2023