תרגום אחד: סיון בסקין
סיון בסקין על תרגום הסיפור זיכרון מווסטגייט מאת סאנה קראסיקוב
תחקיר והכנה
כשאני מקבלת סיפור אני קוראת אותו, ורואה אם אני נהנית ממנו. רק אם אני אוהבת את הסיפור אני מתרגמת אותו. קיבלתי מהמערכת שלושה סיפורים לגיליון האמריקאי שלהם, ושלושתם מצאו חן בעיניי. הסיפור של סאנה קראסיקוב היה אחד מהם. לא הכרתי את הספרים של סאנה לפני כן, אבל אהבתי את הסיפור. זה סיפור שמדבר על הגירה כפולה. סאנה לא רק היגרה מאוקראינה לארצות הברית, אלא גם עברה רילוקיישן למדינה אחרת.
כשאני יושבת לתרגם אני בודקת פרטי מידע שחשובים לסיפור כדי לדעת במה מדובר. קראתי למשל על הפיגוע שמתואר בסיפור. הסתכלתי על תמונות מאתר הפיגוע, Westgate Mall. גיליתי את הסופר הניגרי טג'ו קול שסאנה מזכירה. מהבחינה הזאת הנגישות הטכנולוגית למידע היום היא קריטית. פעם הייתי צריכה ללכת לספרייה בשביל הדברים האלה. עבור מישהי כמוני, שעובדת במשרה מלאה, לא היתה אפשרות לעסוק בשעות הערב בתרגום ללא הסיוע הטכנולוגי.
בסיפור של סאנה השפה היא פשוטה וספרותית, אז לא הרגשתי בצורך לחשוב על השפה מראש, למעט במקומות ספציפיים. סיפור אחר שתרגמתי לאותו גיליון, קאנטרי אנד איסטרן של גרג ג'קסון, מורכב ממונולוג של בעל חנות נוחות, שמתלונן על חייו. שם השפה היא עממית, מעורבת בסלנג, והייתי צריכה לחשוב איך להעביר אותה לעברית. הבעיה הגדולה במקרה כזה היא משלבית. בשפות כמו אנגלית או רוסית, בעצם בכל השפות האירופאיות, יש משלבים שונים, כלומר התפתחות טבעית של היחס בין הגבוה לנמוך. בעברית, מכיוון שהיא עשתה קפיצה משפת הקודש למודרנה, שביניהן פער של כאלפיים שנה של התפתחות טבעית, הדבר מציב אתגר תרגומי. במשך דורות לא השתמשו בעברית כשפה מדוברת או ספרותית.
לדוגמה, מה עושים עם רומן מהמאה התשע-עשרה שיש בו אריסטוקרטים ואיכרים? את האריסטוקרטים פחות קשה לתרגם כי קיימת עברית גבוהה. אבל מה עם האיכרים? נכון, יש לנו סלנג עכשווי בעברית אבל אין לנו שפה עממית ארכאית. איך מתרגמים את השפה הנמוכה מתקופות קודמות? איך מונעים מהשפה העממית האירופאית להישמע גבוהה מדי או כמו סלנג עכשווי? אצל ג'קסון זה פחות בעייתי כי השפה שלו היא עכשווית, אבל כמתרגמת את עדיין צריכה לשאול את עצמך, לאיזו עברית מדוברת את מעבירה אותה? גם היום אין לנו כל כך הרבה סוגים של עברית עממית. יש פחות הבדלים בין האזורים השונים, כי אנחנו חיים בארץ קטנה. יש שיבושים בשפה המדוברת בארץ, אבל הם פחות מגוונים. הסיפור של סאנה כתוב באנגלית ספרותית יפה, שבניגוד לסיפור של ג'קסון, לא מציגה את הבעיה הזאת.
פרשנות או יצירה
בעיני השאלה החשובה כמתרגמת היא את מי אני מייצגת, ואני בוחרת לייצג את הקוראים בעברית. מבחינתי המיומנות שנדרשת ממני יותר מכל היא שהסיפור ייקרא כספרות טובה בעברית. אני לא רוצה לאבד את המהות של הסיפור במקור, אבל בסוף יש קורא עברית שצריך לקרוא את הסיפור ולהתחבר אליו, וזה הדבר החשוב בשבילי. לכן לפעמים יש דברים שאני אשנה, אם אפשר מול המחבר עצמו, במקרה שאני יכולה ליצור איתו קשר, ואם לא אז לפי שיקול הדעת שלי או בהתייעצות עם העורך. יש מקרים שבהם אני אבחר לעשות התאמות משפת המקור לעברית.
לאחרונה נתקלתי בדוגמה קיצונית לכך כשתרגמתי לאחרונה רומן של סופרת בשם לינור גורליק שחיה בישראל וכותבת ברוסית. היא מוכרת מאוד בספרות הרוסית העכשווית, ולמרות שהיא חיה בישראל ודוברת עברית, זה הספר הראשון שלה שיוצא לאור בארץ. רובו של הרומן מתרחש בישראל, והסופרת משתמשת בו בהרבה מילים עבריות, שהיא מסבירה לקוראי הרוסית בהערות שוליים. לדוגמה, היא קוראת לקצין צה"ל בסיפור אלוף במקום גנרל. היא עושה זאת כדי ליצור אפקט הזרה עבור קוראי הרוסית, דבר שאובד לחלוטין בתרגום העברי. לכן החלטתי ליצור אפקט הזרה הפוך ולהכניס לתרגום מילים ברוסית, ומכיוון שלינור זמינה ודוברת עברית יכולתי להתייעץ איתה ולקבל אישור ממנה. למשל, הכנסתי קללות מוכרות ברוסית, ודווקא בשיבוש המקובל בתעתיק העברי ("בלאט"). שלחתי ללינור טיוטה של התרגום והיא אישרה את השינויים. זה היה נהדר, אבל כשאין לי את הלוקסוס הזה אני מתייעצת עם העורך ומשנה רק כשאני מקבלת את ההסכמה שלו.
זה קצת דומה לתזמורת עכשווית שרוצה לבצע יצירה קלאסית מבלי שתישמע ארכאית, אבל גם לשמור על אופי ואיכות היצירה המקורית. צריך לפרש בצורה שנראית לך נכונה, ולכל אחד יש פרשנות שונה. לפעמים, בוודאי בתרגום של שירה, חייבים אפילו להיות כמו נגן ג'ז, כלומר לקחת את הדברים מעבר לפרשנות הזהירה, אל היצירה האישית.
תהליך עבודה
פעם הייתי כותבת שלוש טיוטות לפני שהייתי מגישה לעורך. היום אני מסתפקת בשתי טיוטות. נהגתי להשאיר את הדברים המסובכים לטיוטה השלישית. היום אני פותרת אותם תוך כדי העבודה על הטיוטה הראשונה, גם אם אני צריכה לעצור ולחשוב או לחפש פתרונות למילים מסוימות שעומדות בסימן שאלה. הטיוטה השנייה היא כדי לדייק, לשפר סגנון, לבדוק אם התרגום באמת עובד, כי כשאני עובדת ברצף לפעמים אני מחמיצה דברים. מטרת הטיוטה השנייה היא בעצם לערוך ולהדק את הטקסט לפני שאני מגישה אותו לעורך.
בסוף אני מגישה את הטיוטה לעורך, ויש דיון על הטקסט עד שכולם מרוצים. התהליך הזה יכול להוביל לפעמים לשש טיוטות. העורך הוא עין נוספת, ואני זקוקה לעין הזאת כי בשלב הזה של התרגום אני כבר לא רואה. זה חשוב במיוחד כשאני מתרגמת משפה שאני לא בקיאה בה לחלוטין, והעורך יכול לדייק אותי ולעזור לי בתרגום עצמו. אני מתרגמת מאנגלית, רוסית וליטאית, וגם מיידיש, אבל רק שירה ובכפוף לעורך טוב. אני יכולה לקרוא ולתרגם מיידיש כי מדובר בתהליך של פענוח, ובעזרת עורך טוב ועבודת בלשנות מוקפדת אפשר להגיע בשירה לתוצאות טובות. לכן עורך שיודע את השפה הוא קריטי בתרגומים כאלה. פרוזה ביידיש, למשל, לא הייתי מתרגמת. מצד שני יש שפות שבתרגום מהן אין עליי פיקוח בכלל. למשל בתרגום מליטאית. ככל שאני יודעת אין בארץ עורך שיודע ליטאית או יודע לערוך טקסט שתורגם מליטאית לעברית, ואז כל האחריות היא עליי, וזו אחריות לא פשוטה.
זיכרון מווסטגייט
כשאני נתקלת בטיוטה הראשונה במילה שהמשמעות המילולית שלה לא מיתרגמת טוב לעברית, אני אנסה למצוא לה תחליף. לדוגמה, במשפט "every dwelling, aside from those in slums, was nestled behind concrete walls" משמעות המילה nestled היא לקנן, מילה שמעבירה פחות את המשמעות המטפורית של המשפט בעברית, וגם מסרבלת אותו. לכן בחרתי לתרגם: "כל מבני המגורים, למעט אלה שבשכונות העוני, התכרבלו מאחורי חומות בטון" (גרנטה, גיליון 6, עמ' 165). "התכרבלו" נראה לי פשוט מתאים יותר מבלי להתרחק מדי מהמקור, והוא גם פחות מסורבל מבחינת מבנה המשפט בעברית.
או במשפט "the terrorists wanted eyewitnesses to narrowly escape, to remember them and grow their diabolical legend". באנגלית, למילים "לגדל" (to grow) ו-"גדול" (great) יש משמעויות שונות. בעברית, לעומת זאת המילה "לגדל" מתקשרת למילה "גדול", וזה עלול לבלבל כי "לגדל" מקושר גם לדברים אחרים, לדוגמה "לגדל ילדים". זה עלול להרחיק אותנו מהאסוציאציה של האגדה השטנית. לכן העדפתי לוותר על המילה ולתרגם: "המחבלים רצו שיהיו עדי ראייה שיצאו בשן ועין כדי לזכור אותם ואת האגדה השטנית עליהם" (שם, עמ' 166). הרגשתי שאם אתרגם מילולית, הדבר ייצור סרבול ומשלב שנשמע דיבורי ולא נכון בעברית, וגם אינו קיים בשפת המקור, שהיא נקייה וספרותית.
כל עוד אפשר, אני מעדיפה להימנע מניסוחים מסורבלים ולחשוב על פתרונות שמנגישים את התרגום בעברית. אנגלית היא שפה גמישה יחסית וחסינה לסרבול, וחייבים לפצות על זה בעברית, שהיא יותר מסורבלת מהרבה בחינות, ולכן חשוב לי להקליל אותה. לדוגמה, בצירוף המילים "the looting by the army which followed" תרגמתי את המילה "followed" כ"לא איחרה להגיע". אם יש אפשרות, אני מעדיפה להשתמש בביטוי השגור בעברית גם אם הוא לא מופיע במקור. גם בתרגום המילולי מאנגלית "שהגיע אחר כך" יש יותר ממילה אחת בעברית, ולכן אני מעדיפה את הביטוי השגור והקולח על פני התרגום המדויק אך המסורבל יותר. שוב, הזרימה והסגנון תמיד יהיו חשובים לי יותר מאשר הנאמנות המילולית לסיפור המקורי.
דוגמה אחרונה: בסוף הסיפור, במשפט "I have never seen anyone look so elated" סאנה משתמשת במילה היפה "elated", שאפשר לתרגם לעברית כמרוממת או מתמוגגת. אני בחרתי לתרגם אותה כ"צוהלת" כי "מתמוגגת" לא העביר מבחינתי את אווירת מגרש המשחקים והנדנדה שהפסקה מתארת. אנחנו לא מתמוגגים במגרש משחקים, והביטוי "התרוממות רוח" משנה את התחביר בעברית. התרגום "אף פעם לא ראיתי מישהי שחווה כזאת התרוממות רוח", היה הופך את המשפט האלגנטי והפשוט באנגלית לכבד ומסורבל בעברית. אז בחרתי לתרגם "אף פעם לא ראיתי מישהי כל כך צוהלת" (שם, עמ' 171), כי חיפשתי מילה שמתאימה למגרש משחקים ולאמא שמנדנדת את הילדה שלה.
הסיפור של סאנה הוא למעשה סוג של מסה במסווה של סיפור. זו דוגמה יפה לאוטו-פיקשן למרות שמדובר בסיפור אמיתי. בעצם מדובר בממואר. אחרי הכול קוראים לסיפור "זיכרון מווסטגייט". התרגום של הסיפור לא נראה מסובך, אבל לפעמים דווקא זה האתגר. יש בסיפור קול של מספרת אחת עם שפה ספרותית נקייה ויפה, והאתגר הוא להעביר את האנגלית הקולחת לעברית שהיא קולחת ויפה באותה מידה, כלומר לדייק ולהגמיש את השפה המקורית.
תרגום ופרשנות
כל פרשנות היא תרגום מבחינתי. גם במקצוע שלי כמנתחת מערכות אני עוסקת בתרגום. אני מתרגמת את שפת המשתמש לשפת מתכנת ולהפך. אני צריכה לכתוב מסמך אפיון של המשתמש למתכנת, שלא מבין בדברים האלה. אז אולי אני לא יודעת לכתוב קוד, אבל אני יודעת מה המשתמש רוצה, וזה מה שנדרש בסוף מהמערכת או מהפיצ'ר. לפעמים יש גם תרגום בכיוון ההפוך, כלומר יש מסרים מהמתכנתים שצריך לכתוב בצורה שהמשתמש יוכל להבין. אני כל הזמן עוסקת בתרגום. אני מאמינה שכל שיחה שאני מנהלת מבוססת על התרגום של מחשבה או חוויה למישהו אחר. כמו בתרגום, גם בדיבור חשוב לא לפרש יותר מדי את הדברים, לא לאבד את הזרימה ואת המשמעות שאנחנו מנסים להעביר ביותר מדי הסברים ומונחים מסורבלים.
כשהגעתי לארץ וחייתי בסביבה עברית, לא יכולתי לחלוק את הספרים שעיצבו אותי, כי הספרים האלה לא תורגמו לעברית. אז תרגמתי את סיפורה של סוניצ'קה של מרינה צווטאייבה, ספר שהיה חשוב לי אישית, כדי שחברים שאני מכירה יוכלו לקרוא אותו. הספר הזה הסביר אותי ואת הרגשות שלי יותר מכפי שיכולתי אני. מההתחלה ראיתי את התרגום כדיאלוג וכביטוי אישי. כמתנה לאנשים יקרים. גם אחרי שהפכתי למתרגמת מקצועית אני עדיין שומרת על החיבור האישי. אני מתרגמת ספרים, שירה וסיפורים שאני אישית הייתי רוצה להכיר לאנשים. ספרים שיש להם חשיבות מבחינתי. תרגמתי למשל את השמורה ואת המזוודה של סרגיי דובלטוב לעברית, כי הוא סופר שאני אוהבת ומחוברת אליו באופן אישי, והרגשתי שהוא תורגם עד כה באופן לא מוצלח לעברית – בלי המעוף שיש במקור, בלי הסגנון הפשוט והנקי שתמיד נדמה לא ספרותי, בלי ההומור הדק והמאופק. רציתי להעביר לעברית את הסופר הזה, שחשוב לי, כמו שאני אוהבת אותו ומתחברת אליו. זה היה אתגר ותענוג להמציא את השפה שלו מאפס. אצל דובלטוב אי-אפשר לתרגם כמעט שום דבר באופן מילולי. נדרשת יצירתיות ברמה גבוהה. זה היה אתגר גדול, אבל גם אישי. היה חשוב לי להכיר לאחרים את שני הספרים האלה שמייצגים אותי.
מהדורה מקוונת | דצמבר 2022
דימוי: Lost and Found, עפרון על נייר, 70X100 ס"מ, 2021. מתוך אחר שעות, מאיה ארוך.